בלק תשע"ג

בלק תשע"ג

" וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים:
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:
... וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי: וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי" (במדבר כ"ב)

בפרשה אנו מתוודעים לדו-שיח המעניין בין האתון לבין בלעם. במהלך הסיפור מופיע שלש פעמים צמד המילים 'שלש רגלים'. גם ללא הפרשנות של חז"ל קופץ מיד הקשר המתבקש לצמד המילים המוכר לנו מן הפסוק: 'שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה', ומכאן אנו ננסה להבין את פשר השיחה בין בלעם לאתון ומה הדגש המיוחד הנלמד מן ההקשר הזה.

 

ליל שבת- מה הקשר לשלשת הרגלים?

רש"י על המילים 'שלש רגלים' מביא את דברי המדרש המפורסמים:

"זה שלש רגלים - רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים (רש"י על במדבר כ"ב פסוק כ"ח)

למרות הלשון המשותפת עדיין צריך לשאול, מדוע ביקש בלעם הרשע לעקור דווקא את מצוות שלושת הרגלים מעם ישראל. האם לא חסרות מצוות קדושות וחשובות אחרות. (במיוחד אם נחדד את השאלה בכך שאומה זו טרם נכנסה לארץ ועדיין לא זכתה לקיים את מצוות העליה לרגל, אף לא פעם אחת)?

רבי מאיר שמחה הכהן, בעל ה'משך חכמה' (מרבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה) מביא בדבריו הקצרים רעיון עמוק ויסודי, בהבנה ובהבדל בין בלעם ונבואתו לבין עם ישראל בעלייה לרגל:

"זה שלש רגלים - רמז רמזה לו אתה הולך לעקור אומה שחוגגת ג' רגלים (תנחומא ט). פירוש דיראה קרינן (ע' חגיגה ב), וכל הזכרים רואים פני השכינה, ואתה אף המלאך אינך רואה..." (משך חכמה על במדבר כ"ב פסוק כ"ח)
כאן מסביר לנו המשך חכמה את העניין הגדול בעליה לרגל. על הפסוק: כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות ל"ד)
מבארת הגמרא במסכת חגיגה- 'כשם שבא להראות, כך בא לראות'. כלומר כאשר אנו עולים לרגל אנו זוכים 'לחזות בנועם ה' '. לראות (במובן של הבנה ותחושה, יותר מראיה פיזית) את פני הקב"ה. זאת בהתרסה לבלעם שהוא לא מצליח לראות אפילו מלאך, וכל שכן שלא יצליח לראות את כבודו של הקב"ה בעצמו.
ה'שפת אמת' מבאר בדומה, ואף קושר את הנ"ל לנבואותיו של בלעם בהמשך. השפת אמת מבאר את הפסוק 'כי ברוך הוא'- הוא עצמו 'ברוך', ואת ראייתו של בלעם את עם ישראל 'כי מראש צורים אראנו'. בכך שעם ישראל יכול להתעלות בעלייה בשלשת הרגלים אל המקדש למצב של 'מראש צורים' לתחילת ימי הבריאה, שאז מתגלה ה'אור הגנוז'.
הרעיון המרכזי הוא שכשם שבתחילת ימי הבריאה ה'אדמה עצמה היתה קדושה' (עד שנתקללה) והאור עצמו היה מאיר ללא צורך ב'מאור' (עד שנגנז), כך עם ישראל הוא עצמו 'ברוך' ולכן אין ה'קללה' יכולה לדבוק בו. כאשר עם ישראל רוצה להגיע אל המקדש, אז הוא חוזר אל אותה מעלה שהיה בתחילת ימי הבריאה. 'חיים ברצונו' – בזכות הרצון למקדש, אנו זוכים ל'חיים' , לראות "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים" (משלי ט"ו)

וזהו ג"כ שרמזו לו שביקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. כי כשעלו בנ"י לראות פני ה' ג"פ בשנה בודאי הי' נתגלה ראי' הנסתרת והוא מאור הגנוז מבחי' עץ החיים דכ' באור פני מלך חיים ולכן נקראו ימים טובים שיש בהם מאור הגנוז כמ"ש בזוה"ק אמור. ולכן ניתן להם קביעות המועדים שהם למעלה מן הזמן. ונשתנה הזמן לפי קביעות הב"ד שלמטה. והלא גם באותן הימים לא זעם ה' לפי שדביקות בנ"י למעלה מן הזעם בבחי' חיים ברצונו כמ"ש לעיל והיה זה עדות לבנ"י שהזעם נדחה בפניהם בכח הרצון שהוא דוחה הזעם" (שפת אמת במדבר, בלק, תרס"ג)

 

סעודת שבת- שלושת הרגלים רמוזים בסיפור 

אם כן, הבנו באופן כללי, כיצד ה'רגלים' מסמלים את הניגוד לכל מה שמסמל בלעם 'שתום העין'. שאינו מסוגל באמת לראות ולדעת את ה'. דרשנו את סוף הפסוק על העליה לרגל המלמד שבמקדש ניתן 'לראות את פני האדון ה' '. זאת בזכות הרצון שלנו לדבוק בה'. עתה נראה את כיצד תחילת הפסוק – 'כי אוריש גויים מפניך.. לא יחמוד איש את ארצך' – קשורים לרעיון הגדול של העליה לרגל.

" כי הכיתני זה שלש רגלים, ובמד"ר רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. להבין למה רמזה לו דוקא מצוה זו. והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שהמצוה הזאת היא היפוך מהות אומות העולם הרשעים כבלעם וכדומה, כי אף שרוצים גם כן קרבת אלקות מ"מ אינם רוצים להניח מעשיהם המכוערים, וישראל הם היפוך זה, וזה מורה מצות עולי רגלים שהפקיר כאו"א הונו ורכושו ועלה לירושלים ליראות פני השכינה, וזה הוא עיקר מצוות עליית רגלים.

ולי יש להוסיף בזה דברים, דהנה במהר"ל ז"ל (בנצח ישראל פרק ג') פירש כי יש שני מיני רצונות, האחד הוא עצם הרצון שהוא חפץ לעשות הדבר הזה ועל כן אם בא לו דבר המונע הוא רוצה לסלק המניעה, למען יהי' ביכלתו לעשות הדבר. אבל מי שאין רצונו לעשות הדבר הזה רק הוא מוכרח מכח יצה"ר המכריחו, אם לזה בא דבר המונע אותו אינו מסלקו אדרבה רוצה הוא במניעה הזאת, מאחר כי עצם רצונו איננו לעשות דבר זה, .. וזה שאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה', לא אמר רצון ה', וישראל הם להיפוך כל מה שעושין עבדות ד' בשמחה עושין, וכמו עליית הרגלים אף שבאמת מצוה קשה מאד שלש פעמים בשנה לעזוב הפקר כל ביתם ולעלות לירושלים, מ"מ הם עושין זאת בתכלית השמחה. וזהו שאמר אומה החוגגת שלש רגלים, דחגיגה היא לשון שמחה. כמ"ש (שמ"א ל' ט"ז) וחוגגים בכל השלל וגו' "( ספר שם משמואל פרשת בלק - שנת תר"ע )

ה'שם משמואל' (בפיסקה השניה) מביא את דברי המהר"ל על שני סוגי 'רצונות' ועל פי זה מבדיל בין ישראל ובין אומות העולם. לפעמים יש דבר שאתה רוצה בכל מאודך לעשות. במקרה כזה גם אם תבוא מניעה כלשהי שתנסה לעכב אותך מלהגשים את רצונך, אתה תעשה כל שביכולתך לנסות להסיר את המכשולים בדרך.
לעומת זאת, לפעמים יש דבר שאתה עושה מתוך כורח או מתוך 'רצון שלילי' ודחף של יצר הרע. במקרה כזה אם יבוא דבר שימנע ממך לעשות את הדבר, אתה תשמח מאוד בעיכובים.

על פי זה מבאר ה'שם משמואל' את זכותם של עם ישראל בעליה לרגל. באופן טבעי כאשר 'ירחיב ה' את גבולך' היינו מצפים שהאדם מישראל יעדיף שיהיו עיכובים שימנעו ממנו לעזוב את כל רכושו למשך כל תקופץ העליה לרגל, ובכל מקרה גם אם היה עולה לא היה זה בלב שלם. אך בפועל 'אומה זו חוגגת שלוש רגלים'. כל עליה לרגל היא חגיגה. שמחה. למרות כל הקושי בעליה לרגל. זאת כיוון שמעל הכל זהו רצון ה'.
לעומת זאת, מעשה האתון מלמד אותנו שבלעם עושה כל יכולתו ללכת נגד רצון ה'. גם כאשר ישנם עיכובים בדרך, הוא אינו שמח בהם ובכך מראה מהו הרצון האמיתי שלו.

רבי צדוק מלובלין מתייחס גם הוא לרצונו של בלעם, אך בכיוון הפוך:

"וכאן שאמרו פי האתון [ע"כ] כי פתיחת פה האתון היה הקדמה על השלש פעמים שבירך בלעם לישראל להוודע ולהגלות שלא היה בזה שום יתרון לבלעם בעצמו רק שכל הברכות יצאו על ידי השכינה , רק המעבר היה על ידי הפה טמא של בלעם והוא לא עשה רק עקימת שפתים כמו שאמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה רק מעשה עקימת שפתים. והראיה שכשהיה רצון השם יתברך פתח את פי האתון ודיבר גם כן דברים גבוהים כאלו כמו בלעם בג' ברכותיו. כי באמרה כי הכיתני זה שלש רגלים רמזה לו אתה מבקש לעקור את האומה החוגגת שלש רגלים. וזהו בעצמו ענין שלש הברכות שנתברכו ישראל מהשם יתברך על ידי בלעם כמו שאמרנו בפרשת בלק שבהם גילה עוצם הקדושה שנמצא יקרות בישראל שהמה מושרשים משלשה אבות הקדושים אשר מרמז על זה קדושת שלש רגלים "(ספר פרי צדיק פרשת מטות - אות ח')

על פי ה'פרי צדיק' פתיחת פי האתון נועדה ללמד אותנו שבלעם רק היה ה'צינור' דרכו עבר רצון ה', ולמעשה הוא לא תרם כלום. זאת כשם שהקב"ה יכול לשים מילים בפי אתון, ואף רעיונות גבוהים (הרעיון שלמדנו עתה – 'אתה רוצה לבטל אומה החוגגת שלוש רגלים'').
יתכן שנוכל אף להוסיף, שזאת בניגוד 'לאומה זאת' שלה כן יש את יכולת להחיל קדושה על המציאות, כדוגמת היכולת לקדש את הזמנים ולמעשה לקבוע מתי יחולו 'שלושת הרגלים'.

 

סעודה שלישית- שלושת הרגלים רמוזים בסיפור

עד עתה התייחסנו לשלושת הרגלים כמקשה אחת. הראשונים אף מוצאים רמז בתוך סיפור האתון או בשלושת הברכות שמברך בלעם בהמשך (שהם כפי שראינו פועל יוצא של 'שלושת הרגלים' שהאתון ניסתה למנוע מבלעם להתקדם לעבר מטרתו) .
ה'כלי יקר' מבאר את מהלכה של האתון וחג הרמוז בכל שלב. ובנוסף מה מייחד כל חג משלושת הרגלים בין ישראל לעמים:

ומתחיל מן סוכות אשר בחדש תשרי ראש השנה שנאמר בו (דברים טז יג) באספך מעשיך מן השדה, ועליו נאמר ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה ובו מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע' אומות וא"כ בטולם גורם בטול כל האומות.

⦁ ואח"כ אמר במשעול הכרמים, רמז לחג הפסח זמן יציאת מצרים שנאמר (תהלים פ ט) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, כי הדין נותן לעקור הקוצים וליטע הגפן ואיך אתה רוצה להחליף הקערה ולעקור הכרמים מפני הקוצים, ודרך הגפן שהוא נרפס ברגלים ולסוף היין מפיל את זה הרופסו כששותהו.. והרבה דמיונות על שישראל נמשלו לגפן וכולם שייכים לבטל דעת בלעם. ורמז לחג הפסח שבו שותים ד' כוסות של יין כנגד כוס ישועות לישראל שנמשלו לגפן, וכתיב ד' לשונות של גאולה, וכנגדם הקב"ה משקה לאומות ד' כוסות תרעלה כדמסיק בב"ר, (וישב פח ה) ואיך אתה רוצה לעקור כל זה ולהחליף השיטה בין ישראל לעמים:

⦁ ואח"כ אמר ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד עצרת שבו קבלו את התורה שנאמר בה (משלי ג טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ואלמלא קבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו (שבת פח.) והיו כל האומות בטלין ואיך אתה רוצה לעקור אומה זו החוגגת חג זה שיש בו צורך לכל האומות ולכל העמים שבמעלה ושבמטה"

ויתכן עוד לפרש זה ג' רגלים, שרמז לו איך אתה רוצה לעקור אומה המחזקת בג' דברים אשר עליהם העולם עומד (אבות א ב) דהיינו ג' רגלי העולם והם התורה, עבודה, גמילות חסדים, כי בטולם הרס כל העולם ורמז לו ג"ח במ"ש ותלך בשדה, כי עיקר הג"ח מן השדה ע"י תרומות ומעשרות ולקט שכחה פיאה. והעבודה שבבהמ"ק שנמשל לכרם רמז לו במשעל הכרמים וכן פירש"י הביאני אל בית היין (שיר ב ד) זה אהל מועד ועליהם נאמר (שם ז יב-יג) לכה דודי נצא השדה, נשכימה לכרמים וגו' ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רמז לתורה בדרך שנתבאר וזה רמז נכון" (כלי יקר על במדבר כ"ב, כ"ג))

כיוון שכל הפרשה עוסקת ברמזים ומשלים, נסיים גם אנו בעוד רמז והבנה מדוע היה כה חושב לבלעם לבטל 'אומה החוגגת שלוש רגלים'. השם משמואל מבאר שכל 'רגל' מרמז על שלב נוסף בגאולתם של ישראל:

יש לפרש הענין ששלש פעמים ברך בלעם, כי הן לעומת שלש הרגלים, כי הוא רצה לעקרן מישראל, אבל הש"י הפך את הקללה לברכה, וע"כ שלש הברכות הן מעין ענין שלש הרגלים.
⦁ כי הברכה הראשונה היא שהם עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וגו' עד ותהי אחריתי כמוהו, שהוא מעין יו"ט של פסח שבו נבחרו ישראל לחלק הש"י, לעומת שישראל משכו ידיהם מע"ז ובחרו לעבוד את הש"י לבדו.
⦁ הברכה השני' ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו ובתרגום ושכינת מלכהון ביניהון, זהו יו"ט של שבועות מ"ת דכתיב וירד ה' על הר סיני, ומתנבא על לעתיד כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ופרש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חיבתו לעין כל שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו וכו'.
⦁ הברכה השלישית מה טובו אוהליך יעקב שרומזת למקדשות, זה יו"ט של סוכות דוגמת המקדש ובו נתקיים הביאני המלך חדריו כמבואר במדרשים"

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה