בהר תשע"ב

בהר תשע"ב

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: ... יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם ... כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כ"ה)

רוב רובה של הפרשה עוסק במצוות היובל, מצווה חשובה ביותר שאיננו יודעים עליה רבות. מצווה זו אינה תלויה ישירות בבית המקדש, אך מתקיימת לרוב שם.
שני כיוונים כלליים ינחו אותנו: הראשון- מצוות היובל היא פסגת מצוות השמיטה (ולמעשה פסגת כל המצוות התלויות בארץ), וככל שנבין את מהות השמיטה, נבין יותר את היובל.
בנוסף: אי אפשר גם להתעלם מן הדמיון הרב שיש בין ימי ספירת העומר - 'וספרתם לכם שבע שבתות... תספרו חמישים יום"- לבין מצוות היובל "וספרת לך שבע שבתות שנים... שנת החמישים".

 

ליל שבת- בזכות השמיטה - הארץ והמקדש

"רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְגַלְגְלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב. אָמְרוּ כְּשֶׁחָרַב בַּיִת רִאשׁוֹן, אוֹתוֹ הַיוֹם תִּשְׁעָה בְאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה. וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה. וְהָיוּ לְוִיִם עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה וּמַה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? "וַיָשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם" וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר יַצְמִיתֶּם ה' אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וּכְּבָשׁוּם." (ערכין י"א)

חז"ל אומרים לנו שחורבן הבית התקיים בשנת השמיטה (ועד אז התקיימו שבעה עשר מחזורי יובל ועוד שלושים ושלוש שנים). מכאן הם לומדים על הקשר החזק שיש בין קיום מצוות השמיטה ובין הזכות על הארץ והמקדש:

"לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות השביעית, וכן אמר הכתוב 'אז תרצה הארץ את שבתותיה', והוא עצמו אומרו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שלא תסבבו להחריבו כשלא תקיימו מצות השבתות." (אור החיים, ויקרא)

האור החיים קושר בין קיום ה'שבתות' – שבת כפשוטו, 'שבת הארץ' ו'שבע שבתות תמימות', לזכותנו על הארץ ועל המקדש. ה'שם משמואל' מחזק את דבריו ואומר שכל שמיטה מקנה לנו את הזכות לעוד שבע שנים על הארץ. (וכך גם כל שבת- הזכות לשאר השבוע. כפי שמגדיר זאת גם ריה"ל שהשבת היא 'פרי השבוע'.)

"ושבתה הארץ שבת לה'... ונראה לפרש, שהבריאה היא רק לשבעה ימים ובכל שבת מתחדשת הבריאה עוד לשבעה ימים וכן לעולם, וזהו שבת לה' אלקיך שחוזרת כל הבריאה לממציאה. כן היא נחלת ארץ ישראל לישראל נמי, היינו שניתנה להם רק לשבע שנים לעבוד את האדמה וחוזר ונותן להם עוד לשבע שנים לעבדה ולשמרה, וע"כ בשנת השביעית שבה הארץ להנותן. ולדרכנו יש לומר שלהורות בא שהנתינה היא תמידית ולא בפעם אחת שנעשית שלהם לעולם... ולפי האמור יובן דעוון שמיטה גורם גלות הארץ, דכל מדתו של הקב"ה מדה במדה שכאשר לא שבתו בשביעית והיו מראים כאילו חטפו הארץ והחזיקו בה לעולם, ע"כ לא חזר ה' ליתן להם עוד לשבע שנים... ויש לומר דהיינו הך שאמרו ז"ל בש"ס: כשחרב הבית בראשונה אותו היום וכו' ומוצאי שביעית הי', היינו אחר שכלתה המתנה לשבע שנים שעברו, ולא ניתנה להם מחדש ע"כ נחרב הבית וגלו גלות שלימה." (שם משמואל פרשת בהר)

סעודת שבת- השמיטה והיובל - ועם ישראל

מצד אחד ראינו את היחס בין הארץ ומצוות השמיטה והיובל. קומה נוספת הינה 'עם ישראל'. את זאת לומד ה'שפת אמת' מתוך מצווה נוספת המופיע בפרשתנו- לא תונו איש בעמיתו.

"מה ענין סמיכת פרשת אונאה לשמיטה? עיקר 'אל תונו' הוא כדי להיות בני ישראל באחדות. והנה מצות השמיטה אינה מצוה פרטית אבל כפי האחדות שיש בבנ"י יכולין לקיים זאת המצוה. כמו שנאמר 'בזמן שכל יושביה עליה'. לכן ע"י האחדות באין לשביתת שמיטה. ולכן חרב המקדש ע"י שנאת חנם וע"י ביטול שמיטין ויובלות כי הכל ענין אחד כנ"ל." (שפת אמת, בהר, שנת תרל"ח)

ה'שפת אמת' מדגיש שמצוות השמיטה אינה מצווה פרטית, אלא תלויה בכל עם ישראל. יתרה מכך, מצוות היובל אינה יכולה להתקיים אם לא רוב עם ישראל נמצא בארצו (ולכן לא קיימו את מצוות היובל בימי בית המקדש השני).
אנו רגילים לומר שהמקדש חרב בגלל שנאת חינם. ה'שפת אמת' מחדש שגם קיום שמיטה תלוי בעם ישראל. אולי בגלל שדווקא אז יש זמן להיות בצוותא, שאז יש זמן להרים את הראש מחיי היום יום.

ואולי כאן הסוד הגדול של היובל!

א. כפי שראינו ישנה הקבלה בין 'ספירת העומר' לבין ספירת היובל. במלאות ארבעים ותשעה הימים של 'ספירת העומר' הראשונה הגיע עם ישראל למעמד השראת השכינה הגדול ביותר- מעמד הר סיני.
כך גם כל ספירת העומר, ענינה המרכזי הוא הצפייה לחג מתן תורה (שאגב, נקרא גם חג הביכורים, חגה של ארץ ישראל – ואין סתירה ביניהם!).

ב. הרמב"ם מדגיש שהיובל תלוי בנוכחות כל עם ישראל בארצו. מדוע? לצורך כך נעבור למחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, מדוע לא שרתה שכינה בבית המקדש השני:

"האמורא ריש לקיש היה שוחה בירדן. הגיע מבבל רבה בר בר חנה והושיט לו ידו (על מנת שיעזור לו לעבור את הירדן). אמר לו ריש לקיש: 'אלהא סנינא לכו' (=אני שונא אתכם ה' שונא אתכם) דכתיב 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז'. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו. מהו אותו 'ארז'? אמר רבי אבא: 'בת קול'. כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול.
כשבא הדבר לפני רבי יוחנן, אמר ליה: לא זהו הטעם, שלא שרתה שכינה, גם אם היו עולים כולם בימי עזרא לא היתה שורה שכינה במקדש שני, דכתיב 'יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם' אף על גב דיפת אלקים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם." (יומא ט: בתרגום לעברית)

סיכום המחלוקת בגמרא: ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו בשאלה, מדוע לא שרתה שכינה בבית שני?

לפי ריש לקיש- כיוון שרוב העם נשאר בבבל. כדי שתשרה שכינה צריך את רוב ישראל על אדמתם.

לפי רבי יוחנן- גם אם כל ישראל היו בארץ, כיוון שהמקדש נבנה רק בזכות רשות הפרסיים, לא שרתה שכינה. כי השכינה שורה רק כאשר אנו אדונים למעשי ידינו ופועלינו.

 

סעודה שלישית- סיכומו של עניין

במהלך הדורות התקיימו שבעה עשר מחזורי יובל. החל מארבע עשרה שנה לאחר הכניסה לארץ ישראל ועד כמה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון.

"כי תבואו - יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ - ארץ המיוחדת!
יכול יהיו חייבים (מיד) בשמיטה? תלמוד לומר 'שדך', שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם, לארבעה עשרה שנה נתחייבו במעשרות. התחילו מונים לשמיטה, לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים וארבע (שנים לכניסתם לארץ) עשו יובל: (ספרא, בהר, פרשה א, ג)

חלק מן המצוות התלויות בארץ התקיימו ממש בכניסת עם ישראל לארץ. חלה, ערלה, העומר ושתי הלחם. אלו מצוות פרטיות, ביני ובין עצמי, אני וחיי היום יום שלי. אך מצוות השמיטה ומצוות היובל לא החלו עד שעם ישראל כבש את הארץ והתנחל בה (תקופה של 14 שנה).

מצוות השמיטה בפרט, ומצוות היובל בכלל, מלמדים אותנו שיש רובד של מצוות המוטלות על כל עם ישראל.
צד אחד של היובל הינו מאוד פרקטי- ארצי: עבדים משתחררים, קרקעות חוזרות לבעליהן, בתי ערי חומה כנ"ל. אך הצד השני הינו 'קידוש היובל' בתקיעות שופר בבית המקדש ביום הכיפורים.

בשנת השמיטה, במיוחד כשהיא סמוכה ליובל (אז ישנם שנתיים של שמיטה רצופות), אנו מרימים לרגע את הראש מן השדה, מן ההתעסקות בחיי היום יום.
בשנת היובל, אנו מבינים שכל המרוץ אחר צבירת הנכסים, הינו מקסם שווא. כל מה שצברתי, רכשתי, עמלתי עליו, חוזר לבעלים המקוריים (או חוזר לקב"ה).

אבל זה קורה רק כאשר כל עם ישראל נמצא בארצו. וגם אז רק כאשר עם ישראל מבין שישיבתו כאן הינה זכות, שאיננה ברורה מאליו.

ואם כל זה מתקיים אזי אנו זוכים להשראת שכינה, בתקיעת שופר, כפי שהיה במעמד הר סיני. לרוב, יזכה כל אחד לחוות אירוע מיוחד זה רק פעם אחת בחייו הבוגרים.
ובימים אלו כשאנו חוגגים את חזרתנו לארץ וחזרתנו למקום המקדש נתפלל שנזכה לקיים את דברי הרמב"ם במהרה:

"וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ויקדשו בתי ערי חומה, ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות, שנאמר 'והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה'. מקיש ירושתך לירושת אבותיך- מה ירושת אבותיך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו, אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו." (הלכות שמיטה ויובל פרק י"ב)

שבת שלום
מרדכי פרסוף

שבת שלום!

גרסת הדפסה