בלק תשע"ד

בלק תשע"ד

" וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים... וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (במדבר כ"ג)

מוטיב המזבחות חוזר על עצמו מספר פעמים בפרשת בלק. לא רק שבלעם מצווה לבנות מזבחות, אלא דווקא שבעה, ועליהם שבעה פרים ושבעה אילים- פר ואיל לכל מזבח. בסה"כ הטקס הזה חזר שלוש פעמים, ובמצטבר הקריבו בלעם ובלק ארבעים ושניים קרבנות.
המדרש שלנו מברר מה מיוחד בשבעה ה-מזבחות, ומה ניסה להשיג בלעם. תוך כדי כך נלמד מה העיקר בהקרבת הקרבן.
במדבר רבה כ', י"ח

"ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות- ולמה שבעה מזבחות? כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה . אדם והבל ונח אברהם יצחק ויעקב ומשה. שהיה אומר למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם? לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת? השיבו רוח הקדש: (משלי טז) 'טוב פת חריבה טוב מנחה בלולה בשמן וחריבה מבית מלא זבחי ריב', שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל. ... ויקר אלהים אל בלעם - אמר לו רשע מה אתה עושה? אמר: את שבעת המזבחות ערכתי. משל לשולחני המשקר במשקלות, בא בעל השוק והרגיש בו. אמר לו אתה משקר במשקל. אמר לו כבר שלחתי דורון לביתך. ואף כך בלעם רוח הקדש אמר לו רשע מה אתה עושה? אמר לו: את שבעת המזבחות ערכתי. אמר לו: 'טוב ארוחת ירק', טובה סעודה שעשו ישראל במצרים ואכלו על מצות ומרורים מפרים שאתה מקריב ע"י שנאה"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרש מבאר ששבעה המזבחות הם כנגד שבעה אנשים- 'צדיקים' שהקריבו קרבנות מאז ועד אותה העת: אדם והבל ונח אברהם יצחק ויעקב ומשה.
ב. בלעם פונה לקב"ה ואומר שהם מייצגים רק אומה אחת, ואילו הקרבן שלו שלם יותר, שהרי הוא מייצג את שבעים אומות העולם.
ג. בתגובה עונה הקב"ה: 'טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב'. אם הקרבן הוא 'זבחי ריב' אין לי רצון בו. וקרבנך אינו בא על מנת לרצותי, אלא כל כולו לעורר שנאה ביני ובין עם ישראל. (ויתכן שהרמז לבלעם רמוז בצמד המילים 'בית מלא' המזכיר את 'מלוא ביתו כסף וזהב' שרצה בלעם מבלק).
ד. בחצי השני של המדרש מובאת סיבה אחרת לקרבנותיו של בלעם. כאן משתמע שאכן בלעם מעלה קרבנות על מנת לפייס את הקב"ה, לאחר שנתפס בקלקלתו.
ה. גם כאן עונה לו הקב"ה: 'טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ'. לא תוכל לפייסני, כשכל מטרתך היא שנאה. הקרבן נמדד על פי הכוונה ולא על פי המעשה שבו.

חלק א'- שבעה מזבחות

המדרש שלנו מנסה לברר מדוע בנה בלק שבעה מזבחות. את זאת הוא מתרץ בכך שבעבר הוקרבו שבעה קרבנות על ידי צדיקי העולם. כשם שהקב"ה קיבל את קרבנם, כך יש לקבל את קרבנו. המספר שבע אינו מקרי והמדרש אף רומז לכך, שבניגוד ל'צדיקים' שכל אחד הקריב קרבן ויחדיו הגיעו ל'שבע'. בלעם ובלק הצליחו להגיע לאותה עוצמה בפעם אחת. יתרה מכך הם מייצגים את כלל האנושות. את שבעים אומות העולם (שבע פעמים י') שבאידיאל אף מקיימים שבע מצוות בני נח. אם כן, מה מיוחד במספר שבע? האבן עזרא רומז לסוד גדול:
"שבעה מזבחות - יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר. ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות. גם אמר השם לאיוב קחו לכם שבעה פרים ושבעה. אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין" (אבן עזרא על במדבר כ"ג, א')
האבן עזרא מכין אותנו מראש שאת הסוד לא יבינו 'כי אם מתי מספר'. בכל זאת ננסה להבין את דבריו. תחילה אומר האבן עזרא שמצאנו 'שבע' בימים, בחודשים (החודש השביעי, שבו גם מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם) ובשנים (שמיטה, יובל). כך מצאנו שבעה כבשי עולה בחגים, שבעה הזאות, ואף אנו יכולנו להוסיף עוד פעמים רבות בהם מופיע המספר שבע. כך גם איוב ונח הקריבו שבעה קרבנות (במאמר מוסגר: שניהם מייצגים את אומות העולם, שיכולים להגיע עד מדרגת ה'שבע', אך לא מעבר לזה אל ה'שמונה' שמעבר לטבע, אך זה כבר נושא אחר). בסוף דבריו מגיע הא"ע אל הסוד: 'בתת שלם לשלם'!
השבע מסמל את השלמות. בכל דבר ישנם ארבע צדדים לארבעה רוחות השמים, למטה למעלה. ואת נקודת האמצע- המרכז. ובסה"כ שבעה צדדים. בלעם רצה לאחד את כל הכוחות כולם כנגד עם ישראל.
ויש להסביר עוד הדבר, כי ידוע שבכל יום משמשת מדה אחת משבע המדות, ביום הראשון חסד, וביום השני גבורה וכו', ובשבעה ימים נכללות כל המדות, ע"כ להיות נעשה האדם כללי צריך שיעברו עליו כל שבעת הימים בעודו בחופת כבודו. ובזה יש לומר נמי הענין שבע ברכות שיהי' מבורך מכל צד ומכל בחינה, ועי"ז נעשה כללי. וכענין זה יש לפרש כוונת בלעם בשבעת המזבחות, שטענתו היתה שמוטב שיהי' השי"ת נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה דוקא, וע"כ עשה עבודה כללית שבעה מזבחות" (שם משמואל, קרח, מאמר לחתונה)
כשם שכל יום הוא כנגד מידה אחרת, והשבת כוללת את כל השבוע יחד, רצה בלעם לחבר את הכל יחד. את כל הכוחות, את כל המידות שבעולם. אם כן השאלה היא, היכן בכל זאת טעה בלעם? מבאר ה'קול מבשר':
"ובהקדם ממורי. על מה שאומרים, שוכן עד מרום וקדוש שמו, וכתוב אחרי זה רננו צדיקים וכו'. מה המשך יש לזה? .. כי ה' מרומם על כל זה, ואינו מתפעל מכל זה. ובאמת מצד אמיתות השם, הנה הוא מרומם על כל ברכה ותהלה. אבל השם צמצם כבודו, ובחר בישראל ובאבות ובעבודתם. ובזה מפרשים הפסוק רם על כל גוים ה' על השמים כבודו. ...אבל האמת הוא כן, כמו שאמרנו, שמצד אמיתת השם, אין לתארו ואין לצייר שרוצה בעבודה - אבל מצד שצמצם השי"ת כבודו ורוצה להקרא בשם, ומצד הזה, כל מה שצמצם השם - אפשר לתאר ולהשיג. .... ומה שהוריד ה' מזיו כבודו בתורה, בזה נאמר, במה שהורשית התבונן. .. כי באמת ה' מרומם מכל ברכה ותהלה, רק לעם קרובו הרשה ובחר בשירי זמרה: וזה גם כן מה שבלעם חישב. כיון שה' מתפעל וחפץ בעבודה, אם כן יותר טוב להיות נעבד מע' אומות. אבל השם השיבו, שזה לגמרי ענין אחר. שהאמת, שהשם מרומם, ואין חפץ בעולות וזבחים, רק שבאבות ובישראל בחר וצמצם עבורם הוד כבודו. .. וזהו שדרש המדרש דקדוק הכתוב, כל חכם לב. כי הרי למלאכה זאת, די חכמה לבדה. אלא, שבאמת אין זה מהדרך כלל, שה' יחפוץ במעשה התחתונים. רק שבחר בישראל, ובהם דבק רוח אלקים בקרבם ובלבם. לזה אמר, שאם יתן איש כל הון ביתו באהבה, שירצה להיות גם כן דבוק בה', לא יועילנו ובוז יבוזו לו. אבל בני, מצד הקרבות ומצד החכמה התקועה בלבם, שנקראים חכמי לב. עשו מקדש של יריעות עזים - ושכנתי בתוכם." (ספר קול מבשר חלק א', ויקהל)
הקול מבשר מבאר את הפתיחה שאנו אומרים בתפילת שבת 'שוכן עד מרום..' ואז ממשיכים 'רננו צדיקים..'. מצד האמת הקב"ה כל כך מרומם שאי אפשר לשבח אותו. זאת הכוונה 'שוכן עד מרומם'. אם כן כיצד יכולים צדיקים לשבח את הקב"ה? אלא שכך היתה בחירתו של הקב"ה להתגלות בעולם, 'בתחתונים', דרך עם ישראל. בלעם עשה ניתוח הגיוני, שכלי וטבעי (בעולם השבע..) אך בקרבה לקב"ה 'השיבו הקב"ה שזהו עניין אחר לגמרי'.
מסביר הקול מבשר. במיוחד בענייני המקדש והקרבנות. הפעולה החיצונית אינה מספיקה. צריך 'חכם לב'. לכן גם 'יריעות של עיזים' הם מקדש המספיק לשכינה, ו'פת חריבה' עדיפה על זבחים ועולות. רק כשיש רצון להתקרב אל הקב"ה אז, למרות שהוא 'מרום וקדוש שמו', למרות ש'על השמים כבודו' מתגלה הקב"ה אל עמו, כיוון שזהו רצונו. להתגלות למי שחפץ בגילויו בעולם. רק בגלל שנתן 'שלם לשלם' נחה עלינו רוח חכמה ושכינה.

חלק ב'- קרבן של גוי

המדרש שלנו מדגיש את השלילה בקרבנותיו של בלעם. הן בכוונתו, ואף במעשיו. בניגוד לזה, ישנו מדרש אחר שדווקא משבח את מעשי בלעם:
"ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות. אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר' חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק. אמר ר' חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. איני והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' יצא ממנה שלמה שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה " (ילקוט שמעוני במדבר, תשס"ח)
כאן משבח המדרש את בלק ואומר, שאמנם בלק הקריב קרבנות שלא לשמה, אך מתוך זה זכה לרות המואביה, ואף להיות הסבא רבא של דוד ושלמה שהקריבו אלפי עולות לשם שמים. תחילה יש לומר שעצם קבלת קרבן מגוי הינה מחלוקת קדומה ביותר,ולהלכה מותר לקבל קרבן עולה מן הגוי. על הפסוק 'אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה דורשת הגמרא: 'מה תלמוד לומר איש איש? לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות'. וכך פסק הרמב"ם:
"הגויים - אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו את לחם אלוהיכם" אפילו עולת העוף, מקבלין מן הגוי - אף על פי שהוא עובד עבודה זרה: אבל אין מקבלין מהן שלמים, ולא מנחות, ולא חטאות ואשמות; וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה - אין מקבלין אותן מן הגויים, כגון עולת יולדת וכיוצא בה, מעולות שאינן באות לא משום נדר, ולא משום נדבה: גוי שהביא שלמים, מקריבין אותן עולות - שהגוי, ליבו לשמיים" (הלכות מעשה הקרבות פרק ג')
כאן, בניגוד לנאמר לעיל, אין מניעה עקרונית לקבל קרבן מגוי, 'ואפילו עובד עובדה זרה'. אמנם רק קרבן עולה, הבא בתור נדר או נדבה. מתוך הלכות אלו נוכל להדגיש שהקב"ה רוצה ללמד אותנו מדוע לא התקבלו קרבנותיהם של בלק ובלעם. לא בגלל שהם היו גויים, אלא בגלל כוונתם הפסולה.זאת גם הקריאה של הנביא מיכה, אותה נקרא בהפטרה:
"בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי"(מיכה ו',ז')
כיוון נוסף ניתן להעלות בהקבלה בין שתי צורות בהם מופיע המדרש. בשני המדרשים שהבאנו הדגש הוא על (שבעה) אנשים שהקריבו קרבן. לעומת זאת רש"י מביא אחרת. לפי שיטתו מדובר על שבעה מזבחות שנבנו:
"את שבעת המזבחת - שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן אלא את שבעת המזבחות. אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן. אברהם בנה ארבעה..ויצחק בנה אחד .. ויעקב בנה שתים"
כאשר גוי רוצה להקריב קרבן על מזבח שאנחנו בנינו, אז אין בעיה. במיוחד שהוא המקריב קרבן עולה המראה על התמסרות מלאה. על פי רש"י, החטא של בלק ובעלם היה דווקא במזבח שהם בנו. כאן הם ניסו לבנות משהו אחר. (זאת בניגוד למדרש לעיל שראה בעיה בקרבן עצמו, ולא במזבח שעליו הוא הוקרב).
המזבח מסמל את המעשה שלנו, שעליה תרד אש מן השמים. (=ה' יורד אלינו) הקרבן לעומת מסמל את הרצון שלנו להתקרב לה' (= אנחנו מנסים לעלות אל ה'). לכן בכל הקרבת קרבן לה', גם אם זה לא לשמה, יש בזה ניצוץ של טוב. אך בבניית המזבח עצמו, אי אפשר לתת לגוי לבנות את התשתית. זאת היתה המטרה הסמויה של בלעם – לקעקע מאיתנו את הזכות של 'ארץ שבעת עממים'. לנתק את ה'שלם'- ירושלים שנמצאת במרכז העולם, מן ה'שלם'. זאת על ידי יצירת מרכז אחר. על זאת מקונן הנביא: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר'. כל עוד אומות העולם מבינים מיהו ה'שלם' ולמי שייכת 'שלם', נקבל מהם גם נדרים ונדבות. אך כאשר כל רצונם לשמוט את הבסיס שלנו, נומר להם: 'לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד (יחד- עם ישראל יחדיו) נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' (עזרא ד')

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה