דברים תשע"ב

דברים תשע"ב

 

"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה:
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם"
(דברים ד')

את פסוקי הפתיחה שלנו אנו אמורים להכיר עוד לפני הקריאה השבת בתורה, שכן קראנו אותם רק לפני ימים אחדים בשחרית של תשעה באב.
הפסוקים מתארים את העונש על 'עשיית הרע בעיני ה' אלוקיך' – גלות וחורבן הבית. אך יחד עם זאת מצורפת גם הנחמה, המתאימה לשבת 'נחמו' – 'ושבת עד ה' אלוקיך'. חזרה לארץ וחזרה אל המקדש.

אנו נעסוק בפרק הגלות בין מקדש ראשון למקדש שני, תוך השלכה לחזרה מן הגלות שלנו והיסודות הנדרשים לבניין הבית השלישי.

ליל שבת- 'ונושתם'

מעבר לתנאי שגורם לגלות, מציין הקב"ה גם מתי זה יקרה. זאת בשני 'תנאים' : כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וגם וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ. את התנאים ניתן להבין בשני אופנים, כי שנבאר בהמשך. האחד, הקב"ה הוא 'ארך אפיים' וגם כאשר אנחנו חוטאים הוא לא ממהר לגרש אותנו עד שיעברו כמה דורות. מצד שני, ניתן לבאר שזאת הסיבה לכך שאנו חוטאים. עצם השהות הארוכה בארץ, נותנת לנו את ההרגשה שלא יכולה להיות מציאות אחרת.

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. אמר רבי יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה. ואלו הן: ירבעם בן נבט ובעשא בן אחיה ואחאב בן עמרי ויהוא בן נמשי ופקח בן רמליהו ומנחם בן גדי והושע בן אלה שנאמר 'אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם בושה וחפרה'. אמר רבי אמי מאי קראה? כי תוליד בנים ובני בנים.
אמר ליה רב כהנא ורבי אסי לרב כתיב ביה בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל וכתיב עליו עלה שלמנאסר וגו' אמר להו אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע וביטלן ואעפ"כ לא עלו ישראל לרגל אמר הקדוש ברוך הוא אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי" (גיטין פ"ח.)

הגמרא דנה במושג 'כי תוליד בנים ובנים בנים' ומבארת שרק אחרי שבעה דורות בהם עבדו באופן רצוף עבודה זרה החלה הגלות (עשרת השבטים). (ובביאור התוס': תוליד- דור אחד, בנים- עוד שני דורות, בני- עוד שניים, בנים- שניים. סה"כ שבעה דורות). בהמשך שואל רב כהנא מדוע דווקא בדור של הושע בן אלה התחייבו גלות, הרי נכון שהוא עשה רע, 'אך לא רע כשאר מלכי ישראל'. ולהפך הוא עשה טוב. שעד אז מנעו מלכי ישראל בכח מעם ישראל את העלייה לרגל, ואותם ' פרדסיאות'- מחסומים שהציב ירבעם הוא ביטל והתיר את העלייה לרגל?
מתרצת הגמרא, כיוון שדווקא אז, כשהיתה להם אפשרות לעלות לרגל ולא עלו- אז נתחייבו גלות!!

ומכאן לדורנו: על פי ביאור הגמרא, כל עוד אנחנו 'אנוסים' ניתן ללמד זכות עלינו שאיננו עולים אל מקום המקדש. אך ברגע שיש אפשרות ואיננו עולים - עֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

סעודת שבת- השכחה וההרגל

כפי שראינו לאחר חורבן שומרון, לאחר שנפתחו שערי המקדש לכל, העם כבר התרגל למציאות ללא מקדש ולא עלה לרגל. כך מתואר בדברי הימים:

"וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.. וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב: וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר: וְאַל תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בּה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים: עַתָּה אַל תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם תְּנוּ יָד לה' וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ: כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל ה' אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם תָּשׁוּבוּ אֵלָיו: וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם:" (דברי הימים ב', ל')

זאת 'ההצלחה' הגדולה של ירבעם בן נבט, ש'חטא והחטיא את הרבים'. צעד קטן ופשוט, להעמיד מחסומים המונעים מן העולים את הגישה לירושלים. תחילה לא עלו האנשים מחוסר ברירה. אך לאחר כמה דורות העם התרגל כל כך למציאות בלי בית המקדש, שכשוב היתה לו הזדמנות הוא כבר 'שחק והלעיג' על עצם המחשבה להגיע אל בית ה'.

כך מבאר ה'כלי יקר' גם את הוראת המילים 'ונושנתם':

"אמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. שאם תחשוב אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים ותחשוב שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך, ע"כ אמר בסיום הפרשה ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים. כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה לא לחלוטין אלא בכל יום על תנאי" (כלי יקר על דברים ד', כ"ה)

על פי הכלי יקר, ההרגל הוא הגורם הגדול ביותר לחוסר היכולת שלנו להאמין שהמציאות תשנה, הן לרעה והן לטובה. דווקא ה'סבלנות' של הקב"ה שלא למהר לגרש אותנו מן הארץ, גרמה לכך שאנחנו נגיד 'אם אנחנו כבר יותר משמונה מאות שנה כאן בארץ ישראל', לא תתכן מציאות שנגורש מכאן'.
אך פעמים אפילו בזמן קצר יותר אנחנו 'שוכחים', כפי שמביא ריה"ל:

"אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'. כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו אני ישנה ולבי ער כנה הגלות בשם שינה ... ובאמרו קול דודי דופק כון לקריאה אשר יקראם האלוה לשוב לארץ ... פשטתי את כתנתי מורה על התעצלם להשמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל דודי שלח ידו מן החור רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים.
סוף דבר רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצמצמת כפי מעוט התעוררותם כי הענין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה" (כוזרי, מאמר שני, כ"ד)

ומכאן לדורנו : אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים עכשיו. שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדם רגליו והמחזיר שכינתו לציון וכדומה כי אם כדבור התכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם" (המשך דברי הכוזרי, ואין מה להוסיף).

לסעודה שלישית- הפתרון והנחמה

השבת נקרא את פרשת נחמו, המגלה לנו, לא רק שהנחמה תבוא, אלא כיצד היא תבוא.

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ ..." (ישעיהו מ')
דבר ראשון צריך לדבר על לב ירושלים. 'בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו' (ירושלמי ברכות ל"ה). כלומר לא רק להתפלל לכיוון ירושלים, אלא מתפללים על ירושלים.

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ"

לפעמים התפילות והקריאות שלנו הם כמו כל קורא במדבר. אך גם אם הקריאה נשמעת עדיין רחוקה, זה יוביל את המסילה שתביא את אלוקינו. ובשביל מה צריך את אלוקינו? כיצד זה יחיש את הגאולה?

הִנֵּה ה' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן"

הקב"ה, שבזרת אחת בקע את הים (בקע ב'שעלו', בכוחו את המים). ברגע אחד יכול לגאול אותנו. כך הזכיר משה רבינו בתחילת הפרשה. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אך איך התהליך מתחיל:

"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם"

תחילה לעלות על ההר. עלי על הר גבוה!. להבין שזה מקומינו, ולא מקום של השועלים. (מי שלא מבין למה, יכול לזכור שארון הברית עדיין משפיע עלינו שם מעומק האדמה.). להרים את הקול, לדרוש ולהאמין ביכולת שלנו. הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים. ומעל הכל תמיד לזכור- 'הרימי ועל תיראי'. לא לפחד בצדקת הדרך. ולא לפחד ממי שמנסה להוריד אותנו מחלום המקדש. הן משועלים מבחוץ והן מאנשים בתוך עמינו.
ומי שעושה את כל זה:

"הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו"

שהרי כבר ראינו, שלפי ההשתדלות שלנו, כך באה הגאולה והנחמה. אם מעט- מעט, ואם הרבה- הרבה.

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה