ויקרא תשע"ב

ויקרא תשע"ב

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א')

בשעה טובה, אנו פותחים את ספר ויקרא, 'ספר תורת כהנים'. חלקו הראשון של חומש ויקרא אכן עוסק בקרבנות, אך למרות שאנו מורגלים לשייך את הקרבנות ל'תורת כהנים', ננסה להראות כיצד הקרבנות שייכים לכולנו.

האתגר כאן כפול, שכן, כפי שמעיד הרמב"ם, הקרבנות הם דבר שרחוק מליבנו, הן באופן 'קרבת ה' ' שבהם, והן בפרטי הלכותיהם הרבות:

"ענין הקרבנות כבר אבד בעוונותינו הרבים, ואין משגיחין בו אלא מעט מבני אדם ואין זכרו מורגל אצל שום אדם ואפילו נשא ונתן בו. לפי שאין שם מעשה לקיים ההרגל ואין שואל ואין דורש ואין מבקש על שום דבר מהן כל עיקר, עד שנשתוו בו החכם הגדול עם הסכל מן ההמון. ורוב התלמידים אינן יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמר בהם פסוקים רבים" (הקדמת הרמב"ם לסדר קדשים).

 

ליל שבת- הקרבנות בשנים הקדמוניות

ייסודה של עבודת הקרבנות נעוצה עוד מראשית ימי הבריאה. "שור שהקריב אדם הראשון", בהמשך קין והבל, נח וכל האבות. חז"ל מלמדים אותנו שהקרבנות והמנחות הללו הם המשובחים והרצויים לפני ה': "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" - רבי אומר כימי עולם - כימי נח, וכשנים קדמוניות - כשנות הבל שלא היתה עבודת כוכבים עדיין בעולם" (מדרש רבה איכה).

אם כך, כל שעלינו לעשות הוא לשאול: מדוע הם הקריבו קרבנות? ומה הם רצו להביע בצורה הזאת של עבודת ה'?

ראשית ננסה להבין על מה ולמה בכלל מביאים קרבנות. לא נכנס לפרטי הקרבנות השונים אלא נשתדל להביא חלוקה כללית. ישנה "משפחה" אחת של קרבנות הבאה כאשר אנו חוטאים. ישנם מעשים שהחזרה בתשובה מחייבת גם קרבן ואותם חוטאים יישארו 'מחוסרי כיפורים' הן מצד הדין והן מצד הרגשת הכפרה עד שיביאו את קרבנם. בקבוצה זאת כלולים העולה, החטאת והאשם לגווניהם.
לעומתם ישנה "משפחה" אחרת הבאה בשעת השמחה ולרוב הם באים על הודיה. כך למשל: קרבנות השלמים, קרבן פסח, קרבן היולדת וקרבן התודה. בקרבנות הללו אין וידוי, ורובם אף מוגדרים כקדשים קלים.
אם מסתכלים על קרבנות "השנים הקדמוניות" אנו מוצאים את שתי "משפחות" הקרבנות. אדם הראשון מקריב את קרבנו רק לאחר שחטא, ככפרה על מעשיו. כנציגים מובהקים של הקבוצה השניה ניתן למנות את הבל שמודה על צאנו המשובח, ונח שמודה על נס ההצלה בתיבה.

בכל אחת מן הקבוצות הללו אנו עוברים תהליכים שונים. נחזור לגדי שעולה עמנו למקדש. איזה קרבן אנו חולמים שיהיה? האם אנו מצפים שיחול בנו איזה שינוי או מהפך בתהליך הבאת הקרבן, או שמא להביע איזו הרגשה פנימית שלנו? ומעל הכל: איך העסק הזה בכלל עובד?

 

סעודת שבת- הקרבנות- בשבילנו

אני הולך עם הגדי שלי למקום אחר, טהור, קדוש. קשה להתוודות בסביבה הטבעית שלי. אני צועד אל המקדש. ה'בהמה' שבי הובילה אותי אל המצב הזה, ועכשיו אני מוליך את הבהמה. המחשבות בדרך לא נותנות מנוח: "שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות!" (ירושלמי מכות). האם אני הייתי אמור להיות זה שמובל לשחיטה? אך לקב"ה רצון אחר: "אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. דכתיב על כן יורה חטאים בדרך". ועכשיו אני בדרך, בדרך למקדש. הגעתי. בסמיכה על ראש הגדי, שעומד להיות מוקרב תחתי, אני חש את עוצמת הוידוי. השחיטה, זריקת הדם, שריפת הגוף, אני רואה מה יקרה בסופו של דבר לגופי הבהמי. לפעמים גופי נהנה מבשר הגדי והוא הופך להיות חלק ממני. כאן אמנם גוף הגדי שלמולי נעלם, אך הוא הפך ונתעלה ל'מזון' רוחני בקרבי (על פי ספר החינוך). הקרבן עלה לה' ואני חזרתי לאיזון הטבעי שלי.

לעומת החטא והכישלון, אין דבר יותר משמח מהצלחה, מסיפוק, מהרגשת השלמות. לפעמים תחושת ההצלחה באה מיגיע כפי ולפעמים קורה לי נס.
אך מדוע כאשר אני "שמח בחלקי" אני מרגיש צורך לחלוק זאת עם בוראי?
השמחה האמיתית אינה נובעת מתוך תחושת סיפוק. אלא מתוך אמונה בקב"ה. אדם שמאמין בקב"ה – תמיד שמח. הוא בוטח בה' ומאמין בכל מה שקורה לו. גם כשהוא נמצא ב"חושך", הוא יודע שבסוף הכל יצא לטובה. "שימחו בה', וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב".
לפי הספר אורחות צדיקים ההפך מן השמחה אינה העצבות, אלא הדאגה. מי שלא מאמין – תמיד דואג, האם יצליח, האם יהיה טוב, האם, האם, האם... מעלת הביטחון בה' היא הנותנת הרגשה טובה לאדם – "איזהו העשיר – השמח בחלקו". הרגשה זו לא תמיד באה לבד, לפעמים צריך דחיפה לכיוון. מתוך כך אני מביא קרבן אשר חלק ממנו באופן סמלי יעלה לה', הכל ממנו.
בקרבן הזה כלל לא חשוב מה אביא. לביכורים "אין שיעור" ואפילו ברימון אחד אוכל לצאת ידי חובה, וגם השלמים עצמם יכולים לבוא מכל בהמה.
שוב אני עם הגדי בדרך למקדש. אך הפעם התחושות שונות בתכלית. הפעם אני מודה לה' על גשמי הברכה, על פירות האילן, על בתי שנולדה. השלמים, מלשון שלמות, באים על השמחה. בשלמים יותר מכל הקרבנות ישנה הקפדה שאביא את הקרבן בעצמי. "ידיו תביאנה את אשי ה'" (ויקרא ז יא). הפעם גם אזכה לאכול מן הקרבן ובאכילת הקרבן מתגלה הסוד הגדול. אכילת הקרבן מותרת ליום ולילה וליום. אם עד עכשיו הייתי רגיל שהערב קודם לבוקר והחושך קודם לאור, כאן במקדש, היום קודם לילה. במקדש האור קודם לחושך, יום לילה ויום. הגעתי אל המקדש, התחברתי אל האור. בית המקדש הוא האור – "אורו של עולם", התורה היא האור – "כי נר מצוה ותורה אור", ומלכות ה' בעולם היא האור – "לדוד ה' אורי וישעי", "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח".
הגעתי אל המקדש, התחברתי אל האור!

סעודה שלישית- היצר שאבד

לעומת הגישה לעיל שדיברה על התהליך הנפשי וההתחברות לה' בהבאת הקרבן, לשיטת הרמב"ם אנו מצווים להביא קרבנות כיוון שבני ישראל היו להוטים אחר הקרבת שעירים לעבודה זרה. שיטתו קוממה עליה רבים. שהרי לפי שיטה זו, בפשטות, כל עניין הקרבנות הינו בדיעבד, ואם כך בימינו כשכבר איננו מוקפים בזובחי שעירים כאלו ואחרים, משמע שאת הגדי שלנו לא נזכה להעלות לבית המקדש.
אך נראה שאין זה עומק כוונת הרמב"ם. הרי למעשה כל המצוות, גם אם אין אנו יודעים ומבינים זאת, באות לתקן משהו שקיים בנו. אם כך, נאמר על כל מצווה שהיא "בדיעבד"?
כדי להבין יותר את שיטת הרמב"ם נביא סיפור המופיע במסכת יומא (דף סט עמוד ב). בגמרא מובא שבמעמד ההקהל שהיה בימי עזרא בתחילת ימי הבית השני, בכו העם על ש"יצר העבודה זרה" עדיין "מרקד" סביבם, ואותו "יצר" שגרם להם לגלות מארצם ולאבד את המקדש בראשונה, יגרום להם לאבד את הטובה שזה עתה קיבלו. לכן ביקשו והתפללו שאין הם רוצים אותו מטוב ועד רע. הקב"ה נענה לבקשתם וביטל את אותו יצר. באותה עת "יצא כמין גור אריה של אש מתוך קודש הקדשים" והבינו חכמים שזהו "יצר העבודה זרה שבורח". כיוון שראו חכמים שישנה שעת רצון, בקשו לבטל אף את "יצר העריות", אך משבטל נוכחו לדעת כי אין בנמצא ביצה מדן ועד באר שבע, ובלית ברירה חזר "יצרא דעריות" לפעול.
ננסה ללמוד מעט על יצרא דעבודה זרה, שאיננו מכירים, על ידי הקבלה ליצרא דעריות. לשני ה"יצרים" המופעים כאן יש גם צד טוב. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין". ללא התשוקה הטבעית של יצרא דעריות הטבוע בנו, קשה היה לנו להבין מה "כוחו הגדול". חכמים שרצו לבטל אותו, ודאי ידעו שכח זה נחוץ לקיומו של העולם, אך הם חשבו שניתן להגיע לכך גם ללא תשוקה. השכל וההגיון בלבד לא רק שלא הובילו אל התוצאה הרצויה, אלא שנראה שאף מנעו את קיומה. כוחו של "יצרא דעבודה זרה" נמצא במקום הקדוש ביותר, על ידי תשוקתו ניתן להגיע לקודש הקדשים. אך באותה מידה גם להגיע לשפל, המקביל לשפל שיכול להוביל אותנו "יצרא דעריות".
החסימה העיקרית שלנו היום, הינה השכל. "לא נראה לי הגיוני להתקרב לה' דרך הקרבנות", אומרים רבים מאיתנו. אכן, התשובה לכך לא נמצאת בשכל. חסרה לנו התשוקה הפנימית להתקרב אל הקב"ה בדרך זו.

הכוחות שפועלים בנו מראשית ימי הבריאה, מושכים אותנו למקומות שונים. איננו בהמות ואיננו מלאכים. בהמה נמצא בשפל, בה-מה. אך גם המלאך עומד במקומו.
לפעמים בהבאת הקרבן רק אחזור למצבי הטבעי, אתחבר לה' ואבין את מקומי בעולם. אך ישנה קומה נוספת בהבאת הקרבן: כאשר אדם שמח הוא יכול להגיע למעלות גבוהות ביותר, אפילו לנבואה. "אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה". אנשים שהיו באים אל בית המקדש בחג הסוכות, מתפללים על הגשם ושמחים בשמחת בית השואבה, היו זוכים להגיע למדרגה של נבואה. עצם ההגעה למקדש, ובייחוד כאשר אנו מודים לה' על העבר ומתפללים על הברכה בעתיד, מחברים אותנו אל הקב"ה. כל הקרבנות חביבים לפני הקב"ה, אך "קרבן התודה, אמר הקב"ה חביבה עלי מכל הקרבנות" (תנחומא צו ז).

"מיום שחרב המקדש אין יום שאין בו קללה, בטל טעם הפירות ונפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (משנה סוטה, ט, י"ב). בהבאת הקרבן, אני מתפלל ששוב נוכל גם אנחנו להרגיש את הקרבה האמיתית לקב"ה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

שבת שלום

גרסת הדפסה