וילך

וילך

 

 

"וַיְצַו משֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אלוקיך בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים ל"א)

בנאומו האחרון של משה רבינו הוא מלמד את בני ישראל על מעמד ההקהל. ניתן לומר שבכך 'דואג' משה רבינו שמעמד הר סיני, שנחרט באירוע הגדול ביותר של דור המדבר, ימשיך גם אצל דור אצל הכניסה לארץ ולדורות.

ליל שבת- הקהל שיחזור מהר סיני

את ההקבלה בין שני ה'מעמדים' ניתן לראות כבר מתוך מן הפסוקים הדומים:

מעמד הר סיני
"יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אלוקיך בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד')

מעמד הקהל
הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ל"א)

וכפי שמסכם זאת הרמב"ם:

"... חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל" (רמב"ם הלכות חגיגה, ג)

אם נדייק בלשון הרמב"ם נוכל ללמוד דבר חשוב. בראשונה מלמדינו הרמב"ם על היחס למעמד ההקהל, כיום שניתנה בו תורה, באימה, יראה וגילה ברעדה – ומתוך כך החובה לשמוע בכוונה. אך הרמב"ם מוסיף ואומר: שהעיקר הוא לא לשמוע (=להבין), אלא גם מי שאינו יכול לשמוע (=להבין), צריך לכוון לקריאה ולהרגיש את גודל ועוצמת המעמד.

על פי זה נבין מדוע כולם מגיעים- אפילו הטף ואפילו 'קטני קטנים', זאת כיוון שעצם העמידה במעמד עושה רושם.

"ובניהם אשר וגו' חלוקה זו כנגד הטף שהזכיר בפסוק הקהל, אמר הטעם הגם שלא הגיעו עדיין ללמוד, אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם, פירוש לחנכם ליראה את ה'. ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל ילמדו ויראו, שהם שני דברים, אלא ולמדו ליראה, פירוש שבזה ילמדו יראת שמים ואומרו כל הימים, כי כשהקטנים מתחנכים מתחילתם ליראה יתייסד בהם יראת ה' כל ימיהם...קטני קטנים שאינם מבינים דבר שגם הם נכללים בכלל הטף" (אור החיים על דברים ל"א))

לסיכום – מעמד הקהל, כמעמד הר סיני, הינו יותר ממעמד המיועד לחזרה בתשובה המונית. לא רק 'למען ישמעו ולמדו תורה', אלא יותר מכך 'למען ישמעו ולמדו ליראה'. עצם ההעמידה במעמד כזה, עושה רושם.
זה למעשה ענינו של החודש תשרי- 'קראו בהיותו קרוב'. כאשר אתה עומד בבית המקדש, לפני ה' , במעמד המוני, אין צורך ללמוד איך ליראה את ה', אתה פשוט מרגיש נוכח פני ה'.

 

סעודת שבת- הכנה לקראת ההקהל

 

התורה מלמדת אותנו שמצוות ההקהל נעשית במוצאי שנת השמטה, בחג הסוכות.

"פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה, שנאמר 'מקץ שבע שנים.." (תוספתא סוטה ,ז)

אם נדייק בתוספתא, נראה שלמעשה במעמד מתקיים בשנה הראשונה של מחזור שמיטה חדש. מדוע מדגישה התורה את ההקשר לשנת השמיטה שחלפה. הראשל"צ אליהו בקשי דורון מביא רעיון יפה מתוך ביאורו של ה'שפת אמת'. תחילה הקדמה קצרה על פי המדרש שעליו הם מתבססים:

"גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהילים ק"ג). במה הכתוב מדבר. אמר רבי יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת אחת לחודש א' שמא לשאר ימות השנה?! ...יש לך גבור גדול מזה.
רבי הונא בשם ר' אחא אמר: בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר שהקדימו עשייה לשמיעה ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע לשמוע בקול דברו א"ר תנחום בר חנילאי בנוהג שבעולם משוי שקשה לא' נוח לשנים ולשני' נוח לארבע או שמא משוי שקשה לס' רבוא נוח לאחד כל ישראל עומדים לפני הר סיני ואומרים (דברים ח') אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' ומשה שומע קול הדבור עצמו וחיה תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא אלא למשה לכך נאמר ויקרא אל משה" (ויקרא רבה, א,א)

המדרש מביא שני הסברים מיהם 'גיבורי הכח עושי דברו'? לשיטה אחת, מדובר שמקיימי מצוות שמיטה. שכן קשה לבטוח בה' שנה שלמה. ומי שבכ"ז עושה כך, ראוי להקרא גיבור. לשיטה השניה מדובר במשה ובני ישראל בהר סיני. משה הוא ה'גיבור' שהשמיע את קולו בגבורה (ושישים ריבוא איש הצליחו לשמוע את דברו) וישראל שאמרו נעשה ונשמע- הם עושי דברו. השפת אמת מחבר בין שני הפירושים ומשווה זאת למצוות הקהל.

"בשפת אמת על התורה כתב: "והוא הלשון שכתב בקבלת התורה הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי". בהשוואה זו ביאר הטעם שמצות הקהל לאחר שנת השמיטה, שע"י קיום מצות השמיטה מתגברים כ"גבורי כח עושי דברו" בשביעית וזוכים "לשמוע בקול דברו" מצוות הקהל שיש בה שמיעה כמעמד הר סיני, "שמתגלה להם מחדש אור התורה כפי שצריך להם" עכ"ל.
וכוונתו כשם שמעמד הר סיני היה לאחר שבעה שבועות המזקק שבעתים עד שהגיעו לדרגת 'נעשה ונשמע', כך גם מעמד הקהל הוא רק לאחר השנה השביעית שכולה גבורה של 'עושי דברו' שהגיעו לדרגת 'לשמוע בקול דברו'. ולאחר ה'נעשה ונשמע' זוכים לשמיעה כמעמד הר סיני. ואם כי אין אדם לומד גזירה שוה מעצמו, ההשואה שבין "הקהל את העם" לכתוב "הקהל לי את העם" שבמעמד הר סיני, אינה רק גזירה זוה מכוח המילים הזהות. כשנתבונן בכתוב, נבין כוונת השפת אמת עד כמה "ענין שמיטין אצל הר סיני" ועד כמה מצות הקהל מהותה, תכליתה וגדריה, חופפים מעמד הר סיני, כדברי הרמב"ם במצות הקהל: "שיראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך הוא שליח להשמיע דבר האל" (המרכז הקהילתי, איחוד שיבת ציון קובץ שנתי תשס"ב)

ביאור דבריהם והרחבה: כדי לזכות 'להתגלות אור התורה מחדש', כפי שהיה בהר סיני, אנו צריכים להיות מוכנים לכך. מצד אחת להמלא באמונה בה' כפי שעשו 'שומרי השביעית'. (זאת במיוחד בחג הסוכות במוצאי שמיטה, בה אנחנו שמחים על האסיף, שלא היה... ומודים כבר על הגשם שטרם בא...) . בנוסף מעמד הקהל בא אחרי תהליך טהרה וזיכוך של 'שבע'. (מספר המסמל את ימי הספירה לפני הטהרה) כך בשבעה השבועות לפני מתן תורה וכך בשבע השנים לפני מעמד הקהל.

וכשם שבסיני – "משה ידבר והאלקים יעננו בקול. אמר ר' עקיבא" ומה תלמוד לומר 'משה ידבר', אלא מלמד שנתן הקב"ה כח וגבורה במשה והיה הקב"ה מסייעו בקולו ובנעימה" (מכילתא שמות, פרשה ד')

כך גם אצל המלך במעמד הקהל: כי בוודאי הי' סיוע משמים להמלך כי מצד הטבע אין באפשרות להשמיע באזני כל קהל ישראל. וכ"כ הרמב"ם בה' חגיגה שהמלך שליח הוא וצריכין לעמוד בהקהל כמו בהר סיני באימה ביראה ע"ש. וזה ענין שמיטין אצל הר סיני. " (שפת אמת ספר דברים - פרשת וילך - שנת תרמ"ב )

 

לסעודה שלישית- קדושת מעמד הקהל כקדושת מעמד סיני

 

כהשלמה לרעיון שראינו אתמול, נביא מדברי הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק:
.
"...קריאת התורה בציבור באה לא לא רק לשם לימוד, כי אם גם לשם סידור פגישה עם האלוקים, כמו שאירע לאבותינו בסיני. כל קריאה וקריאה היא מתן תורה חדש, החייאת העמידה הפלאית בתחתית ההר הבוער באש. יש בקריאת התורה משום "ביום" מתן תורה ומשום חידוש החוויה הנוראה והנשגבה. חוזרת היא חוויית הגילוי ונשנית בכל פעם שמוציאים ספר תורה. כשעולים לתורה פותחים בדברי קדושה (ברכו את ה' המבורך). מדוע לא יתחילו בברכה עצמה? יש בקריאת התורה משום גילוי שכינה, ובכל מקום ובכל זמן כשהאדם מרגיש נוכחותו של הקב"ה, חייב הוא לקדש את שמו של הקב"ה ולתת לו שבח והודאה; "אז ירננו כל עצי יער. לפני ה' כי בא כי בא לשפוט הארץ". חומרת המהר"ם מרוטנבורג לעמוד בקריאת התורה מיוסדת על אותו העיקרון. אם קריאת התורה היתה מהווה רק פעולה לימודית לא היינו זקוקים לעמידה. מימות רבן גמליאל הזקן אנו לומדים תורה בישיבה. העמידה היא תוצאת חוויית הגילוי. כמו כן המנהג לקרוא את הדיברות בטעם העליון (טעם המחבר את המלים לעשרת הדיברות בניגוד לטעם התחתון המאחד אותן לפסוקים) יונק מן העיקרון הנ"ל. אנו "מחקים" את אמירת הדיברות על-ידי הקב"ה. בהשמעתו היתה הדיברה-היחידה הלבדית. יחידת הפסוק לא תפסה שום מקום. בלימוד, הטעם התחתון קובע. תורה שבכתב, כשלומדים אותה, נחלקת ליחידות של פסוקים לבד. ולא זו בלבד, אף בלימוד התורה ביחידות יש משום גילוי שכינה, "דתניא: 'והודעתם לבניך ולבני בניך' וכתיב בתריה : 'יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב', מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע וכו' " (ובקשתם משם, איש ההלכה גלוי ונסתר, 230-225)

"במסגרת פרשת הקהל (דברים ל"א, יב- יג), העוסקת בקריאה דאורייתא מובא: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה וכו'". ומפורסמת דרשת ר' אלעזר בן עזריה (חגיגה ג, ע"א): "אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן". מבואר, כי יש שני קיומים במצות הקהל: א) ללמוד, כשהלימוד רצוף הבנה; ב) לשמוע, אפילו אם אדם אינו מבין.
ישנן שתי קריאות: א) קריאה בתורת לימוד, המושתתת על הבנה והכרה כעיקרים הגדולים שהכל נשען עליהם, שייכת לתלמוד והגות תורה. קיום זה נתקן במסגרת תלמוד תורה הכולל תורה שבכתב ושבעל פה, מדרש אגדות והלכות. ב) השמעת דבר ה' בציבור שהיא מצוה מיוחדת בפני עצמה אשר מקורה בפרשת ואתחנן (דברים ד, י): "הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון". עיקרה של מצוה זו קשורה בתורה שבכתב, שכן אין קיום קריאה ושמיעה נטולות הבנה בתורה שבע"פ, הנקראת משנה וגמרא, שפירושם דברי הבנה ולימוד. רק בתורה שבכתב, הנקראת מקרא, ישנה מצות שמיעה, שאין התפיסה מעכבת בה, וקיום מיוחד של שמיעת דבר ה' בציבור המבוססת על גזירת הכתוב דלמען ישמעון" (שיעורים לזכר אבא מרי ב, עמ' רח-רט)

לסיכום:
הרב סולוביצ'יק מלמד אותנו שבמעמדים של קריאת התורה בציבור, הן במעמד הקהל והן בכל קריאה בתורה בבית הכנסת, ישנה חזרה מחדש למעמד הר סיני – 'החייאת העמידה הפלאית בתחתית ההר הבוער באש'.
מימד זה הוא מעבר ללימוד תורה רגיל – לימוד של שמיעה והבנה. 'מעמד זה מביא לגילוי השכינה על ידי ההתכנסות הציבורית למטרה זו'.

מעמד קריאה בציבור מתאים גם ל'קטנים' שאינם בני הבנה, ומן הראוי לעמוד לפני השכינה. "אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים" .

בע"ה נזכה גם אנו לקיים את מצוות התשובה, כתוכחת הושע הנביא- שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ. ונלמד ליראה את ה'- עם התגלות השכינה מחדש. כקדם.

"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה:
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם"
(דברים ד')

את פסוקי הפתיחה שלנו אנו אמורים להכיר עוד לפני הקריאה השבת בתורה, שכן קראנו אותם רק לפני ימים אחדים בשחרית של תשעה באב.
הפסוקים מתארים את העונש על 'עשיית הרע בעיני ה' אלוקיך' – גלות וחורבן הבית. אך יחד עם זאת מצורפת גם הנחמה, המתאימה לשבת 'נחמו' – 'ושבת עד ה' אלוקיך'. חזרה לארץ וחזרה אל המקדש.

אנו נעסוק בפרק הגלות בין מקדש ראשון למקדש שני, תוך השלכה לחזרה מן הגלות שלנו והיסודות הנדרשים לבניין הבית השלישי.

ליל שבת- 'ונושתם'

מעבר לתנאי שגורם לגלות, מציין הקב"ה גם מתי זה יקרה. זאת בשני 'תנאים' : כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וגם וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ. את התנאים ניתן להבין בשני אופנים, כי שנבאר בהמשך. האחד, הקב"ה הוא 'ארך אפיים' וגם כאשר אנחנו חוטאים הוא לא ממהר לגרש אותנו עד שיעברו כמה דורות. מצד שני, ניתן לבאר שזאת הסיבה לכך שאנו חוטאים. עצם השהות הארוכה בארץ, נותנת לנו את ההרגשה שלא יכולה להיות מציאות אחרת.

"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. אמר רבי יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה. ואלו הן: ירבעם בן נבט ובעשא בן אחיה ואחאב בן עמרי ויהוא בן נמשי ופקח בן רמליהו ומנחם בן גדי והושע בן אלה שנאמר 'אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם בושה וחפרה'. אמר רבי אמי מאי קראה? כי תוליד בנים ובני בנים.
אמר ליה רב כהנא ורבי אסי לרב כתיב ביה בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל וכתיב עליו עלה שלמנאסר וגו' אמר להו אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע וביטלן ואעפ"כ לא עלו ישראל לרגל אמר הקדוש ברוך הוא אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי" (גיטין פ"ח.)

הגמרא דנה במושג 'כי תוליד בנים ובנים בנים' ומבארת שרק אחרי שבעה דורות בהם עבדו באופן רצוף עבודה זרה החלה הגלות (עשרת השבטים). (ובביאור התוס': תוליד- דור אחד, בנים- עוד שני דורות, בני- עוד שניים, בנים- שניים. סה"כ שבעה דורות). בהמשך שואל רב כהנא מדוע דווקא בדור של הושע בן אלה התחייבו גלות, הרי נכון שהוא עשה רע, 'אך לא רע כשאר מלכי ישראל'. ולהפך הוא עשה טוב. שעד אז מנעו מלכי ישראל בכח מעם ישראל את העלייה לרגל, ואותם ' פרדסיאות'- מחסומים שהציב ירבעם הוא ביטל והתיר את העלייה לרגל?
מתרצת הגמרא, כיוון שדווקא אז, כשהיתה להם אפשרות לעלות לרגל ולא עלו- אז נתחייבו גלות!!

ומכאן לדורנו: על פי ביאור הגמרא, כל עוד אנחנו 'אנוסים' ניתן ללמד זכות עלינו שאיננו עולים אל מקום המקדש. אך ברגע שיש אפשרות ואיננו עולים - עֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

סעודת שבת- השכחה וההרגל

כפי שראינו לאחר חורבן שומרון, לאחר שנפתחו שערי המקדש לכל, העם כבר התרגל למציאות ללא מקדש ולא עלה לרגל. כך מתואר בדברי הימים:

"וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.. וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב: וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר: וְאַל תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בּה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים: עַתָּה אַל תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם תְּנוּ יָד לה' וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ: כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל ה' אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם תָּשׁוּבוּ אֵלָיו: וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם:" (דברי הימים ב', ל')

זאת 'ההצלחה' הגדולה של ירבעם בן נבט, ש'חטא והחטיא את הרבים'. צעד קטן ופשוט, להעמיד מחסומים המונעים מן העולים את הגישה לירושלים. תחילה לא עלו האנשים מחוסר ברירה. אך לאחר כמה דורות העם התרגל כל כך למציאות בלי בית המקדש, שכשוב היתה לו הזדמנות הוא כבר 'שחק והלעיג' על עצם המחשבה להגיע אל בית ה'.

כך מבאר ה'כלי יקר' גם את הוראת המילים 'ונושנתם':

"אמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. שאם תחשוב אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים ותחשוב שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך, ע"כ אמר בסיום הפרשה ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים. כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה לא לחלוטין אלא בכל יום על תנאי" (כלי יקר על דברים ד', כ"ה)

על פי הכלי יקר, ההרגל הוא הגורם הגדול ביותר לחוסר היכולת שלנו להאמין שהמציאות תשנה, הן לרעה והן לטובה. דווקא ה'סבלנות' של הקב"ה שלא למהר לגרש אותנו מן הארץ, גרמה לכך שאנחנו נגיד 'אם אנחנו כבר יותר משמונה מאות שנה כאן בארץ ישראל', לא תתכן מציאות שנגורש מכאן'.
אך פעמים אפילו בזמן קצר יותר אנחנו 'שוכחים', כפי שמביא ריה"ל:

"אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'. כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו אני ישנה ולבי ער כנה הגלות בשם שינה ... ובאמרו קול דודי דופק כון לקריאה אשר יקראם האלוה לשוב לארץ ... פשטתי את כתנתי מורה על התעצלם להשמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל דודי שלח ידו מן החור רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים.
סוף דבר רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצמצמת כפי מעוט התעוררותם כי הענין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה" (כוזרי, מאמר שני, כ"ד)

ומכאן לדורנו : אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים עכשיו. שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדם רגליו והמחזיר שכינתו לציון וכדומה כי אם כדבור התכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם" (המשך דברי הכוזרי, ואין מה להוסיף).

לסעודה שלישית- הפתרון והנחמה

השבת נקרא את פרשת נחמו, המגלה לנו, לא רק שהנחמה תבוא, אלא כיצד היא תבוא.

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ ..." (ישעיהו מ')
דבר ראשון צריך לדבר על לב ירושלים. 'בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו' (ירושלמי ברכות ל"ה). כלומר לא רק להתפלל לכיוון ירושלים, אלא מתפללים על ירושלים.

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ"

לפעמים התפילות והקריאות שלנו הם כמו כל קורא במדבר. אך גם אם הקריאה נשמעת עדיין רחוקה, זה יוביל את המסילה שתביא את אלוקינו. ובשביל מה צריך את אלוקינו? כיצד זה יחיש את הגאולה?

הִנֵּה ה' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן"

הקב"ה, שבזרת אחת בקע את הים (בקע ב'שעלו', בכוחו את המים). ברגע אחד יכול לגאול אותנו. כך הזכיר משה רבינו בתחילת הפרשה. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אך איך התהליך מתחיל:

"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם"

תחילה לעלות על ההר. עלי על הר גבוה!. להבין שזה מקומינו, ולא מקום של השועלים. (מי שלא מבין למה, יכול לזכור שארון הברית עדיין משפיע עלינו שם מעומק האדמה.). להרים את הקול, לדרוש ולהאמין ביכולת שלנו. הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים. ומעל הכל תמיד לזכור- 'הרימי ועל תיראי'. לא לפחד בצדקת הדרך. ולא לפחד ממי שמנסה להוריד אותנו מחלום המקדש. הן משועלים מבחוץ והן מאנשים בתוך עמינו.
ומי שעושה את כל זה:

"הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו"

שהרי כבר ראינו, שלפי ההשתדלות שלנו, כך באה הגאולה והנחמה. אם מעט- מעט, ואם הרבה- הרבה.

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה