ויקרא תשע"ד

ויקרא תשע"ד

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה': וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן: וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה: פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה" (ויקרא ב')

לאחר שסיימנו את ספר שמות, בו למדנו על מצוות בניין המקדש, ספר ויקרא עוסק בעבודות המתקיימות בתוכו. אחת העבודות המרכזיות בבית המקדש היא עבודת הקרבנות, ובה פרטים רבים ושונים.
המדרש שלנו דן בקרבן מנחת נדבה ובפרטים השונים בצורת הבאתו. מתוך כך נפתח צוהר להבנת עבודת הקרבנות בכלל.
ויקרא רבה פרשה ג', ז'

" 'ונפש כי תקריב - שתי מנחות הן אם מנחה על המחבת ומנחה מרחשת - ובשתיהן הוא אומר והבאת את המנחה. מה בין מחבת למרחשת? שזו תבלל בשמן, וזו תעשה בשמן כל צרכה . ואמרו חכמים במשנה: מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין, מחבת צפה מעשיה קשין. כדי שלא יאמר אדם : אלך ואעשה דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום. אמר לו הקב"ה: בני מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה שאין שמן אלא תורה ,ואין שמן אלא מעשים טובים, וכן הוא אומר (שיר א) לריח שמניך טובים שמן וגו' שכרנו שבאנו ללמוד תורה שפכת לנו תורה כשמן המורק מכלי לכלי ואין קולו נשמע לכך נאמר שמן תורק שמך על כן וגו' .
מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין. כיצד יש בו באדם תורה יהיה נזהר שלא יבא לידי עון וחטא. אמר לו הקב"ה ברוך אתה ותהיה לך קורת רוח ויטמנו דברי תורה בפיך לעולם. אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלימה במקומה עליו הכתוב אומר (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש ואומר (תהלים קל) ממעמקים קראתיך ה' ואומר (שם קב) תפלה לעני כי יעטוף ברוך מי שאמר והיה העולם אמן אמן אמן:"

מה לשים לב בקריאת המדרש

א. המדרש דן בשני סוגי מנחות- מנחת 'מחבת' ומנחת 'מרחשת' ומנסה לברר מה ההבדל בין שתיהן.
ב. תחילה מביא המדרש את לשון המשנה במסכת מנחות: "וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת? רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים."
ג. מתוך הלימוד בין ההבדל הטכני בין המנחות, בצורת טיגונם, מברר המדרש את ההבדל הרעיוני בין שתיהן.
ד. המנחת- כנגד אדם שמעשיו 'קשין'. המרחשת – 'מעשיו רוחשים.'
ה. כלומר, אף על פי שעל פי ההלכה ה'יבשה' אין התניה איזה סוג מנחה להביא, המדרש 'נותן בהם טעמים'.
ו. הרעיון המרכזי המובא במדרש שהקרבנות אינם יכולים לבוא במנותק מן הכוונה של המביא אותם, וזהו עומק הפשט של 'ונפש כי תקריב מנחה' – מה עובר לך בראש או בלב ובנפש בזמן הבאת הקרבן. רק כך הקרבן יפעל את פעולתו.

חלק א' במדרש- 'ונפש כי תקריב'

המדרש שלנו דן בקרבן מנחה הבא מן הצומח. סולת בלולה בשמן ולידה מעט לבונה. ישנם סוגים שונים של קרבנות מנחה, מהם חובה כגון: מנחת החביתין המביא הכהן הגדול בכל יום או מנחת העומר המביאים בא' חול המועד פסח. מהם הבאים על חטא: כגון מנחת סוטה.
המנחה בפרק שלנו הינה מנחת נדבה. למנחה זו אין מועד מסוים להביא או חיוב כשלהו והוא למעשה הגירסה הזולה לקרבן עולה. אדם יכול להביא מביתו את המרכיבים השונים ומכאן ישנן חמש אפשרויות להכנת הבלילה. מנחת סולת – ערבוב השמן וסולת ללא כל פעולת אפיה לאחר מכן. מנחת מאפה תנור חלות או מאפה תנור רקיקים – שתי צורות של אפיה בתנור, ומנחת מחבת או מרחשת- שתי צורות של טיגון.
לאחר ההכנה הראשונית, בכל אחד מן הדרכים לעיל, מגישים את מנחה אל קרן המזבח, קומצים ממנה קוצץ של הבצק, המאפה או החתיכה המטוגנת ורק אותו מולחים ומקטירים על המזבח יחד עם קומץ לבונה. שאר העסק ניתן לכהנים.
כאן באה השאלה של המדרש – אם זה לא משנה, מדוע ישנם צורות שונות של הכנת הבצק, מה המשמעות? המדרש לא מסתפק בתשובת המשנה- זו מעשיה רוחשים וזו מעשיה קשים- כיוון שהשאלה איננה מה ההבדל בין צורת ההכנה שזה מטוגן בשמן עמוק, ואז יוצא בצק רך (בדומה לספינג' או סופגניה) או טיגון במעט שמן ואז הבצק יוצא קשה- אלא מדוע להביא סוגים שונים כל כך עבור אותו סוג של קרבן?

כאן אנו למדים על מטרת עבודת המקדש בכלל ועל עבודת הקרבנות בפרט:

"יש ליתן טעם למה המעשה של הקרבן נקרא ביותר עבודה מכל מעשה המצות כגון עשיית סוכה וכל עבודת המצות? ונראה שכל מעשה המצות הם בחוץ ממנו, אמנם מעשה הקרבן העיקר הוא עבודת עצמו, רצוני לומר התעוררות שמתעורר בעצמו להיות עבד נאמן להשם יתברך, ומיניה וביה הוא העבדות. וזה לשון הרב רקנאטי בפרשת נח, ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומייחדו ומקרבו ברצון העליון כדי לייחדו ברצון השפל, והמקריב קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, עכ"ל. זהו ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה רצון השפל ומתקרב ברצון העליון ורצון העליון בשפל. לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו על ידי הקרבן, וקושר נפשו בנפש קרבנו, ואז מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הדא הוא דכתיב (ויקרא ב, א), ונפש כי תקריב, ודרשו רז"ל במנחות (קד, ב), מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו. כי בהקרבת הכהן הקרבן מדביק נפשו העליונה במזבח העליון בתחילה, ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה, ואז נקרא הכהן הזה מלאך, שנאמר (שופטים יג, כא), כי מלאך ה' צבאות הוא. ובהקרבת נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון, ורצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו:" (השל"ה הקדוש - מסכת תענית - אור תורה סוד התענית והעבודה, ט')

השל"ה שואל מדוע דווקא עבודת הקרבנות נקראת 'עבודה' (כגון 'על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה')? הרי במצוות רבות יש 'עבודה'. מתרץ השל"ה: בשאר המצוות זהו מעשה שאני עושה, אך במשהו אחר. אך בעבודת הקרבנות העיקר זהו המעשה שנעשה בי. במעשה הקרבנות אני משעבד את עצמי אל בוראי, אני מוכן להיות עבד ה', לכן מתאימה הלשון 'עבודה'.
לכן במיוחד בקרבנות אומרת התורה 'נפש כי תקריב'. מטרת הקרבן אינה הפעולה שנעשית על גבי המזבח, והקרבן אינו נקרא כך שכיוון שאנו מגישים משהו אל ה'. הקרבן מקרב אותנו אל ה'. ככל שנבוא יותר הכנעה אל ה'עבודה' אנחנו נתקרב יותר.

על פי זה, הבנו עד כמה השאלה ששאל המדרש חשובה. בעבודת הקרבנות התהליך חשוב לא פחות מאשר מעשה הקרבן עצמו. בעל ספר החינוך שתבע את המושג 'אחרי הפעולות נמשכין הלבבות', אף מדגיש שהפעולות המתרחשות על המזבח מרוממות את נפש האדם:

" שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה, ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי"
(ספר החינוך מצווה צ"ה- מצוות בניין בית הבחירה)

 

חלק ב' במדרש- מנחה לה'

התורה נותנת מדרג בהבאת הקרבנות. 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה...'. 'ואם מן העוף קרבנו', ולבסוף: 'נפש כי תקריב מנחה לה' סולת יהיה קרבנו' . אף על פי שזה לא מופיע בפסוקים כאן, אנו רגילים מניחים שהמדרג תלוי בהכנסה של האדם. העשיר יביא בהמה, העני- תורים או בני יונה, ודלי הדלים יביאו סולת בלבד.
אכן, במקומות אחרים בקרבן החטאת והאשם באמת מופיע הדבר הזה, אך כאן אין לזה רמז. האם יתכן שקרבן המנחה עדיף על קרבן הבהמה?

" ועם כי פרשנו פירושים נכונים וברורים בפרק משה קבל בענין אלו שלשה עמודים, יש לך עוד לדעת כי אלו שלשה עמודים נגד מה שיש באדם שלשה דברים, השכל, הנפש החיוני, והגוף, וכולם אין להם עמידה וקיום רק בו יתברך. וקיום הנפש הוא שמקריב נפשו אל השם יתברך בעבודתו אליו, וכמו שכתוב אצל העבודה (ילקוט ויקרא תמ"ז) ונפש כי תקריב ואמרו ז"ל מי דרכו להקריב מנחה עני ונחשב אליו כאלו הקריב נפשו, ובודאי אפילו מנחה שהיא עשרון סולת בלבד נחשב כאלו הקריב נפשו, ומכל שכן מי שמביא קרבן יותר נחשב כאלו הקריב נפשו, ולכך בעבודה יש לו קיום מצד הנפש. ומצד השכל שלו יש לאדם קיום על ידי התורה, שעל ידי התורה יש לאדם דביקות אל השם יתברך וכמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה, ומצד הזה יש לאדם קיום מצד שכלו. ומצד גופו יש לאדם קיום מצד גמילות חסדים, כי הגוף של אדם אין לו קירוב ודבוק אל השם יתברך רק מצד כי השם יתברך גומל חסדים עם הכל ומצד הזה יש לו קיום, וכאשר האדם גומל חסדים השם יתברך גומל חסד עמו גם כן כמו שבארנו במקומו, ולכך כתיב (תהלים פ"ט) עולם חסד יבנה. והנה אלו שלשה דברים הם קיום העולם, ומאחר שבארנו בנתיב הקודם מה ששייך אל התורה שהיא עמוד העולם, יש לבאר אחר זה מה ששייך אל העבודה. ומפני כי בטל בית מקדשנו ותפארתנו ונטלה העבודה ואין לנו בעונותינו לא זבח ולא מנחה רק העבודה שהיא בלב, יש לבאר ענין העבודה מה שנמצא בגמרא אשר הורו לנו חכמים על זה וכמה גדול מעלת העבודה הזאת והנמשך ממנו:" (מהר"ל נתיבות עולם, נתיב העבודה, א')

המהר"ל מבאר כאן רעיון שלם, אך תחילה לסיבה שבגינה הבנו את המהר"ל. על פי המהר"ל קרבן הבהמה עדיף על קרבן המנחה. המדרג מלמד אותנו שהקב"ה שמח אפילו בקרבן סולת. יתרה מכך, כיוון שלרוב העני הוא זה שמביא את קרבן המנחה, אפילו המעט הזה עולה לו במסירות נפש.
מעבר לזה מבאר המהר"ל את המשנה 'על שלושה דברים העולם עומד'. מקודם ביארנו שעיקר עניינם של הקרבנות הוא עבודת הלב, כאן מבאר המהר"ל שזה צד אחד של התיקון שלנו. הקרבנותעבודה – תיקון הלב והנפש, התורה - השכל והמחשבה, וגמילות חסדים תיקון הגוף (כלומר שדווקא בגמילות חסדים העיקר הוא המעשה ולא מספיקה במחשבה או הכוונה הטובה).
המהר"ל מדגיש שבהעדר המקדש יש צורך להשלים את תיקון הנפש בצורה אחרת ומכאן שעיקר התפילה היא 'עבודה שבלב'.

הגישה הזאת, שראינו גם במהר"ל, שיש כאן מדרג מן העשיר לעני, הכניסה את ה'שפת אמת' להתלבטות:

"ברש"י ונפש כי תקריב מי דרכו להקריב מנחה עני כו' קשה לי כי מנחה אין פחות מעשרון ולוג שמן ולבונה [אם כן] לכאורה תור או יונה אחת בזול ממנחה, שגם מנחה אינה באה בשותפות כמ"ש רש"י ועוף גם בשותפות בא [כדאיתא במנחות קד:]. ורציתי לדחוק דמשום שאין לכהן כלום מעוף לכן העני נדחה, ומביא מנחה שיש מותרות אל הכהן ולא ידחה קרבנו, אחר כך מצאתי ברבינו בחיי שאמרו חז"ל דדלות הוא חלק עשירית מעשירות ודלי דלות עשירית מדלות עיין שם א"כ מוכרחין לומר שהיו התורים ביוקר לערך הסולת והשמן. ואפשר משום שבמקדש הי' נצרך הרבה עופות ליולדות ואינך לכן היו העופות ביוקר לפי הערך יותר מכמו שהוא בדורות הללו שאין צורך בתורים ובני יונה כל כך לכן הם בזול, ויותר נראה לפרש מי דרכו להקריב מנחה עני הואיל ומאכלו לחם מקריב מזה שיתברך במאכלו והעושר דמאכלו בשר מביא בעל חי, ואח"כ מצאתי כן בס' פנים יפות" (שפת אמת ויקרא, ליקוטים)

השפת אמת התקשה בשאלה, הרי עשרון סולת נקיה עם שמן זית איכותי וקומץ לבונה עולה יותר בשני תורים. מתוך כך הוא מתפתל ואומר שהביקוש הגדול לתורים (הנצרכים לקרבנות יולדת) האמיר את המחיר יותר מן המנחה.

אך על פי המהלך של ה'תורת משה' שנראה בהמשך, יתכן שדווקא המנחה עדיפה על כולם והיא אינה נחלת העני בלבד. דבר זה רמוז גם במדרש שלנו שמלמד שלכל קרבן עניין משלו. לפי מעשיו ולפי התיקון שנצרך.

חלק ג' במדרש- מרחשת או מחבת

אם נעיין בפסוקים נראה שגם התורה מבכרת את קרבן המנחה בכלל ואת קרבנות המחבת והמרחשת בפרט. בתחילה מדברת התורה בלשון נסתר: 'אדם כי יקריב', אח"כ זה כבר 'נפש כי תקריב' ולבסוף בלשון נוכח: 'וכי תקריב קרבן מנחה', 'ואם מנחה על מחבת קרבנך'.
ה'תורת משה' (האלשיך הקדוש) מבאר את כל המהלך:

"נפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו - והנה עד כה דבר על העני שמקריב עוף. ויש אשר לו דלי דלות, ולא תשיג ידו לתור או גוזל, ויביא סולת. אומר הוא יתברך, אל זה אביט יותר, כי איש זה את נפשו הוא מקריב. וזהו אומרו ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. ושיעור הכתוב, לומר, הנפש כי תקריב קרבן מנחה לה', תדע מי היא הנפש ההיא, הלא היא אשר סלת יהיה קרבנו, כי אין זה רק מרוב דלותו, כי איש כזה שסלת בלבד הוא קרבנו, נפשו ודאי היא המקרבת עצמה, ובזה אבחר. כי הוא, סלת נקי מקמח וסובין ומורסן - שהוא משל אל שלילת הפניות - יהיה קרבנו כי דל הוא: ועל ידי היות קרבנו משולל פניות, יהיה סבה שעל ידי כן ויצק עליה שמן, שהוא משל אל אור השופע. שיערה עליו - על הנפש הנזכר - רוח מלמעלה לקדשו לטהרו, לכהנו לו יתברך אז יותר על ידי הרוח. ואז על ידי כן יזכה שיעלה עליו נשמה על הרוח, שהיא תתיחס אל לבונה, שהיא הנשמה בעלת לבנות זכה ורוחניות ספיריי עד מאד
וכי תקרב קרבן מנחה מאפה תנור סלת חלות מצת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן:

כאן מבאר האלשיך את מהות מנחת הסולת. 'ונפש כי תקריב', הכוונה אדם שהוא במעלת 'סולת נקייה'. הסיבה שהוא מביא קרבן כזה אינה בגלל דלותו אלא כיוון שאין בו בהמיות כלל ועל כן אין הוא צריך ל'זבוח'= לתקן מידה זו. אם כן מדוע הוא מביא בכלל קרבן? בבית המקדש הוא זוכה שעל גבי ה'סולת' יוצקים שמן ונותנים לבונה. כאן הוא יזכה לתוספת הארה שרמוזה בשמן, ותוספת זיכוך הרמוזה בלבונה הזכה.
ממשיך ה'תורת משה':

"והנה עד כה דבר על העני כי אין צרה זולת עניותו. ועליו אמר ונפש כי תקריב, כי עני חשוב כמת, והנפש היא המקרבת עצמה. ועדיין דבר בה שלא לנוכח, כי לא תבצר ממנו אשמת דבר קודם הקריב עצמו לה' כנזכר במנחה. אך יש עני שגם נאפה נפשו בגופו בצרות, כסלת תוך התנור. ואיש כזה ראוי לנוכח ידבר בו, כי זך מכל חלאה הוא, כי יסורין מירקוהו. ואיש זה מנחה מאפה תנור יביא, מעין ענינו"

מעלת המביא מנחת סולת הינה אדם שנקי מעוון. הוא 'עני' רגיל ("תפילה לעני כי יעטוף"). אך יש אדם במעלה גדולה יותר שלא רק שאין בו עוון אלא הוא ממורק בייסורים. הוא משול לסולת שנאפתה בתנור. לגודל מעלתו הוא כבר נמצא מול הקב"ה, ולכן הקב"ה פונה אליו בלשון נוכח: כי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור'.
ויש מעלה אפילו גדולה יותר:

"ואם מנחה על המחבת קרבנך סלת בלולה בשמן מצה תהיה- ועד כה דבר על אשר בייסורים, ואינו מוסיף מעשים טובים על הנהוג מקודם, שהוא נמשל אל הנאפה בתנור יבש. אך למעלה הימנו, הוא אשר ידמה לסלת מטוגן במחבת בשמן, שהוא נאפה בייסורין בלחות רב של שמן, שהוא נמשל אל ריבויי שמן טוב, מעשים טובים שמרבה בהם. והנה יש מרבה בינו לבינו בחשאי, כטיגון שבמחבת, שהיא עמוקה והשמן הרבה, בלתי נרגש. שהוא בבחינה אחת טוב שהוא בחשאי, ובחינה אחרת לא ישתלם כי לא ילמדו ממנו. אך נהפוך הוא הדומה לנעשה במרחשת, שמעשיה רוחשין ומתפשטין. שהכלי רחב ונרגש כרוחש בעת הטיגון. שהוא משל אל המרבה בגלוי נרגש לכל ולמדין ממנו. ואל שתי אלה ידבר יותר לנוכח אתו הוא יתברך, ואומר לו ואם מנחה וכו' קרבנך, ואם מנחת מרחשת קרבנך"" (תורת משה על ויקרא ב')

המעלה הגבוהה ביותר, היא אדם שמתקן את עצמו על ידי מעשים טובים. אלו משולים לשמן. יש העושה מעשים טובים בחשאי- זוהי מנחת המחבת, ויש שבגלוי- מנחת המרחשת. יתרון החשאי הוא ה'מתן בסתר' אך חסרונו שאין אחרים למדים ממנו. וכן הפוך.
רק אנשים כאלו ראויים להביא דבר דל ולהתעלות על ידם. שנזכה כולנו ל'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות'.

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה