במדבר תשע"ג

במדבר תשע"ג

" נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד')

ספר במדבר מתאר את קורות בני ישראל במשך שנות נדודיהם במדבר. במשך שלושים ותשע שנה, החל מא' ניסן לשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, שכן אוהל מועד במרכז המחנה. גם בעת מסע השבטים בלט המשכן בנוכחותו, כשארון הברית 'הולך לפני המחנה'. אנו נעסוק במסע הכלים במדבר.

 

ליל שבת-זאת עבודת בני קהת

תפקיד בני לוי היה לפרק, להרכיב ולשאת את המשכן וכליו. בני מררי נשאו את חלקי המשכן הקשים וה'מָרִים' – אדנים, בריחים, קרשים וכדומה, בני גרשון את היריעות השונות – מסכים, כיסויים וקלעי החצר.
בני קהת נשאו את כלי הקודש – הארון, השולחן, המנורה והמזבחות – ואת כלי השרת שלהם, מחתות, מזרקים, בזיכים וכדומה. אם נשים לב נראה בעבודת בני קהת מוגדרת 'לעשות מלאכה באוהל מועד', בניגוד לעבודת בני גרשון ומרר בהם נאמר 'לעבוד עבודה באוהל מועד'. מלאכה מוגדרת בתורה כ'מלאכת מחשבת', כלומר עבודה שיש בה חשיבות ותכלית (כפי שרק מלאכת מחשבת אסורה בשבת). דבר זה בא להדגיש את החשיבות והאחריות במלאכת נשיאת הכלים, וכפי שמגדירה זאת התורה, 'זאת עבודת בני קהת.. קודש קודשים'.

בבוא הקהתים לשאת את הכלים הם כיסו אותם בכמה כיסויים. חלקם להגנה וחלקם לאפיין את מהות הכלי. לפי הסדר הבא:

• ארון הברית – הפרוכת כיסוי תחש כיסוי תכלת
• שולחן- כיסוי תכלת (כלי השרת של השולחן) כיסוי תולעת שני תחש
• מנורה- תכלת(כלי השרת מעל הכיסוי) תחש
• מזבח זהב- תכלת (כלי השרת בתוך שקית תכלת) כיסוי תחש
• מזבח עולה – ארגמן (כלי השרת מעל הכיסוי) תחש

ההבדל הבולט ביותר הוא שבכל הכלים הכיסוי העליון הוא עור התחש, ורק בארון הכיסוי העליון הוא בגד תכלת. כך זיהו אתו כל העם מרחוק. בנוסף, לכל כלי כיסוי בצבע אחר, המלמד על ענינו המיוחד.

הנצי"ב מבאר בהרחבה את השינויים בכיסויים. הצבעים מסמלים את מהות הכלי, ומיקום הכיסוי את תכליתו. כיסוי התכלת מסמל את 'כסא הכבוד', את ההנהגה האלוקית (כפי שאנו מכירים ב'תכלת דומה לים..' בציצית), ובכל כלי הנהגה אחרת כפי ה'זר' המצוי בו. השולחן כנגד כתר מלכות, ומזבח הזהב כנגד כתר כהונה. בשניהם הכיסוי נמצא מכוסה, תחת עור התחש, המסמל את העולם הזה (וזה בעצם מהות הכיסוי, הגנה מפני פגעי העולם הזה). שלושת הכלים בהיכל מסמלים שאנו צריכים להשתדל לשאוף להגיע למעלה. צריך לעבור את כיסוי התחש בכדי להגיע אל ה'תכלת'. התעוררות מלמטה, מלתתא.
בארון לעומת זאת, הוא 'נושא את נושאיו', והוא מסמל מציאות שמעבר לעולם הזה, 'מעין עולם הבא' שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה'. התעוררות מלעילא.

סעודת שבת- מסע הכלים

עיון בפסוקים מלמד כמה שאלות לגבי נשיאת הכלים.
⦁ הכיור - תחילה נשים לב שבפרשה מנויים רק חמישה כלים אותם נשאו- ואילו הכיור נעדר. כיוון שלא סביר שבכל פעם בנו כיור מחדש, נצטרך לומר שאת הכיור ניתן לשאת על עגלות הצב. זאת כיוון שהכיור שונה במהותו משאר הכלים. בשאר כלים עובדים, ואילו הכיור הינו כלי 'מכשיר מצווה', כדי שהכהן יהיה טהור. זאת גם הסיבה שניתן לקדש ידיים ורגליים גם בכלי אחר, ולא בכיור, כפי שעושה הכהן הגדול ביום הכיפורים כשהוא מקדש את ידיו ורגליו בקיתון של זהב.

⦁ מזבח הנחושת – גובהו של המזבח עשר אמות, כחמישה מטרים. בדי המזבח – מטות הנשיאה, נמצאים במרכז המזבח. ומכאן השאלה: כיצד נשו את המזבח כשבדים נמצאים בגובה של שני מטרים ויותר?

" מִכַּאן אַתָּה לָמֵד גֹּבְהָן שֶׁל לְוִיִּים - עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּגְמִירִי - דְּכָל טוּנָא דְּמִידְלֵי בְמוֹטוֹת, תִּלְתָּא מִלְּעֵיל וּתְרֵי תִּלְתֵּי מִלְּתַחַת" (שבת צ"ב.)
הגמרא דנה בהלכות שבת, הנלמדות ממלאכות המשכן. בתוך כך היא מביאה שני הסברים שיכולים לעזור לנו. א. 'גבהן של לויים עשר אמות' (כך היה משה רבינו, והגמרא מבינה שאם משה כך אז גם שאר הלויים). ב. המוטות לא באמצע המזבח, אלא בשליש התחתון.
הסבר שלישי המופיע בגמרא הוא שנשאו רק 'משפת סובב ומעלה'. כלומר רק את השלוש האמות העליונות של המזבח, ואילו את שאר המזבח בנו מחדש בכל פעם. כך נתרץ גם נשיאת הכבש. לא היה צריך לשאת אותו, אלא בנו כבש מאדמה ואבן בכל פעם. (ולא כפי שאנו רואים בציורים שיש כבש מעץ מצופה נחושת)
⦁ אש על המזבח - על המזבח היתה 'אש מן השמים' שירדה בחנוכת המשכן. כיוון שכיסו את המזבח בכיסוי צמר (הצבוע בארגמן) נשאלת השאלה, כיצד לא נשרף הכיסוי. רש"י מביא את הגמרא שהיו מכסין את האש ב'פסכתר' כלי גדול העשוי נחושת. כאן מתגלה הנס באש מן השמים שאינה נכבית לא על ידי גשמים, לא בהעדר חומר בעירה וגם אי אפשר 'לחנוק' אותה וגם ללא חמצן היא בוערת.

"ופרשו עליו בגד ארגמן - (יומא כא) ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות ואינה שורפתו שהיו כופין עליה פסכתר " (רש"י על במדבר פרק ד פסוק יג)
⦁ המנורה – בניגוד לשאר הכלים את המנורה לא נשאו על ידי בדים, כלומר מוטות נשיאה, אלא על ידי 'מוט', וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט. המקום היחיד הנוסף בו מופיע 'מוט' יכול ללמד מהו המוט. וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם. זהו כמובן תיאור נשיאת אשכול הענבים בידי המרגלים. מכאן שהמוט הוא מן אלונקה. את המנורה לא יכלו לשאת ב'בדי' עץ רגילים מפאת משקלה הרב, ולכן העדיפו לשאתה על גבי משטח רחב.
⦁ ארון הברית – לאור הנאמר בסעיף הקודם, עולה השאלה כיצד נשאו את הארון בבדים. הרי משקלו זהה, ואולי יותר ממשקל המנורה. (נסו לחשב ארון זהב בתוך ארון עץ בתוך ארון זהב, מעל את הכפורת והכרובים העשויים מקשה זהב, וזאת עוד לפני משקל הלוחות). מכאן נבין שדברי חז"ל ש'ארון נושא את נושאיו' (סוטה ל"ה.) אינו רק ללמד על סגולתו, אלא שזהו הכרח פרקטי.

 

סעודה שלישית- 'ובין שדי ילין'

מסורת זו, שהארון נושא את נושאיו נלמד מן הפסוק בדברי הימים (א' ,ט"ו) המתאר את העלאת ארון הברית בידי דוד המלך לירושלים: וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱלֹהִים אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה'. זאת בניגוד לניסיון הראשון בו 'פרץ ה' פרץ בעוזה' כיוון שהעלו את הארון על גבי עגלה.

לפני נשיאת הארון, נכנסו הכהנים וכיסו את הארון בפרוכת. זאת כדי שהלויים, בני קהת לא יזונו את עיניהם מן הקודש. התורה אף מדגישה זאת בציווי מיוחד:
" אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ"

התורה מדגישה שהן בקיפול המשכן, בזמן הנסיעה והנשיאה והן בהקמתו, יש להזהר שלא לראות את הארון. אך על זה מקשה הגמרא ממקום אחר:
"וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים". וּכְתִיב, (שם) "וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה", הָא כֵּיצַד? (דוחקין ובולטין בפרוכת) נִרְאִין וְאֵינָן נִרְאִין. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי, ["וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים" יָכוֹל לֹא יְהוּ זָזִין מִמְּקוֹמָן? תַּלְמוּד לוֹמַר, ""וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים" יָכוֹל יְהוּ מְקָרְעִין וְיוֹצְאִין בַּפָּרֹכֶת? תַּלְמוּד לוֹמַר, "וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה". (אי - "ולא יראו החוצה", יכול לא יהו נוגעין?! תלמוד לומר, "ויראו"). הָא כֵּיצַד? דּוֹחֲקִין וּבוֹלְטִין, וְיוֹצְאִין בַּפָּרֹכֶת, וְנִרְאִין כִּשְׁנֵי דַדֵּי אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (ש"ה א) "צְרוֹר הַמּוֹר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין".

אָמַר רַב קְטִינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל - (מגלין) [מְגַלְלִין] לָהֶם אֶת הַפָּרֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוּרִין זֶה בָזֶה, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם, רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה. [מָתִיב רַב חִסְדָּא, (במדבר ד) "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ". וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, בִּשְׁעַת הַכְנָסַת כֵּלִים לַנַּרְתֵּק שֶׁלָּהֶם! אָמַר רַב נַחְמָן, מָשָׁל לְכַלָּה - כָּל זְמָן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ - צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לְבֵית חָמִיהָ - אֵינָהּ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. מָתִיב רַב חַנָא בַר רַב קְטִינָא - מַעֲשֶׂה בְכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק וְכוּ'? אֲמַר לֵיהּ, "נִתְגָּרְשָׁה" קָא אָמְרַתּ?! נִתְגָּרְשָׁה - חָזְרָה לְחִבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה. (יומא נ"ד.)
מן הגמרא ניתן ללמוד דברים רבים. תחילה אומרת הגמרא שבדי הארון היו בולטים מתוך הפרוכת הן בקודש הקדשים והן בזמן המסעות. זאת ללמד שכל הסגולות מתוך קודש הקדשים מתפרצים החוצה.
בהמשך מספרת הגמרא שבחגים היו פותחים את הפרוכת כדי שעם ישראל יראה את הכרובים מחובקים אחד בשני, המראה על הקשר לשנו עם הקב"ה. אך הגמרא שואלת. והרי אפילו ללויים היה אסור לראות את הארון? מתרצת הגמרא: מָשָׁל לְכַלָּה - כָּל זְמָן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ - צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לְבֵית חָמִיהָ - אֵינָהּ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. עם ישראל במדבר היה במדרגת 'אירוסין' ולכן היה צריך ל'שמור נגיעה' וראיה מן הארון, ולמעשה מן הקדושה. אך בבית המקדש, עלינו למדרגת 'נישואין' וכבר היה מותר לראות את הארון.
על כך שואלת הגמרא, והרי בבית שני, כהן אחד ראה את הארון גנוז ומיד מת? מתרצת הגמרא – לאחר החורבן, לאחר הגירושין, צריך לחדש את הקשר מחדש...

מכאן אנו נלמד עד איזו רמה גבוהה יכול עם ישראל להגיע במציאות שהמקדש עומד על תילו בירושלים. הרבה יותר ממה שזכה לו עם ישראל במדבר.
מצד שני, לאחר ניתוק כל כך ארוך, צריך לדעת שזהו תהליך, ואי אפשר לצפות שמיד עם בניין המקדש כבר נגיעה לרמה הרצויה. זה תלוי בנו. האם אנו רוצים להשאר ברמה של 'עבדים', 'בנים', או 'אהוב'.

הִגָּלֶה נָא וּפְרוֹס חֲבִיבִי עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.
מַהֵר אֱהוֹב כִּי בָא מוֹעֵד וְחָנֵנוּ כִּימֵי עוֹלָם:

שבת שלום!

גרסת הדפסה