ואתחנן

ואתחנן

 

 

" אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי " (דברים ד')

פרשת ואחתנן מתארת את תחינתו של משה רבינו להכנס לארץ ישראל. למרות סירובו של הקב"ה להפצרותיו של משה, בכל זאת משה רבינו מנסה לעשות כל מה שביכולתו על מנת לקרב את הביאה לארץ ישראל.
המדרש שלנו משווה בין דוד המלך לבין משה רבינו. שניהם קיבלו גזירה אישית קשה. משה- שלא יכנס לארץ ישראל למרות שכל מטרת ההליכה במדבר היתה להגיע ליעד הנכסף, ודוד- שנאסרה עליו בניית המקדש למרות שזאת היתה משאת נפשו. שני אלו, למרות האיסור, לא נסוגו אחור ועשו כל שביכולתם לקרב את החלום שעליו הם חלמו.
דברים רבה ב', כ"ו

אז יבדיל משה- "אמר רבי יצחק: מי שהוא אוהב מצות אינו שבע מן המצות. כיצד? את מוצא שני גדולי עולם דוד ומשה ולא שבעו. דוד, אע"פ שאמר לו הקב"ה (ד"ה ב ו) 'רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה', היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקב"ה אתה לא תבנה לי הבית אני יושב?! מה עשה זירז את עצמו והתקין כל צרכיו עד שלא מת. מנין שנאמר (שם א כב) 'והנה בעניי הכינותי לבית אלהי'. וכן משה, אע"פ שאמר לו הקב"ה 'כי לא תעבור את הירדן הזה'. אמר משה: אני עובר מן העולם ואיני מפריש להם ערי מקלט?! מיד אז יבדיל משה"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרש דורש את הפסוק (שלא הבנו בציטוט) 'אוהב כסף- לא ישבע כסף'. על בסיס אותו עקרון הוא אומר שמי שאוהב את המצוות, מנסה כל ימיו לצבור עוד מצוות.
ב. כדוגמא לכך מביא המדרש את דוד המלך, שלמרות שנאסרה עליו בניית המקדש, אהבתו למקדש הניעה אותו לעשות כל מה שיש בידו לעשות. עד שמת.
ג. באותה מידה, גם משה רבינו עשה את ככל ההכנות שיכל לעשות עבור עם ישראל בארץ ישראל, ובתוכם הפרשת ערי מקלט.
ד. יתכן שהמדרש רומז לא רק למסירות הנפש של מנהיגנו עבור הארץ והמקדש, אלא גם על הקשר בין שתי המצוות הללו. עיר המקלט היא על מנת 'וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי'. ואף המקדש הוא 'בית חיינו'. וכפי שכבר הראנו בעבר יש קשר בין המטרה החינוכית במקדש ובתפקידו של הכהן הגדול, לבין ערי המקלט (המקדש בפרשת שופטים תשע"ג):

חלק א'- מדוע דוד המלך לא בנה את המקדש?

דוד המלך שאף כל ימיו לבנות את בית המקדש, הקדיש לכך הרבה מזמנו, מרצו וכוחות נפש, גם, לפעמים, כנגד כל הסיכויים וההיגיון. כך למשל כשבורח דוד מפני שאול. שאול רודף אחר דוד ומבקש להמיתו נפש. אך דוד במקום להציל את נפשו הולך אל שמואל הנביא: 'וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל... וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה'. ומהי 'ניות ברמה'? שהיו יושבים ברמה ועוסקין בנויו של עולם'. עוסקים בבית המקדש. כך מתאר המדרש את הלילה, שיתכן שיהיה האחרון בחיי דוד:
" רבי יוסי אמר, באותה הלילה שברח דוד מפני שאול, למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק למד למאה שנה" (מדרש שמואל כ"ב)
אם כן, כיצד דווקא האיש שיותר מכל ביקש להיות בבית ה' כל ימי חייו, לא בנה את בית המקדש? תחילה נבאר את המקורות העוסקים בכך:
"וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: "בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם:" (דברי הימים א', כ"ב)
אם כן, מדוע אחרי המאמצים הכבירים, מסירות נפשו, וכספו של דוד- לא הוא זכה לבנות את המקדש? (דווקא את הטעם המופיע בפסוקים לא נבאר. על זאת דברנו במקדש בפרשה בחוקותי-יום ירושלים שנת תשע"ב)
"...אתה הקדמת כבודך לכבודי, שְמִשראית עצמך יושב בבית ארזים- תבעת בנין בית המקדש, אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו שנאמר: "ובשנה האחת עשרה וגו' כלה הבית..." (מלכים א' ו' ל"ח) ואחר כך: "ואת ביתו בנה שלמה" (שם ז' א'):
על פי המדרש, דוד המלך לא זכה לבנות את בית המקדש משום שהקדים את כבודו לכבוד ה', ובנה לעצמו בית מפואר ורק אח"כ רצה לבנות בית לה', ואילו שלמה, בנו, הקדים את כבוד ה' לכבודו. לעומת הביקורת במדרש זה, המדרש מביא גם הסבר אחר בתכלית:
אמר לו דוד: "ולמה איני בונה אותו?" אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שאם אתה בונה אותו, הוי קיים ואינו חרב."אמר לו: "והרי יפה!" אמר לו הקב"ה: "גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין" שכן כתב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב' ד') אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, הואיל וחשבת לבנותו, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו- לשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד":
הסבר נוסף, המשתלב יפה עם המדרש שלנו, מבאר שדוד המלך למעשה כמעט ועשה הכל. כיוון שדוד אסף את כל הכסף, החומרים ובניית התשתיות. כל מה שנשאר לשלמה הוא רק להרכיב, הכל יחד, ובפועל דוד הוא זה שבנה!!
"הרי לך כי דוד עליו השלום סידר כל צורת בית המקדש ומשקל כל דבר ודבר על פי ה' יתברך, והכול תבנית המרכבה עליונה, כיסא ומעון לשכינה. אחר כך בא שלמה ובנה את הבית וסידר כל המערכות והצורות, כפי שסידר לו דוד אביו עליו השלום, ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים". (השל"ה הקדוש, הקדמה לפרשת תרומה)
ויתכן שאף יותר מזה. יתכן שדוד אף בנה את חלקים מסוימים מן המקדש. אנו יודעים דוד חפר את יסודות בית במקדש, כפי שמופיע בתיאור חפירת 'חמש עשרה מעלות' בגמרא (סוכה מ"ט.). אך מהמקור הבא נראה שדוד אף בנה את עזרת הנשים. הגמרא דנה בהיתר המיוחד 'שאין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד'. וממי היא מביאה הוכחה? מדוד המלך שישב בעזרה או בעזרת הנשים!!
"והא, אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה'? כדאמר רב חסדא בעזרת נשים הכא נמי בעזרת נשים" (יומא סט:) והוכחה לדבר: "פרשת המלך כיצד, מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה..." (מסכת סוטה פרק ז), ובה היה קורא את פרשת ההקהל, והסבירו חז"ל שהבמה לא בעזרה, אלא בעזרת הנשים.
אם כן, כיצד נתרץ את העובדה לדוד אסור לבנות את המקדש. הוא אשר אומר המדרש. דוד דן לעצמו ואמר: 'את המקדש עצמו אסור לי, אך את היסודות, עזרת הנשים ומה שמסביב מי אסר עלי?' זהו דוד המלך. אוהב מקדש- לא ישבע מקדש'. וגם אם אסור לו, הוא יעשה כל שביכולתו מבלי לעבור על דברי ה'.

חלק ב'- היה על לבבי לבנות בית לשם ה'

אם כן, דוד המלך רצה בכל מאודו לבנות את המקדש, ויתכן שאף בנה חלקים מסוימים מן המקדש. "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: "בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקָי". אך בין כך, המסר המרכזי שאנו צריכים ללמוד הוא שצריך לעשות מה אפשר. במיוחד עלינו, שלא רק שלא נאסרה עלינו בניית המקדש, אלא מוטלת עלינו חובה. כך מבאר הרמב"ן על פי המדרש את המגיפה שהיתה בימי דוד: :
"'ויבא גד אל דוד וגו' ויאמר לו עלה והקם לה' מזבח.' משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר לו, לך עשה דבר פלוני שציוויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו.כך, כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה. " (שוחר טוב תהילים מזמור יז).
לכאורה יש לשאול: הרי הקב"ה אמר לדוד במפורש שהוא לא יכול לבנות את בית המקדש? אם כן מדוע שיקבלו עונש בימיו? הרמב"ן, שלפי דבריו לא ראה את המדרש הנ"ל, מחדש דבר מדהים:
"ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם" וכתב שם רש"י: לא ידעתי על מה ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה", עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב): "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה", והנה דוד מנעו השם יתברך, מפני שאמר: "כי דמים רבים שפכת ארצה לפני", ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים.אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במידת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבניין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם: (רמב"ן על במדבר פרק טז פסוק כא)
המגפה שהייתה בימי דוד המלך, אינה עונש לדוד, אלא עונש לעם ישראל"על שלא תבעו לבנות את בית המקדש". לכן המגפה נעצרה כאשר המלאך מורה על ירושלים והקב"ה מצווה את דוד לבנות מזבח לה' על הר המוריה. הרמב"ן מחדש, שגם בימי דוד המלך היתה אפשרות לבנות את בית המקדש. פשוט העם היה צריך לומר לדוד: "שב אתה בבית, ואנחנו, בלעדיך נבנה את בית המקדש!" המדרש מדגיש שהעוון שלנו גדול אפילו מזה שהיה בימי דוד, ומסכם, שזאת הסיבה לריבוי התפילות על בניין ירושלים וחזרת השכינה – לא צער על מה שחסר לנו, אלא תביעה אמיתית לחזור ולבנות את בית המקדש!
כשמשה רבינו מתחנן להכנס לארץ ישראל, אף הוא מבקש את המקדש. 'אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן'. מבאר התרגום יהונתן: 'אעיבר כדון ואחמי ית ארעא טבתא דבעיברא דיורדנא טוורא טבא דנן דביה מתבניא קרתא דירושלם וטוור ליבנן דביה עתיד למישרי שכינתא'. משה רבינו מבקש: 'אעבור ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, שבה תבנה 'קרתא דירושלים', הר הלבנון- הר המוריה שמלבין עוונותיהם של ישראל- ובו עתיד להבנות בית המקדש'.

משה ודוד המלך, לא זכו. אך אנו, הדבר בידינו. שנזכה במהרה, ברחמים וברצון. ברחמים של הקב"ה ומתוך רצון שלנו.

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה