במדבר תשע"ב

במדבר תשע"ב

"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב')

השבוע אנו פותחים את ספר במדבר. למרות שזהו שמו של הספר, אנו נראה במהלך הפרשיות שרבים מהם עוסקים דווקא בחיים בארץ ישראל ובמצוות המתקיימות רק בה.
כך למשל מצוות חלה, ניסוך היין, קרבנות המוספים ועוד ניתן לקיימם רק בארץ ישראל. גם המצוות הקשורות סביב חג השבועות הבא עלינו לטובה, לא התקיימו במדבר:

"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת" (משנה כלים א', ו')

בלימודנו הפעם נדלג בין ייחודיותה של תקופת המדבר, אל חג השבועות ואופיו המיוחד והשונה משאר הרגלים. (ובמאמר מוסגר: מעניין שדווקא התורה קוראת לחג – 'חג הביכורים' המאפיין את ארץ ישראל, ואילו חז"ל קוראים לחג – 'חג מתן תורה', המזכיר יותר את ימי המדבר).

 

ליל שבת- האותות וההבדל בין שבט לשבט

במשך כל נדודי עם ישראל במדבר הם חנו סביב המשכן. כך באופן קבוע הם הזכירו לעצמם מהו הלב – 'ושכנתי בתוכם' כפשוטו. צורת החנייה היתה בשלוש מחנות מחנה ישראל מסביב, 'מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת' ובמרכז מחנה שכינה- המשכן והאוהל מועד.

כאשר התורה מצווה על צורת החניית בני ישראל, היא מדגישה שהם חנו ' אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם'. מהם האותות?

⦁ רש"י מביא שני פירושים:

- כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו.
- דבר אחר באותות לבית אבותם באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים

כלומר האותות הם הצבעים של הדגל, שנקבעו לפי צבעי האבנים שעל החושן (כך למשל ראובן נושא דגל אדום, כצבע אבן האודם. – ruby באנגלית, ששימר את שמו של שבט ראובן).
על פי הפירוש השני האותות, הם הסימן האות-הסימן של צורת החנייה. שלושה שבטים מכל צד, כפי שנשאו בני יעקב את ארונו של יעקב לארץ ישראל.

⦁ האבן עזרא מביא פירוש דומה:

- סימנים היו בכל דגל ודגל. וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שור ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא:
כלומר, בנוסף לצבע הדגלים, היה גם אות על הדגל. סמל-סימן המיוחד לכל שבט, המקביל לתיאורים בברכות השבטים ועל פי המחזה שראה יחזקאל במעשה מרכבה.

סעודת שבת- האותות וההבדל בין ישראל לאומות העולם

⦁ רבינו בחיי מביא כמה פירושים, נתמקד באחד:

"ויתכן לפרש באותות מלשון ' בכל אות נפשך', שכן ישראל נתאוו לדגלים במעמד הקדוש כשראו שם דגלים של מלאכי השרת, וכן אמר שלמה ע"ה ' דודי צח ואדום דגול מרבבה', ודרשו רז"ל בשיר השירים רבה שבא הקב"ה לסיני עם מלאכי השרת עשוין דגלים, ועוד דרשו שם הביאני אל בית היין, זה הר סיני שבו נתנה התורה שנמשלה ליין, ודגלו עלי אהבה זו שכינה"

על פי רבינו בחיי, ה'אות' הוא מלשון התאוות. 'בכל אות נפשך'. ולמה נתאוו? כאשר ראו בני ישראל, במעמד הר סיני, את דגלי המלאכים, 'דגול מרבבה', הם רצו גם. ומדוע? הדגלים סימלו את השכינה ששורה במחנה. אם אנו נושאים את דגלו של המלך, זהו סימן שאמןו מלווים את המלך, וממילא, זהו זימן שהמלך שוכן בתוכנו.

⦁ מרחיב הכלי יקר :

איש על דגלו באותות לבית אבותם. מצינו בכמה מדרשים המגדילים מאד ענין הדגלים ודרשו עליהם פסוק 'ובשם אלהינו נדגול'.שבשעת מתן תורה ראו ישראל את המלאכים דגלים דגלים ונתאוו להיות דגלים כמותם ובפסוק ' מי זאת הנשקפה כמו שחר'. דרשו שהיו האומות מסתכלין במעלתן של ישראל והיו תמהים כו' ואומרים שובי שובי השולמית. הדבק בנו ובא אצלנו ונעשה ממך דוכסים והגמונים וישראל משיבין מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים רצונו לומר מה גדולה אתם נותנים לנו שמא גדולה אתם יכולין לתת לנו כמו שנתן אלהינו דגל מחנה יהודה מזרחה כו'. וכל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע קול הקריה הומה (מלכים א' א מא) ע"ז, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך?

והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ארבע רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ד' רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה' וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב, כאמרו רז"ל (תענית לא. עיי"ש) לעתיד יעשה הקב"ה לצדיקים מחול בגן עדן וכבודו ית' באמצע שנאמר ' והתהלכתי בתוככם'. כי כל הפניות שהצדיקים פונין הכל הוא מול פני השכינה וכן בעולם הזה. וזה אות הדגל כי הוא סימן הנצחון במלחמה ודגל זה הוא בשם ה' כי לא בחרבם ירשו ארץ כי בשם ה', וכן המלאכים ע"י שהם סובבים כסא כבודו ית' מוראם על כל הנמצאים כמו שכתוב 'איומה כנדגלות'. כי ע"י סיבוב זה תהיה מוראם על כל האומות כמו המלאכים שהכל יראים מהם, ועל דגלים אלו הובטח יעקב שנאמר בו (בראשית כח יד) ופרצת ימה גו' ...לישא דגל הרוממות והנצחון בכל ד' רוחות בשם אלהינו"

הכלי יקר אומר שהדגל, מסמל את מה שאנו מאמינים בו. הדגל אינו להבדיל בין שבט לשבט, אלא משקף את ההבדל ביננו לבין אומות העולם.
הכלי יקר מביא מדרש שאומות העולם ניסו למשוך את ישראל באומרם 'מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים'. מה מצאתם במחול הזה, בצורת החנייה הזאת (מחול, מלשון חניה סביב סביב)?
על זה עונים עם ישראל – 'בשם ה' אלוקינו נדגול'. הדגל שלנו מראה שאנו הולכים בדרך ה' ובכוחו של הקב"ה. דבר זה התבטא בעיקר בחנייה במשכן בהמדבר שאז היו ממש 'מסובבים בכל ארבע רוחות והשכינה והארון באמצע'. אך גם בארץ ישראל העיקר תמיד לזכור שגם שאנו בכל קצווי הארץ עדיין אנו סביב המקדש – 'תל שכל פיות פונים אליו'.
דבר זה למדו בני ישראל מן המלאכים שסבבו את כסא הכבוד – 'איומה כנגדלות', 'דגול מרבבה'. הם ידעו ש'עתיד הקב"ה לעשות מחול גם לצדיקים', אך זה בגן עדן. והא נתאוו שגם כאן בעולם הזה, יתקיים בהם 'והתהלכתי בתוככם'.
זהו הדבר שמבדיל אותנו מאומות העולם – 'ושכנתי בתוכם'.

ליל שבועות- סיכום, ושני צדדים בירושלים ובהבאת הביכורים

ראינו שני הסברים כללים ב'אותות'. הכיוון הראשון תיאר את המיוחד בכל שבט ושבט. הן בצבע דגלו והן בסימן שעליו. (אמנם לא התעמקנו במשמעות של הסימן, זאת מקוצר ההבנה והנמקום. ניתן לעיין בהרחבה ברבינו בחיי ורמב"ן המבארים מה מיוחד בכל צבע, סימן ואף במיקום- דרום לעומת צפון, מזרח לעומת מערב וכדומה)
לעומת זאת, הכיוון השני דיבר על כך שלכל עם ישראל ישנה מטרה אחד שסביבה הם מתאגדים.

⦁ ניתן לומר ששני צדדים אלו מקבילים למחלוקת בגמרא במהותה של ירושלים:

"תנא קמא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ורבי יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים" (יומא י"ב.)

כלומר האם ירושלים שייכת לכווולם, כעיר שחוברה לה יחדיו- שעושה כל ישראל חברים או שיש בה את הצד המיוחד של כל שבט.

⦁ כך גם בהבאת הביכורים:

- מצד אחד בתיאור הבאת הביכורים ישנו את הצד המאחד. "כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים" (רמב"ם הלכות ביכורים). וכן: הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך, נוטל הסל על כתפו. כולם שווים לפני ה'.

- מצד שני ישנה הבדלה ברורה בין קבוצות שונות של אנשים: הרחוקים מול הקרובים, מי שיודע לקרוא ומי שאינו, אנשי ירושלים והעולים. 'הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים'.

⦁ את הניגודיות הזאת מבאר הרב קוק בספרו עין אי"ה:

"האגודה הלאומית תוכל להיות מובנת בשני אופנים, או שיסוד מרכזה אין עמו תוך מיוחד כ"א מה ששם מתרכזים הכחות הנפוצים בפרטי האומה להתקבץ לתועלת הכלל, שעי"ז שב לכל יחיד ויחיד תועלת פרטית באופן מלא, מה שלא הי' כלל אפשר בלא הקישור הכולל. בזה האופן המרכז לעולם הוא רק מקבל מן הכלל ואינו נותן לו מאומה. אמנם במעלה עליונה בממלכת כהנים וגוי קדוש המרכז הוא מטרה אלהית גדולה ונשגבה עד אין חקר, המרכז הוא דבר קיים לעצמו, וכשם שהוא משתלם ע"י הפרטים כן ביותר הוא משפיע עליהם רעננות וכח חיים מלאים קדושה והוד אלהי. וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי, תל תלפיות , ירושלים עיר הקודש, שאמנם הרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים, המורה ג"כ על כח הקיום הנפלא שיש בההשקפה הרחוקה, שאם גם נעלם כח הלח של החיים, הם חיים באמת. עתה כשנעשו קרובים אל הר ד', שב כח החיים המורגש להתחבר אל כח הקיום, וזה ע"י השפעה היוצאת מהמרכז, מלבן של ישראל אל הכלל כולו. שלחו לפניהם, להורות שהם צריכים להיות מושפעים מהודה של ירושלים, ולא רק הם הנותנים להמרכז את ערכו כ"א גם שואבים ממקורו מקור מים חיים" (עין איה ביכורים).

הרב קוק מבאר שלא צריך, ואף לא ראוי לטשטש את הייחודיות של כל אחד ואחד. הן ביחס בין 'עובדי האדם לבעלי האומנויות' וכל שכן ביחס שבין ה'קרובים לה' והרחוקים'. אך כאשר כולם מתקרבים אל המקדש מתרחש דבר יפה. גם הרחוקים נהיים קרובים. עצם הפניה משותפת אל ירושליפ עיר הקודש מרוממת יחדיו את כל העם.

"הרחוק שהי' קרוב גם בריחוקו, וכשנעשה קרוב בפועל כאשר בא עד מקום בית חייהם ולבן של ישראל, אז יגלה הוד החיים המלאים הדרת קודש, "כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודיך כי טוב חסדך מחיים ...גם הרחוקים הנזקקים לגרוגרות וצמוקים, נעטרו בפרי חמד מלאים לשד חיי נועם" (עין אי"ה ביכורים).

סעודת שבועות- שבועות במקדש

כהשלמה לענין נלמד על מצוות השבועות במקדש. כידוע חג השבועות הוא אחד שמשלוש הרגלים בהם עולים אל המקדש. אך בהגיענו אל המקדש – מה עושים?

הרי בניגוד לחגים האחרים בהם יש לנו מצוות מיוחדות לחג הנחגגות במקדש- כדוגמת קרבן הפסח על מצות ומרורים, שמחת בית השואבה, ניסוך המים ומצוות הערבה- לחג השבועות אין לנו שום מצווה מיוחדת.

אמנם, ככל שלוש הרגלים, יש להביא שלמי חגיגה ושלמי שמחה וכן עולות ראיה- אך מה מייחד את החג הזה במקדש?
(ונזכור שאת הביכורים שאנו רגילים לייחס לחג הביכורים, אין מביאים כלל בשבועות, ולמעשה 'עונת הביכורים' מתחילה רק למחרת, באסרו חג, וממשיכה עד חג הסוכות)

אכן בחג השבועות, אין לנו, כאנשים פרטיים שום מצווה מיוחדת. המצוות היחידות הם על הציבור:

שתי הלחם ושלמי העצרת

"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג)

מתוך הפסוקים למדנו את שתי המצוות היחידות מדאורייתא המיוחדות לחג השבועות:
א. הבאת שתי הלחם - שתי חלות מיוחדות בצורתם. חייבות לבוא מארץ ישראל. אפויות חמץ. אותם מניפים בעזרה יחד עם שלמי העצרת.
ב. הקרבת שלמי עצרת – שני כבשים. קרבן השלמים היחיד של הציבור. בשאר הרגלים והמועדים מביאים רק עלות או חטאות לכפר על העם.

שתי הלחם דווקא מארץ ישראל
דין זה נלמד מן הדיוק במילה – 'ממושבותיכם". וכך במשנה:

" אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת" (כלים א')

דווקא שלוש המצוות האלו, מתוך כל המצוות התלויות בארץ, נבחרו להיות המייצגות של קדושת הארץ.
כך גם אומר מביא הביכורים: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו)
מביא הביכורים מקדים את הסדר. ויביאנו אל מקום (=המקדש, עיינו רש"י) ואח"כ "ויתן את הארץ". זאת ללמד שמטרת הביאה לארץ היא להגיע "אל המקום הזה".

בדומה, דווקא בחג מתן תורה, הארץ מתברכת:

"מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה, הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת? מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת - זְמַן פֵּרוֹת אִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקְרִיבוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּרוֹת שֶׁבָּאִילָן" (ראש השנה ט"ז.)

כשם שהתורה היא כללית ולא נחלת הפרט, כך הארץ שייכת לכלל – ומתוך כך: המצוות כלליות ולא פרטיות!

שבת שלום!

גרסת הדפסה