אמור תשע"ד

אמור תשע"ד

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כ"ג)

בפרשה שלנו מצוות רבות המתייחסות לכהנים, כפי שמעידה תחילת הפרשה, 'אמור אל הכהנים בני אהרן'. אך באמצעיתה נקרא את 'פרשת המועדות' המתארת בהרחבה את כל הימים הטובים ואת השבת. בתוך אלו גם מופיע מצוות העומר- ספירתה, הבאת קרבן העומר ומצוות שתי הלחם הבאים בשבועות ומציינים את סיום התהליך שהחל בפסח.
ויקרא רבה כ"ח, ו'
המדרש שלנו מלמד על חשיבותה של מצוות העומר ומה היא מסמלת.

"א"ר אבון ור' נחמיה ור' יעקב בר אבא בשם ר' יהודה ברבי סימון ר' יוחנן ורשב"ל היא רי"א - לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר. ריש לקיש אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים. אמר רבי אבהו ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר (שופטים ז) ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מהו צליל לחם שעורים רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו מצות העומר. ארשב"נ היא שעמדה להם בימי חזקיהו הה"ד (ישעיה ל) והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה' עליו בתופים ובכנורות ובמלחמות תנופה נלחם בה וכי יש מלחמת תנופה באותו הדור הוי אומר זו מצות העומר... ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן דאמר ר' לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו אמר דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני, והוון תלמידיו יתבין תניין קמוי (= והיו התלמידים יושבים לפניו) אמר להם עמדו וברחו שמא תכוו בגחלתי. אמרו ליה בין לקטול בין לחיי אנן עמך ולא נשבקך (= אמרו לו בין לחיים ובין למיתה, אנו עימך ולא נעזבך). מה עשה? נתעטף בטליתו ועמד בתפלה לפני הקב"ה ותלמידוי יתבין תניין. אמר להם (המן) במה אתם עוסקים? אמרו לו במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה. אמר להון הדין עומרא במאי הוה דדהב או דכסף אמרו לו דשעורין אמר להון וכמה הות טימי דידיה בעשרה קנטרין אמרין ליה סגין בי' מנין אמר להון קומו דנצחו עשרת מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא.... (=אמר להם וכמה שווה העומר הזה בכסף או בזהב? ענו לו: הוא שווה בסה"כ עשרה מנים. עמר להם- ניצחו עשרה מנים שלכם, את 'עשרת האלפים כיכר כסף ששקלתי למלך להשמידכם)"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרש שלנו מביא מקורות שונים על חשיבות מצוות העומר, שאת חלקן נברר בהמשך.
ב. בזכות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ. העומר- או ליתר דיוק מנחת שעורים- היא המבררת את האשה הסוטה ועושה שלום בין איש לאשתו. זאת הזכות שעמדה להם במלחמת גדעון ובמפלת סנחריב (שאירועים אלו התרחשו בפסח).
ג. המדרש מסכם בסיפור המפגש בין המן למרדכי היהודי, כשזה בא לקחתו על הסוס. על פי המגילה אירוע זה התרחש בט"ז ניסן ביום בו היו אמורים להקריב את העומר בבית המקדש.
ד. המדרש מלמד שזכות הלימוד על העומר, היא שהטתה את הכף לזכות עם ישראל.
ה. אנו נדון בעיקר בזכות על הארץ, ומתוך כך נלמד גם על האירועים האחרים.

חלק א' במדרש- כל ברכות - ברית העומר

המדרש פותח בכך 'שאל תהי מצוות העומר קלה בעינך'. הסיבה המרכזית שנבוא לזלזל במצווה זו היא כיוון שהעומר בא מן השעורים. השעורים מוגדרים כ'מאכל בהמה' וכמאכל לפשוטי העם. כך לדוגמא, זהו הטעם שמנחת הסוטה באה דווקא מקמח שעורים:
"רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה" (משנה סוטה פרק ב')
מתוך כך מראה המדרש שדווקא לעומר סגולות רבות, והראשונה בהם – 'על ידי העומר זכה אברהם וזרעו לירש את הארץ, שנאמר: 'ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך.. וכל זאת בזכות: 'ואתה את בריתי תשמור'. המדרש מבאר ש'בריתי' היא מצוות העומר, ואנו נצטרך לברר מדוע?
פרשני המדרש מתייחסים באופן כללי לכך שמצוות העומר מביאה ברכה לתבואה- ברכה גשמית- ומתוך כך יכול להתקיים עם ישראל בארצו. בנוסף, דווקא מצוות העומר 'הפשוטה' מלמדת אותנו להסתפק במועט. הן כיוון שאף הקב"ה 'מסתפק' בעומר, והן מתוך הלימוד על הברכה הגדולה וההצלחה מתוך קיום מצוות העומר:
"את בריתי תשמור, זו מצוות העומר- ונקראת מצוות העומר ברית, כי עומר בא לבטל טללים רעים, וברית כרותה לטל שאינה בטילה לעולם" (ידי משה על המדרש)
"ביאור הדברים, כי רב צפון בעומר, כי בגלל העומר ישלח ה' ברכה בארץ... כי העומר בא לקשר את ישראל לאביהם שבשמים, כמו במנחת קנאות הבאה מן השעורים ותכליתה לקרב את האשה הכשרה לבעלה... ועוד כי בעומר תתברך התבואה... ולהראות לרדם כי אין האושר לאדם בקניינים המדומים, וטוב להסתפק במעט כמו בשעורים" (יפה תואר על המדרש)
בנוסף לפירושים אלו נוכל ללמוד מתוך הלכות העומר, על חשיבות העומר ולהבין יותר טוב, מדוע היא נקראת 'ברית'. המדרש הבא, מלמד כמה היו ישראל 'מצטערין' במצוות העומר. ניתן להבין מונח זה בשני אופנים. האחד- עד כמה השתדלו לקיימו ו'מסרו עליו את הנפש'. אך מעבר לכך, בהכנת העומר יש טירחה מרובה. כדי להגיע למעט סולת, יש צורך בבירור מתוך בירור. מתוך כל הכריכות בשדה בוחרים כמה אלומות. מתוכם קוצרים, חובטים, מנפים ב- 13 נפות, וכל זאת ע"מ להגיע לכמות קטנה של סולת שעורה.
"אמר ר' אבין בא וראה כמה ישראל מצטערין על מצות העומר, דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים מצות קלי דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בקנים ובקלחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך, נתנוהו לאבוב ואבובו היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכלו, שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בעזרה כו', נתנוהו בריחים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה" (ויקרא רבה, כ"ח)
כל הפעולות הללו דוחין את השבת. בניגוד לשאר המצוות פעולות ההכנה, והבירור של העומר- הן עצמן עיקר המצווה. העומר בא ללמד שגם עם יש הרבה פסולת בתוכו נמצא הפוטניצאל- הסולת. כך היה בדוגמאות השונות המופיעות במדרש שלנו. בימי אברהם- הוא היה 'עברי' וכל שאר העולם היה מן העבר השני. כך בימי גדעון שהוא אמנם 'חבט חיטים' (המשובחים יותר מן העומר) אך כולם מסביב היו במדרגת 'מאכל בהמה'. כך בימי חזקיה, מרדכי היהודי, ולמעשה זאת ממש המציאות שהיה במצרים. 'ואת עירום ועריה'. במ"ט שערי טומאה.
העומר קרב בפסח, והוא מסמל את תחילת התהליך, שבסופו נזכה לצאת להגיע אל מתן תורה. זהו 'הברית', המעשה הראשון, המצווה הראשונה. ואכן זאת המצווה הראשונה שעם ישראל מקיים לראשונה רק בארץ ישראל. (בניגוד לשאר המצוות התלויות בארץ שהחלו רק לאחר כיבוש ונחלה). "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן".
ועתה ראה כמה ירמוז זה לקושי הנמצא בהתחלת זה השלימות באומה, מיום שהחל לתת מצות בני נח עד שהיתה מטתו של יעקב אבינו שלמה וראויה לבא אל כלל. כי העשרה דורות מנח ועד אברהם כלן היו מכעיסין לפניו עד שבא אברהם ונטל שכר כנגד כולם. והנה כששלמו על העשרה דורות מספר השלש, הרי הונפו בי"ג נפה ועדין היו בערך השעורים. ...הרי שהכל מסכימים שאין לבזות אותה ואין להקל בערכה, מפני היותה ענין התחלה אל השלמות, שהרי בה זכה אברהם אשר הוא ע"ה היה מתחילה בזה השלמות אשר בו התחיל לזכות זאת הארץ, אשר עליה אמר המצוה זו וכי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו'. וכן בה זכו בכל הדורות אשר לא עמדו על תכלית שלמותם כמו שהיו בדורו של גדעון שכלם היו דומים אל השעורים, והוא לבדו היה חובט חטים. וכן בימי חזקיהו ויחזקאל כמו שנרמז מהכתובים שהביאו, והוא רמז נכון ומבואר" (עקדת יצחק, שער ס"ז)

 

חלק ב' במדרש- חודש זיו- חודש ההתחלות

אם כן, העומר מסמל את ההתחלה של התהליך. לפעמים 'כל ההתחלות קשות', אך בתוכם כבר גלום הסוף הטוב. מעבר לכך, אין טעם לייאוש כיוון שגם אם אתה רואה הרבה 'פסולת' , אם הרבה מאמץ תגיע אל ה'סולת' שנמצאת בפנים. זהו הסוד המיוחד של חודש אייר, חודש זיו. בחודש זה החלו התחלות רבות. התחלת בניין המקדש הראשון והשני, וכן בדורנו הקמת מדינת ישראל 'ראשית צמיחת גאולתינו', ושחרור ירושלים ושאר חלקי הארץ.
"וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה' " (מלכים א, ו) "מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד.... וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹקים לִירוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה' " (עזרא ג')
תקופת הבנייה היתה תקופת ביניים, מצד אחד אנו כבר לא בחורבן- ולכן בודאי שאין להתאבל על כך שאין מקדש- ומאידך עדיין אין בניין- השמחה אינה שלמה. זהו מהותו של חודש זיו.
"רבי יהושע אומר מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו בירח שנולדו בו זיותני עולם. והכתיב בירח האיתנים התם דתקיפי במצות ואידך נמי הכתיב בחדש זיו ההוא דאית ביה זיוא לאילני" (מסכת ראש השנה יא.)
בחודש זה 'התגלה זיוום של האבות', שאמנם נולדו בניסן, אך התגלה זיום רק באייר. טעם נוסף במדרש: בחודש זה יש 'זיוא לאילנא' – האילנות פורחים. שני הטעמים הללו טומנים את אותו הרעיון. בחודש שבו נולדו האבות (ובחודש שלאחריו) עוד לא עשו האבות (התינוקים..) דבר, אך אורם התחיל להתגלות. כך גם באילנות. הפירות עדיין לא קיימים, אך העץ כבר לא בתרדמה.
חודש זה, שמכיל בתוכו את רוב ימי ספירת העומר, גם מלמד אותנו על התהליך המתרחש בין פסח לשבועות. אנו עדיין לא ראויים לקבל את התורה, אך כבר יצאנו מגדר מ"ט שערי טומאה. את זאת מבאר בעל ה'עקידת יצחק', הממשיל את ארבעים ותשעה הימים, כנגד ימי הטהרה בין איש לאשה (7X7 טהרה בריבוע)
"לרמוז אל חסרון התחלתם ושעדיין היו דחויין מבא אל המעמד הנבחר והקדוש ההוא להזדוג עם אלהיהם המקריבם אליו תקרובת אהבה ונדבה, כהקריב החתן את כלתו עד שיעברו ימי הדחיה ההיא שהמשלנוה אל ימי הלבון והנקיות. אמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו'. כי כן ימלאו ימי הטמאים הגרושים מבית מבית תענוגיהם. ולפי שהימי האלה לשלמי הבחינה הם ימי צער, כמו שאמרנו, לפיכך לא קבעו לברך שהחיינו בתחלת מספרם, כי איך תברך שהחיינו האשה המגורשת מבית תענוגיה מספר ימים, אדרבה קינה מבעי לה. אמנם קבעוהו תכף מלאת ימי הטוהר והשלמת המספר ביום החמשים, והוא אומרו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, כלומר שיום הגעת הכוסף המקווה הוא יום החמשים, עם שמספר ימי הריחוק אינו אלא המספר אשר לפניו והוא תשע וארבעים יום או שבע שבתות" (עקדת יצחק, שער ס"ז)
בימים אלו, האשה אינה טמאה, שהרי היא סופרת שבעה נקיים. אך מאידך היא עדיין דחויה מבעלה. ימי הספירה הינם ימים של ציפיה לקראת הבאות. לכן מצד אחד אין מברכים שהחיינו על מצוות העומר, אך שמחים, כיוון שהתכלית נראת באופק. על בסיס נבין מדוע בפסח מביאים עומר- ממאכל בהמה, ושבועות 'שתי הלחם'- מחיטה:
"והיה זה להודיע שאם כבר יצאו ישראל מכלל כל האומות שנחשבו לתבן או קש או לקוצים כסוחים, ובאו לכלל תבואה, הנה עדיין היו במדרגת השעורים שהוא מאכל משותף לאדם ולסוסים ולרכש. אמנם עדיין לא באו לכלל שלימותם המיוחד הנמשל לחטים שהוא מאכל האדם בייחוד" (עקדת יצחק, שם)
כך התייחסו בני ישראל אל הימים בהם נבנה המקדש, 'וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה'" (עזרא ג'). כבר בהנחת יסודות הבית, הם שמחו. ומאידך הם הבינו שהם עוד לא הגיעו אל השלמות והתכלית. כך אנו צריכים להתייחס לימים הטובים שנחגוג החודש. מצד אחד שמחה, ומאידך הבנה שהתהליך עדיין בעיצומו.

שבת שלום!

גרסת הדפסה