ט”ו בשבט קרוי בפי העם – ‘חג הנטיעות’.
אחד מראשוני הנוטעים בירושלים היה שלמה המלך, אשר נטע ‘עץ כל פרי’, כלומר את כל סוגי העצים.
שלמה המלך בקהלת, מתאר את אושרו הרב, ולמרות זאת “הכל הבל ורעות רוח”.
תוך כדי תיאורו הוא מספר על פרדסיו וגינותיו.
“הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים: קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם” (קהלת, פרק ב’)
המדרש מקשה על כפל הלשון וכן על התיאור “עץ כל פרי”.
“כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי (קהלת ב, ה). וְכִי כָּל בְּנֵי אָדָם הֵיכָן נוֹטְעִין כָּל מַה שֶּׁמְּבַקְּשִׁין. כָּל מַה שֶּׁיִּטַּע אָדָם, בָּאָרֶץ הוּא נוֹטֵעַ, בֵּין פִּלְפְּלִין בֵּין כָּל דָּבָר, אִם יִטַּע אָדָם הֵן עוֹשִׂין, שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מְקוֹם כָּל נְטִיעָה וּנְטִיעָה הֵיכָן הוּא נוֹטֵעַ. אֲבָל שְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה חָכָם, נָטַע כָּל מִינֵי אִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. מַהוּ עֵץ כָּל פֶּרִי, אֹכֶל. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, אֲפִלּוּ פִּלְפְּלִין נָטַע שְׁלֹמֹה בָּאָרֶץ. וְכֵיצַד הָיָה נוֹטְעָן. אֶלָּא שְׁלֹמֹה חָכָם הָיָה וְהָיָה יוֹדֵעַ עִקַּר מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם. לָמָּה, מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (תהלים נ, ב), מִצִּיּוֹן נִשְׁתַּכְלֵל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כִּדְתַנִּינַן, לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ אֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם. וְהָיָה שְׁלֹמֹה יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא הַגִּיד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְכוּשׁ, וְנָטַע עָלָיו פִּלְפְּלִין וּמִיָּד הָיוּ עוֹשִׂין פֵּרוֹת. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, נָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. דָּבָר אַחֵר, נָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי – כְּשֵׁם שֶׁהַטַּבּוּר הַזֶּה נָתוּן בְּאֶמְצַע הָאִישׁ, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ (יחזקאל ל”ח, י”ב). וּמִמֶּנָּה מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְמוֹר לְאָסָף, אֵל אֱלֹהִים ה’, דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ (תהלים נ, א). מִנַּיִן, מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (שם פסוק ב). אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת בְּאֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וִירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצָעִיתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם, וְהַהֵיכָל בְּאֶמְצַע בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָאֲרוֹן בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל, וְאֶבֶן שְׁתִיָּה לִפְנֵי הָאֲרוֹן, שֶׁמִּמֶּנָּה נִשְׁתַּת הָעוֹלָם. וּשְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה חָכָם, עָמַד עַל הַשָּׁרָשִׁין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה לְכָל הָעוֹלָם, וְנָטַע בָּהֶם כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְעָשָׂה פֵּרוֹת. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים”
המדרש מקשה: כיצד יכל שלמה לטעת את כל סוגי העצים והצמחים, הרי לכל עץ יש את המקום המתאים לו?! ותשובתו: מבית המקדש יוצאים השורשים לעולם כולו.
החידוש במדרש הוא שאבן השתיה אינה רק מרכז במובן הציורי, הזרע שממנה הכל התחיל,
אלא בפועל הכל יוצא מתוך מקום המקדש.
במקורות הבאים נראה שלא רק שהשפע יוצא מן המקדש, אלא בכח המקדש
לאחד את כל הגוונים יחד – תפילות שונות ואנשים שונים.
“כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעִקָּר בִּירוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁשָּׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, שֶׁהוּא נְקֻדַּת הָאֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁהוּא נְקֻדַּת מְקוֹם הָעוֹלָם, כִּי שָׁם כְּלוּלִים כָּל הַמְקוֹמוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כִּי מִשָּׁם יוֹצְאִין צִנּוֹרוֹת לְכָל מְקוֹמוֹת שֶׁל כָּל מְדִינוֹת הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק “וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי” (קהלת ב’), וְעַל – כֵּן שָׁם עִקַּר עֲלִיַּת הַתְּפִלָּה, כִּי דֶּרֶךְ שָׁם מְקַשְּׁרִין כָּל הַמְקוֹמוֹת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, כִּי כָּל מְקוֹמוֹת הָעוֹלָם נִכְלָלִין שָׁם בְּהָאֶבֶן שְׁתִיָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בִּנְקֻדָּה אַחַת, עַד שֶׁנִּכְלָלִין עַל יְדֵי זֶה לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ בְּשֵׁם “מָקוֹם”, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, “וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ וכו’ “. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם, “וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק וְכוּ’ וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם וכו’ “. כִּי שָׁם עִקַּר הַמָּקוֹם בֶּאֱמֶת מֵאַחַר שֶׁשָּׁם מְקַשְּׁרִין הַמָּקוֹם לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם עִקַּר קְבִיעוּת מָקוֹם כַּנַּ”ל.”
(ליקוטי הלכות – הלכות שלוחין הלכה ד)
“וּבִשְׁבִיל זֶה אֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ בֵּין הַמְצָרִים, כִּי אָז נֶחֱרַב הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, וְעִקַּר תִּקּוּן כְּלָלִיּוּת הַשִּׁנּוּיִים שֶׁיִּהְיוּ נִכְלָלִין בְּאַחְדוּת, הָיָה בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ בְּבֵית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשָּׁם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין גִּידִין וְצִנּוֹרוֹת לְכָל הַמְקוֹמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁכָּל מָקוֹם מְשֻׁנֶּה מֵחֲבֵרוֹ כְּפִי הַגִּיד וְהַצִּנּוֹר שֶׁלּוֹ. וְעַל כֵּן זֶה הַמָּקוֹם מְסֻגָּל לְגַדֵּל פִּלְפְּלִין וְזֶה פֵּרוֹת אֲחֵרִים וְכוּ’, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פְּרִי. אֲבָל בִּמְקוֹם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה, שָׁם נִכְלָלִין כָּל הַגִּידִין וְהַצִּנּוֹרוֹת וְהַשִּׁנּוּיִים בְּאַחְדוּת אֶחָד. וְשָׁם בִּמְקוֹם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה נִכְנַס הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַשָּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים. כִּי יוֹם הַכִּפּוּרִים כָּלוּל מִכָּל יְמֵי הַשָּׁנָה, וְהוּא כּוֹלֵל וּמְחַבֵּר כָּל יְמֵי הַשָּׁנָה שֶׁכּוֹלֵל כָּל שִׁנּוּיֵי הַזְּמַן וּמְחַבֵּר אוֹתָם וְכוֹלְלָם יַחַד בְּאֶחָד בִּמְקוֹם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה שֶׁכּוֹלֵל כָּל שִׁנּוּיֵי הַמְקוֹמוֹת בְּיַחַד. וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁהוּא הַמֻּבְחָר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּדָּתוֹ שָׁלוֹם וְאַחְדוּת, בְּחִינַת אַהֲרֹן שֶׁהָיָה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכְּהֻנָּה הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם וכו’.
וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, נִכְלָלִין בּוֹ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה וְשָׁלוֹם. כִּי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כָּל יִשְׂרָאֵל מְרַצִּין וּמְפַיְּסִין זֶה אֶת זֶה, וְהֵם כֻּלָּם בְּאַהֲבָה וְאַחְדוּת אֶחָד, וְאָז נִכְלָלִין כָּל הַשִּׁנּוּיִים שֶׁבָּאָדָם וּזְמַן וּמָקוֹם נִכְלָלִים יַחַד עַל – יְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁכּוֹלֵל כָּל בְּנֵי אָדָם, כִּי הוּא כָּלוּל מִכָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנַס בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַיָּמִים, לִפְנַי וְלִפְנִים לִמְקוֹם הָאֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁהוּא מָקוֹם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַמְקוֹמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְאָז נִכְלָלִים כָּל הַשִּׁנּוּיִים יַחַד בְּרָצוֹן אֶחָד. תמצית שני הקטעים: יש בכוח מקום המקדש לאחד את כל הגוונים השונים הקיימים בעולם כולו. לכאן מתקבלות התפילות כולן, ומכאן מתקבלת הברכה לכל העולם.
אבל….
וְכָל זֶה זָכִינוּ בִּשְׁלֵמוּת בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם. אֲבָל מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְאֵין לָנוּ כֹּהֵן שֶׁיְּכַפֵּר בַּעֲדֵנוּ, אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הַשָּׁלוֹם בִּשְׁלֵמוּת.
וּבֶאֱמֶת כָּל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה עַל יְדֵי פְּגַם הַשָּׁלוֹם”. (ליקוטי הלכות ברכות הראיה הלכה ד)
“צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה’ בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּ.”
(תהילים צ”ב)
מתוך כך נבין כיצד גם הארז הגדל בלבנון והתמר הגדל במדבר – כולם, בבית ה’ יפריחו.
Powered By EmbedPress