גאולה ובית שלישי
התביעה לבנות בית שלישי
בעקבות חטאו של דוד המלך, נצטווה דוד לבחור עונש אחד מבין שלושה עונשים, ולבסוף החליט על עונש מגיפה.
באותו הרגע המגיפה פרצה ומתו שבעים אלף איש.
“וַיִּתֵּן ה’ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹקִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה’ וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה’ עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי: וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה’ עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם:” (דברי הימים א’, כ”א)
“ויבא גד אל דוד וגו’ ויאמר לו עלה והקם לה’ מזבח.”
משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר לו, לך עשה דבר פלוני שציוויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו. כך, כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה.
לפיכך, התקינו חסידים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום, אנא, השב שכינתך לציון וסדר עבודה לירושלים. ותקנו בונה ירושלים ה’, ברכה בפני עצמה, בתפלה, וברכת המזון.” (שוחר טוב תהילים מזמור י”ז).
לכאורה יש לשאול: הרי הקב”ה אמר לדוד במפורש שהוא לא יכול לבנות את בית המקדש!
אם כן, מדוע שיקבלו עונש בימיו?
הרמב”ן, שלפי דבריו לא ראה את המדרש הנ”ל, מחדש דבר מדהים:
“ויוסף אף ה’ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם”
וכתב שם רש”י: לא ידעתי על מה ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כְּגֵר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: “לשכנו תדרשו ובאת שמה”, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (שמואל ב, ז’ א’-ב’):
“ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה”,
והנה דוד מנעו השם יתברך, מפני שאמר: “כי דמים רבים שפכת ארצה לפני”, ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.
ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל, היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במידת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים. ועל כן נתאחר הבניין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה’ לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם: (רמב”ן על במדבר פרק ט”ז פסוק כ”א)
לסיכום: המגפה שהייתה בימי דוד המלך אינה עונש לדוד, אלא עונש לעם ישראל– קשה לומר, אך זאת האמת- “על שלא תבעו לבנות את בית המקדש”.
לכן המגפה נעצרה כאשר המלאך מורה על ירושלים והקב”ה מצווה את דוד לבנות מזבח לה’ על הר המוריה…
הרמב”ן מחדש, שגם בימי דוד המלך היתה אפשרות לבנות את בית המקדש. פשוט העם היה צריך לומר לדוד: “שב אתה בבית, ואנחנו, בלעדיך נבנה את בית המקדש!”
המדרש מדגיש שהעוון שלנו גדול אפילו מזה שהיה בימי דוד, ומסכם שזאת הסיבה לריבוי התפילות על בניין ירושלים וחזרת השכינה –
לא צער על מה שחסר לנו, אלא תביעה אמיתית לחזור ולבנות את בית המקדש!
המטרה- המקדש!
“ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה’ אל נתן לאמר: “לך, ואמרת אל עבדי דוד:
‘כה אמר ה’ האתה תבנה לי בית לשבתי?’.. “
רב אמר: “עצה עמוקה נתן לו באותה הלילה”.
(נחלקו) רבי חנינא בר פפא ורבי סימון (בדברי רב):
רבי חנינא בר פפא אמר: אמר לו הקב”ה לנתן הנביא:
“נתן, האדם הזה שאני משלחך אצלו ממהר הוא, קודם עד שלא ישכור פועלים, לך ואמור לו: ‘לא אתה תבנה לי בית’, שלא יהיה לו עלי תרעומת”.
ורבי סימון אמר: אמר לו הקב”ה לנתן הנביא:
“נתן, האדם הזה שאני משלחך אצלו נדרן הוא. קודם עד שלא ידור, לך ואמור לו:
‘לא אתה תבנה לי בית’, כדי שלא יהא לו בושה אצל סנהדרין”. (מדרש שמואל פרשה כ”ו)
אנו לא נכנס לעומק המחלוקת ועומק ה”עצה העמוקה”. אך נעזר במדרש הנ”ל
ובסיפורים הבאים להבין את מטרתו (היחידה והעיקרית!) של דוד המלך:
“שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך”–
“מה היו פריצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו:
“דוד אימתי יבנה בית המקדש? אימתי בית ה’ נלך?” והוא אומר: אע”פ שמתכוונין להכעיסני, יבא עלי- שאני שמח בלבי שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך”. (ירושלמי ברכות י”ג)
כנראה שנבואת נתן לדוד הייתה מפורסמת:
“כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי…”
ליצני הדור היו רומזים לדוד, ש”עבר זמנו”, דרך אותה נבואה.
אך דוד אינו שומע את דברי הקנטרנות, כשהוא שומע “מקדש”, ליבו שמח!
“ודוד מכרכר בכל עז לפני ה’”
“וילך דוד ויעל את ארון האלוקים מבית עבד אדם עיר דוד בשמחה:
ודוד מכרכר בכל עז לפני ה’ ודוד חגור אפוד בד: ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה’
בתרועה ובקול שופר: והיה ארון ה’ בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’ ותבז לו בלבה:
וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר:
“מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים”:
ויאמר דוד אל מיכל: “לפני ה’ אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אתי נגיד על עם ה’ על ישראל ושחקתי לפני ה’: ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה”:
ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה”. (שמואל ב’)
לדוד המלך היו את כל הסיבות שבעולם, לרצות לשבת בשלווה.
דוד יכול היה לראות בכל ה”סימנים” שנגלו לפניו, כ”סימן” לחדול משאיפת חייו:
בהיותו נרדף בידי שאול, בתמיכה חלקית מצד נשותיו, בכישלון העלאת ארון הברית “בפרץ עוזה”,
בזלזול העם, ויותר מכל, לכאורה, בצו ‘אלוקי’ – “האתה תבנה?!”
אך דוד המלך מלמד אותנו, מהי דביקות במשימה. דוד המלך, “ממהר הוא”,
עוד באותו הלילה הוא ילך וישכור פועלים. אפילו הקב”ה לא יכול לעצור בעדו…
דוד המלך “נדרן הוא”. קודם כל הוא מסמן את המטרה, ורק אח”כ בודק אם הדבר אפשרי.
האופציה של הפרת הנדר אצל הסנהדרין, איננה קיימת.
גם כבודו האישי, יוקרתו של דוד המלך, איננו שיקול. “אשתי חושבת שאני כאחד הריקים”, “העם מצפה שאמות”,
אך אני שמח: הגעתי עוד צעד אחד בהשגת המטרה:
“וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: “בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱלֹקָי!!”
המטרה – מקדש!!!
וכמעשה אבות סימן לבנים: קל לנו ביותר, למצוא “סיבות” מדוע עדיין לא הגיע הזמן.
אך דוד מלמדינו, שגם שנראה שהכל הולך בכיוון ההפוך, אין זה אמור לגרוע ואין זה אמור לייאש.
שבעה דברים שקדמו לעולם
”תַּנְיָא, שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם,
אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, וְגַן עֵדֶן, וְגֵיהִנָּם, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.
תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב, “ה’ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ” (משלי ח).
תְּשׁוּבָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב, “בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ” (תהלים צ’) וְגוֹ’.
וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, “תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם” (שם).
גַּן עֵדֶן דִּכְתִיב, “וַיִטַּע ה’ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם” (בראשית ב’) .
גֵּיהִנָּם דִּכְתִיב,”כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל תָּפְתֶּה” (ישעיה ל’) .
כִּסֵּא הַכָּבוֹד וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מִנַּיִן? דִּכְתִיב, “כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ” (ירמיה י”ז).
וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיח דִּכְתִיב, “לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ” (תהלים ע”ב).
(פסחים נ”ד)
לפני שנתחיל לבאר את המדרש הנ”ל ולהקשות שאלות, נקדים ונבהיר שבכל ההתעסקות ב’ענייני בראשית’ ודאי שלא נבין הכל, כפי שמביא ר’ יהודה הלוי:
”ויש שההגדות הן משלים שנשאו על סודות החכמות שאסור לגלותם,
הואיל ולהמון אין בהם משום תועלת, ולא נמסרו כי אם ליחידים שיחקרו וידרשו בהם
אולי ימצא בתוכם אדם הראוי להם בדור או באחד הדורות.
אמנם יש הגדות הנראות כנטולות שחר, אך אחרי עיון כלשהו יתברר עניינן.
כך למשל מאמר החכמים: ”שבעה דברים נבראו קדם לעולם: גן עדן ותורה וצדיקים וישראל
וכסא הכבוד וירושלים ומשיח בן דוד”, דומה למאמר החכם: ”תחלה המחשבה סוף המעשה”
(כוזרי מאמר שלישי, ס”א).
אנו נתייחס למקדש, ולא לשאר הדברים שקדמו לעולם. ניגע בעיקר בנקודה אחת מתוך המדרש:
מהי הכוונה – “נבראו קודם שנברא העולם”,
הרי המשכן לדוגמא נבנה כ- 2500 שנה לאחר בריאת העולם?
ישנן כמה תשובות אפשריות.
1. אין הכוונה שבאמת נבראו, אלא הם תכלית הבריאה: ”שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם – כלומר שעלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם שא”א לעולם בלא הם. וכדאמרינן ”שמחשבתן של ישראל קדמה לכל‘ ועל כרחיך לא נברא העולם בלא גיהנם לצורך הרשעים” (ר”ן נדרים ל”ט).
2. יש שנבראו קודם לעולם, ויש שלא נבראו ממש, אלא הם תכלית הבריאה: ”ויש אומרים התורה וכסא כבוד נבראו והאחרים עלו במחשבה להבראות”. (תנחומא משלי ח’)
3. הכוונה היא למקום המקדש (ולא למקדש עצמו): ”ובית המקדש- רמז למקום המקודש והמיוחד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, מכוון זה כנגד זה באמצעו של עולם. שם יעבדוהו לשם יתברך מלאכי השרת מעלה וישראל מטה, עבודה שלימה מלב ומנפש ושם יזבחו זבחי צדק” (מאירי אבות ה’, ח’).
כך גם אפשר ללמוד מן הפסוק שבמדרש: ”כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו”, זהו בעצם מקום אבן השתיה.
4. הכוונה לבית מקדש של מעלה: ”ובשביל חבתכם אני מניח בית המקדש העליון שהוא מתוקן, עד שלא נברא העולם וארד ואשכון ביניכם שנאמר ושכנתי בתוך בני ישראל וכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (תנחומא נשא י”א).
לסיכום: למרות הדברים הנשגבים שאיננו יכולים לרדת לסוף דעתם,
הבנו שדברים אלו מבטאים את מהות העולם ותכליתו.
בית המקדש מופיע גם הוא במדרש כאחד משבעת הדברים שהם היסוד לעולם,
למרות שהוא נבנה רק לאחר 2500 שנה מבריאת העולם,
הרי שמקומו ועניינו עלו במחשבה עוד לפני הבריאה.
לשכנו תדרשו ובאת שמה
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה:
וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶםוּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקיכֶם
וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה’ אֱלֹקיךָ:”(דברים י”ב)
לשכנו תדרשו – דרשו וחפשו את מקום המקדש:
“כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיכם מכל שבטיכם – המקום הזה הר המוריה הוא, והיה נודע ומפורסם באומות כי ידעו מעלתו בקבלה, אין צריך לומר ישראל במדבר שהיו יודעין זה מן האבות בהיות שם עקדת יצחק. ומה שסתם הכתוב המקום הזה ולא אמר בפירוש שהוא הר המוריה הנודע והמפורסם לכל,
כתב הרמב”ם ז”ל בספר המורה כי העלמת המקום לשלשה ענינים:
האחד אילו ידעו האומות כי שם התפלה מקובלת והקרבנות שם לרצון – ירצו כל אומה ואומה להחזיק בו ותרבה המריבה וההריגה בין האומות.
והשני כי הכנעניים יושבי הארץ אלו היו יודעין כי ישראל עתידין לירש את ארצם ולעבוד הש”י ולהקריב קרבנותיהם באותו מקום היו משחיתים אותו בכל מה שהם יכולין,
והשלישי כי היו השבטים מריבים זה עם זה כל אחד ואחד מבקש שיהיה המקום ההוא בנחלתו, ותפול המריבה והמחלוקת ביניהם כמו שנפלה בבקשת הכהונה, ולכך העלים וסתם הכתוב המקום הזה ולא פרסמו, ואין צריך לומר האומות כי אפילו ישראל לא ידעוהו, כי אע”פ שידעו הכל מעלתו של הר המוריה לא היו יודעין כי הוא המקום אשר יבחר ה’. (רבינו בחיי)
על פי דעתו של ‘רבינו בחיי’ כוונת המילים ‘לשכנו תדרשו’ היא – ‘חפשו את מקום המקדש’.
מתוך כך השאלה המתבקשת – ‘האם לא הכירו את הר המוריה?’, והתשובות השונות.
אנו נבחן כיוונים נוספים, אף שחלקם יכולים גם לענות על השאלה הנ”ל.
(נדגיש שבניגוד להבנת רש”י, אנו מבינים שהפסוק מדבר רק על הר המוריה והמקדש ולא גם על משכן שילה – עיינו בכלי יקר).
לשכנו תדרשו – דרשו וחפשו, ובזכות זה – ובאת שמה!
“ושמא תאמר, כי עתה שירחק המקום בקצוי ארץ ישראל, ויצטרכו לדרוש בדרכים ממקום למקום איזה המקום בחר לו יתברך והוא טורח ואולי ימנעו אנשים מלכת שמה. שנית, כי אולי יפגע באיש בלתי הגון ויסירנו מלבו וימנענו מלכת, מה שאין כן במקום קרוב שלא יצטרכו לשאול איה מקום כבודו יתברך, כי אולי יאמר הנשאל האם הוא במקום זולת מקום, וכיוצא בזה.
על שתי אלה אמר, על הראשונה לשכנו תדרשו:
כלומר, אל נא יחשב לטורח לדרוש איה בית ה’,
כי הלא לשכנו יתברך תדרשו ואין להם אושר גדול מזה
יהיה טרחכם ומשאכם ומתתכם על שכונת השם יתברך כי זכות גדול הוא,
על דרך מה שנחשב לאברהם שהיה שואל איה המקום באמור אליו הוא יתברך אל הארץ אשר אראך.…על דרך זה נאמר פה אם תצטרך להיות דורש ושואל, לא יהיה עליך לטורח כי לשכנו יתברך תדרשו ורב לכם שכר הרבה על הדבר”
תמצית: ‘לשכנו תדרשו’ – זהו ציווי לדרוש ולחפש את מקום המקדש. ולא להתייאש!
ועל השנית אמר ובאת שמה, כלומר, הנני מבטיחך שתבא שמה ולא יעצרך איש כי גדול שמו יתברך בגוים. …ולא עוד, אלא שכל כך ייטיבו אשר ידברו לכם הנדרשים בדרשכם איה בית ה’,
שיספיקו להקנות בכם שלמות וחסידות ויושר לבב עד גדר
שגם אם בלכתכם שמה הייתם מחוסרי אחדות והולכים בפירוד לבבות
תקנו אחדות עצום לעשות המצוה ההיא,
וזהו לשכנו תדרשו בלשון רבים ובאת שמה בלשון יחיד.
כי גם שבעת הדרישה יהיה בפירוד, אחר כך ימשך ממנה כי ובאת שמה באחדות”
(ספר תורה משה על דברים י”ב)
תמצית: ‘ובאת שמה’ זאת הבטחה ולא מצווה. אם תדרוש אזי הקב”ה מבטיח שתצליח בדרכך
ולא יהיו עיכובים ומניעות. בנוסף מבטיח הקב”ה – שגם אם בשלב הדרישה אין אחדות
(תדרשו בלשון רבים), בשלב ‘ובאת שמה’, כולם כבר יהיו מאוחדים.
לשכנו תדרשו – דרשו את בניין המקדש:
אמרו חז”ל (במדרש תהלים מזמור י”ז, ומדרש שמואל פרשה ל”א)
כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש,
והלא הדברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא נחרב בימיהם
כך נעשה להם ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש,
אנו שנחרב בימינו והיה בימינו ואין אנו מתאבלים ולא מבקשים רחמים על אחת כמה וכמה.
לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין שלוש תפלות בכל יום
אנא השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ותיקנו בונה ירושלים ה’ ברכה בפני עצמה בתפלתה ובברכת המזון בצווי משה רבינו, עכ”ל המדרש.
וכתב על זה הרמב”ן (במדבר טז, כא) וזה לשונו –
ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה
שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה,
עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה.
והנה דוד מנעו השי”ת [מלבנות הבית] וכו’, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה.
ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול המלך או גם בימי דוד,
כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים,
אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא המבין הכל, היה הוא הבונה וכו’,
ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם.
ועל כן היה המקום אשר יבחר ה’ לשום שמו שם נודע בעונשם ובמגפותם,
והכתוב ירמוז כל זה שנאמר כי לא ישבתי בבית למיום אשר העליתי את ישראל מארץ מצרים עד היום הזה,
עכ”ל הרמב”ן: הרי עד כמה גדול כוחם של ישראל בהתעוררות תפלה להחיש בנין בית המקדש”
(ספר צפית לישועה – הוספה בענין חובת ההתחזקות בעקבתא דמשיחא)
תמצית: לשכנו תדרשו – רק אם אתם תדרשו, אז תזכו להשראת השכינה ולזכות לבוא ‘שמה’.
לשכנו תדרשו – צריך להשתוקק, מעומק הלב!
“כי הנה צריך כל איש להשתוקק בכל לבבו על א”י וקדושתה כמ”ש (תהלים קכ”ב, ו’)
שאלו שלום ירושלים (ירמיה ל’, י”ז) ציון דורש אין לה מכלל דבעי דרישה.
וענין התשוקה היא מועלת בעצמה על הגאולה העתידה ב”ב והיינו כשישים האדם על לבו דברי הכתוב של לא תסוב נחלה ממטה למטה כי הקפידה התורה שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר אעפ”י שכולם י”ב שבטי י”ה כולם קדושים ומה חילוק בין זה לזה,
אעפ”כ הקפידה התורה ע”ז מכ”ש בזמן הזה אשר בעוונותינו הרבים כל ארץ הקדושה היא תחת יד הישמעאלי’ ויבלעוה זרים ויירשוה. והנה (תהלים ע”ט, א’) באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים מכ”ש שצריך לקרוע לבב איש לצעוק ע”ז אל הקב”ה לעורר רחמי’ על הארץ ועל קיבוץ גליות לתוכה בשמחה במהרה.
והנה ההתעוררות הלזה של תשוקת הארץ כשתהיה באמת מעומק הלב שידאב באמת בנפשו על כבוד ארץ הקדושה הנה בזה מעורר למעלה הרחמי’ והרצון על הגאולה במהרה כמ”ש שאלו שלום ירושלים עי”כ ישליו אוהביך ב”ב. … הנה אם תגבר התשוקה בלב איש מבנ”י אל הארץ ובנין בית המקדש הלא חיש מהר יעתר להם … כמו שכתוב (דברים י”ב, ה’) לשכנו תדרשו ובאת שמה.
וכמ”ש דוד המע”ה שהתעורר מעצמו על בנין בהמ”ק ויעתר לו ה’ כמבו’ בכתוב ועל שם זה נקרא דביר ביתך לשון דבור שצריך לבקש מהש”י עליו להבנות במהרה.
וכל המתאבל על חורבן ירושלים זוכה ורואה בנחמתה (תענית ל’, ב’)
כי כל האומר כן באמת בתפילה ולירושלים עירך ברחמים תשוב הנה פועל באמת זה למעלה על קירוב הגאולה כנ”ל” (ספר תפארת שלמה על התורה – פרשת מסעי).
לשכנו תדרשו – זהו תנאי לבניין
“כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ וגו’ לשכנו תדרשו ובאת שמה. יל”ד מכל שבטיכם הוא מיותר וכן יל”ד כמו שהקשה רש”י ז”ל הלא להלן כתיב (דברים י”ב, י”ד)
באחד שבטיך ומה משמיענו הכתוב בזה אשר יבחר מכל שבטיכם.
אכן הנה יש לשים על לב להבין לשון הכתוב שאמר בכ”מ אשר יבחר ה’ וכן במקום אשר יבחר.
וכן כאן אל המקום אשר יבחר. הלא המקום הזה הוא בירושלים.
ויש להעיר וכי משרע”ה לא הי’ יודע כי המקום ההוא אשר יבחר הוא יהי’ בהר הקודש בירושלים
ולמה לא פירש איפא הוא הלא המקום הזה כבר הוכן מאז מעולם ע”י האבות הקדושים אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית אלהים.
הול”ל כי המקום אשר יבחר יהי’ בהר הקודש בירושלים.
והנה זה הענין והטעם שנתעכב בנין הבית בתחלה אחרי ביאתם של ישראל לארץ יותר מארבע מאות שנה.
הלא הרבה מצות וחוקים ומשפטים התלויות בארץ ובבנין בהמ”ק, למה לא עלה בלב כל השופטים שקדמו להם לבנות הבית לשם ה’ עד בימי דוד.
אך הענין הוא כי עד העת ההיא לא מלאו התפלות והרצונות של בני ישראל לבנין הבית….
וזהו כאשר מלאו הרצונות של כל ישראל על בהמ”ק מיד נודע להם המקום בירושלים וז”פ שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך. פי’ שכולם רוצים ומצפים לבית ה’,
עי”כ מיד נודע לי המקום ומיד עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים וגו’ ששם עלו שבטים וגו’ כמ”ש מכל שבטיכם וגו’. והנה זה הוא ביאור הכתוב כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ מכל שבטיכם.
ר”ל אף אם אמנם כי המקום הזה הוא ידוע שיהי’ בירושלים ולא יבחר במקום אחר.
מ”מ גם שמה הנה א”א לבנותו עד אשר יבחר ה’ כל התפלות והרצונות מכל שבטיכם
שיהיו ראוים לבנותו להם ולהשרות שכינתו בתוכם” (תפארת שלמה – ראה).
אבלות החורבן
ימי בין המצרים תכליתם להצטער על חסרון המקדש בימינו, ולא רק להזכר בצרות העבר.
מי אני שאצטער על החורבן?
“ודבר זה ביארוהו בתנא דברי אליהו ז”ל אמרו: ‘כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו,
ומתאנח על כבודו של הקב”ה כו’, כל ימיו ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש
ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו’.
נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו,
ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו,
ועל זה אמרו (זהר כי תצא): איזהו חסיד המתחסד עם קונו.
והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת,
הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן,
מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו ית’, ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב”א שהבאנו למעלה, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו’,
ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי.
ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו’,
המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל”ח):
לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם,
וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת,
ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה,
הנה הם עשו את שלהם והקב”ה שמח בזה.
ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ”ט): וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע,
ואמר (שם ס”ג): ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ואמר (ירמיה ל’):
ציון היא דורש אין לה, ופי’ ז”ל (סוכה מ”א): מכלל דבעיא דרישה. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה,
ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו (אבות פ”ג), לא עליך המלאכה לגמור
ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה….‘ (מסילת ישרים, פרק י”ט).
שכחנו את ירושלים
“והנה כאן מקום שראוי להרחיב בו הדיבור. אלמלא לא היה עוון זה בידינו, שאין מתאבלין על ירושלים כראוי, היה די בזה להאריך גלויותינו. והיא בעיני הסיבה הקרובה, היותר גלויה עצומה וחזקה, לכל השמדות המופלגות הגדולות והנוראות המבהילות הרעיונים, אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פזורינו.
על צווארינו נרדפנו, לא הונח לנו להרגיע בגויים עם שפלותינו עונינו ומרודינו.
לפי שיצא האבל הלז מליבנו, בהיותינו שוקטים…שכחנו את ירושלים!
ולא עלתה על ליבנו, כאשר יוכיח הניסיון.
בייחוד ביום ט’ באב המר, מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן הבית ושממות ארצינו כראוי מעמקי הלב, כמה דמעות נשפכות על זאת, ואין צריך לומר בשאר ימות השנה, אין זוכר ואין פוקד ואין דובר ממנה, אפילו במחשבה לא בה זכרונה, כאילו מקרה היה לנו…”
(סידור היעב”ץ בפתיחה ובהלכות תשעה באב חלון ו’).
אז מה לעשות? לעשות!
“אבלות על בית המקדש, הוא דבר התלוי במעשה. ובפרט בזמן בין המצרים, ביום ובלילה” (פלא יועץ, ערך ‘אבלות’).
לסיכום:
הראשונים והאחרונים שדיברו על אבלות החורבן הזכירו בעיקר את הצער.
גם המעשה התמקד בדברים המבטאים אבלות – ‘ליתן אפר במקום תפילין….
לומר תיקון חצות…. להיות עין במר בוכה ולב נשבר ונדכה’ (פלא יועץ שם).
אך אנחנו יכולים אחרת. בידינו לעשות מעשה ממש למען הבניין.
כל אחד צריך לחשוב על עצמו, ‘מה אני יכול לעשות’. ולא לומר – ‘מי אני ומה אני’.
“הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו….” (מסילת ישרים, פרק י”ט).
לא עליך המלאכה לגמור – אך – אי אתה בן חורין להבטל ממנה!
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress
Powered By EmbedPress