חוקת תשע"ג

חוקת תשע"ג

"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר י"ט)

תחילת פרשת חוקת עוסקת במצוות פרה אדומה. ראוי לציין ש'מי החטאת'- מי המעיין המעורבים באפר הפרה האדומה – מטהרים רק מטומאת מת. שאר הטומאות אינם מצריכים הזאה, ולמעשה ניתן להיטהר מכולם כיום.
תוך כדי הדיון בטומאת המת, עולה גם השאלה כיצד נטמאים בטומאת מת המצריכה טהרה, ומי בכלל נטמא. אנו נרחיב בשאלה זו ובעיקר בשאלה האם גוי נטמא או מטמא בטומאת מת.

 

ליל שבת- כיצד נטמאים?

בתחילת הפרשה מציינת התורה כיצד נטמאים מטומאת מת:

"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר י"ט)

כבר בהתחלה נשים לב לנקודה שנרחיב בה בהמשך. התורה מחלקת בשני פסוקים נפרדים בין הדרך הראשונה להיטמא 'אדם כי ימות באוהל' – טומאת אוהל, לבין שאר הדרכים: 'אשר יגע בחרב... בעצם... בקבר' – טומאה על ידי מגע בטומאה. ומעט יותר בהרחבה:

'הנוגע במת או בעצם אדם': מי שנגע במת או בעצם נטמא שבעת ימים. גם אם לא נגעתי במת, אך הזזתי אותו או הרמתי אותו (=טומאת הסט וטומאת משא) נטמאתי.
'בחלל חרב': מכאן לומדים שגם אם נגעתי בכלי שנגע במת (או בבגדיו) אני טמא שבעת ימים. מאותה סיבה אדם שנגע במת ונגע באדם אחר – גם הוא נטמא.
'בקבר': הקבר של המת כולו טמא. נגעת – נטמאת!

'כל הבא אל האוהל': אדם שנמצא בתוך חדר שבו נמצא המת – נטמא. גם אם אתה נמצא בחדר סמוך ויש פתח משותף אתה תטמא (ויש בזה הרחבה רבה לגבי גודל הפתח, האם יש פתח אחר בבית ולא נרחיב). מאותה סיבה עם אני תחת צמרת של עץ שיש תחתיו קבר או מת, וכן כל משקוף משותף אטמא.

ועוד כמה פרטים קטנים:

כל הפריטים כאן, זה בין בבני אדם (בהמשך נראה אם רק ביהודים או גם בגויים) והן בכלים.
המת עצמו הוא 'אבי אבות הטומאה'. מי נוגע בו – נקרא 'ראשון'. מי שנוגע בראשון – נקרא 'שני' וכן הלאה. (ולפי מה ראינו- אדם שהוא 'ראשון' שנגע בכלי, הכלי נקרא 'שני')
רק ראשון ושני – צריכים ספירת שבעה והזאות. השאר – טמאים עד הערב.
אבל כהן שרוצה לאכול תרומה – צריך להקפיד גם ב'שלישי'! ובכדי לאכול 'קדשים' מבשר הקרבנות אנו צריכים להקפיד עד 'רביעי' לטומאה!

נשמע מסובך. כך גם חשב חגי הנביא. לכן בתחילת ימי בית שני הוא בחן את הכהנים בהלכות הללו:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא: וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא" (חגי פרק ב')

האם הכהנים צדקו? בזה כבר דנה הגמרא (במסכת פסחים דף י"ז.) באריכות. ואין כאן מקום להרחיב.

סעודת שבת- טומאה בגויים

כפי שראינו ישנן דרכים שונות להיטמא. אך השאלה מי נטמא וכיצד נטמא, מורכבת אף יותר. הרמב"ם מביא הלכה מאוד מעניינת, המבדילה בין ישראל לעמים:

"אחד המת מישראל או מן העכו"ם מטמא במגע ובמשא:
(יג) ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל וכן העכו"ם אינו נעשה טמא מת אלא עכו"ם שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת ולא בטומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו"ם ולא הבהמה מתטמאין בהן: ומדברי סופרים שיהו העכו"ם כזבין לכל דבריהן:"
(הלכות טומאת מת לרמב"ם, פרק א', י"ב-י"ד)

אם כן, לפי שיטת הרמב"ם למדנו שלושה דברים. דבר ראשון, גוי לא יכול להיות טמא (וממילא הוא גם לא יכול להיות טהור), אפילו אם הוא נגע במת עצמו. אך גוי שמת – מטמא אחרים בטומאת מגע ומשא, אך לא בטומאת אוהל (משום שכתוב 'אדם כי ימות באוהל' ורק עמ"י נקרא בכינוי 'אדם'). מדרבנן – הגוי, גם בחייו, מוגדר כטמא זב. (זאת בעיקר על מנת שנתרחק מהם).
[ראוי לציין שישנן שיטות אחרות לגבי הטומאה בגוי שמת, הן שיטה שגוי לא מטמא כלל, והן שיטה שגוי מטמא אף באוהל. כך פסק השו"ע לחומרא לגבי כהנים כיום]

"כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא בעבור הטומאה השוכן בו, וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח, על כן אינו מטמא באהל, כי העיקר אצלנו קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר, אדם כי ימות ואין אומות העולם קרוין אדם . אבל ישראל הן הפך זה, כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה, וכשמת טמא ומטמא. ויש בזה סוד גדול, כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה אז באה ושורה בו, וכל אשר בתוכו טמא ומטמא. ומטעם זה נהגו לשמור גופי המתים שלא יכנס בקרבם רוח רעה, כי הם תאיבים להשלמת יצירתם, והבן זה מאוד. מדרש רות, הגוף מן הגוי בחייו טמא ובמותו טהור, למה, בשביל שיתאבד נשמתא דיליה והגוף תשוב אל העפר כשהיה. היהודי בחייו טהור ובמותו טמא, למה, בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, ונשאר נפש הבהמית בגוף. ועל זה נקרא היהודי במותו טמא והגוי טהור" (השל"ה הקדוש - הגהות לספר במדבר פרשת חוקת)

השל"ה מבאר מדוע לגוי בחייו אין קשר לטומאה וטהרה, ודווקא במותו יש בו יכולת לטמא. ומסביר, שכל עוד הגוי חי – הוא אינו יכול להגיע למדרגה של קדושה, כיוון שגם ה'רוח' שבו טמאה. דווקא לאחר מותו מתעלה גופו. אצל היהודי בדיוק ההפך. כל עוד הוא חי, גם גופו מתעלה על ידי נשמתו הטהורה הקיימת בו. אך לאחר מותו נוצר חלל, וכוחות הטומאה ממלאים את המקום.
ה'אור החיים הקדוש' מבאר את הסיבה שהטומאה מחפשת דווקא להדבק ביהודי. זאת על ידי משל נאה:

"והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגויים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגויים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי א-ל, במה שאמר זאת חקת התורה, פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה, נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם בחייהם, שבנוגע במת, או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להיפרד, אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בעניין של פרה אדומה, ובמותם, גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו' (להלן פסוק יד) ישראל מטמאים באהל ואין אומות העולם מטמאין באהל:
וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה, לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל, ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החדר המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה" (אור החיים על במדבר, י"ט, ב')

מכאן נלמד שהטומאה והטהרה באים מאותו השורש. רק מי שיש בו את היכולת להיטמא, יש בו את היכולת והפוטנציאל להיטהר. מי שמסוגל להתקדם, יכול באותה מידה גם לסגת אחורה.
זהו ההבדל בין היהודי לבין הגוי, שנמשל על פי הרמב"ם לבהמה. ודאי שהגוי נעלה מעל הבהמה. אך כשם שהבהמה הינה בה- מה, ואין לה יכולת להתקדם רוחנית. אף הגוי, כל עוד הוא גוי, אינו יכול להתקדם או לסגת.
(ובאותה מידה אף המלאכים נקראים 'עומדים' בלי יכולת שינוי, לעומת עם ישראל הנקראים 'מהלכים'. השאלה האם קדימה או אחורה...)

סעודה שלישית- הגולגולת של ארוונה היבוסי

השל"ה לימד אותנו שברגע יציאת הנשמה מן הגוף נוצר חלל והטומאה ממלאת את מקומו. התפארת שלמה (רבי שלמה כהן רבינוביץ', אדמו"ר חסידי שחי לפני כמאתיים שנה בפולין ומתלמידי החוזה מלובלין) לוקח את הרעיון שלב אחד קדימה:

"כבר נודע בספרים בענין סוד בריאת העולם כי בכל דבר שבקדוש' הנה סביב רשעים יתהלכון (תהלים יב, ט) הקליפה סובבת עליו מבחוץ והיא הסטרא אחרא החופפת ורובצת לינק מהקדושה כל הימים. ובכל דבר הקדוש יותר הנה הקליפה חזקה עליו ביותר כמבואר זה בזוה"ק בענין הערלה שעל ברית קודש שהוא אבר המקודש יותר הנה הקליפה גברה עליו ביותר ומה גם שהקליפה לעולם קדמה לפרי כנודע. והוא ענין כח הכנענים בארץ הקדושה שהם היו הארורים הטמאים. וכן ארונה היבוסי במקום ביהמ"ק עד שבא דוד המע"ה בכחו הגדול והוריש היבוסי יושב ירושלים שהיא הקליפה החזקה שהי' שם והתחיל לבנות הביהמ"ק כנ"ל. והנה כן תמיד הי' סביב רשעים יתהלכון על מקום הקדושה למצוא שם מקום מנוחתם כמבו' זה הענין בטומאת מת בצאת נפשו הקדושה ממנו הנה הוא אבי אבות הטומאה. וזה הענין בשמירת היסוד עד שבאם ח"ו יסתלק הקדושה ממקומה הנה הם יתפשטו עליו ביותר. והוא הדבר שהי' בחורבן ביהמ"ק תב"ב כי המקום המקודש יותר נחרב ביותר כי ארץ ישראל נחרב יותר מכל הארצות וירושלים יותר מא"י ומקום הר הבית יותר מכולם עד שבעוה"ר במקום ק"ק נכנס טיטוס הרשע ועשה אותה מעשה כנ"ל שמחמת גודל הפגם בעוה"ר גבר כח הטומאה והסט"א ליכנס במקום המקודש יותר ואין מוחה ר"ל. הנה זה שמאה"כ והזרתם את בנ"י מטומאתם. פי' שיהיו בנ"י מוזרים ומופרשים מכל כוחות הטומאה והסט"א ולא ימותו בטומאתם שלא יתנו להם שום כח לשלוט עליהם חלילה בטמאם את משכני אשר בתוכם שכאשר חלילה יגרום החטא הנה תצא הקדושה מבהמ"ק כנ"ל ותתפשט שמה כח הטומאה כמו שעשה טיטוס הרשע כנ"ל. והוא שאמה"כ (דברים יב, ב, ג) אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם וגו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (תפארת שלמה פרשת אחרי מות)

התפארת שלמה משתמש ברעיון של יציאת הנשמה מן הגוף והטומאה שממהרת להיכנס, כדי להסביר כמה סיפורים ואירועים במהלך הדורות. ובאופן כללי כיצד בכל מקום שהיתה קדושה ויצאה משם נכנסים כוחות הטומאה.
יתרה מכך, ככל שמקום היה מלכתחילה קדוש יותר, כוחות הטומאה והרשע (ובשפתו 'כוחות הסטרא אחרא') שימלאו את החלל יהיו טמאים יותר ועוצמתיים יותר.

כך הוא מבאר את הסיפור בגמרא שבתקופת חזקיהו המלך נטמאו רבים מעם ישראל כיוון שנמצאה הגולגולת של ארוונה היבוסי תחת הר הבית (למעוניינים בירושלמי פסחים ס"ד.). התפארת שלמה מבאר שארוונה מסמל את אבי אבות הטומאה בעולם הזה (שהם מבני חם וכנען). הסיבה שלא יכולנו לכבוש את ירושלים היתה שכנגד כוחות הטומאה החזקים שאפפו את המקום, היה צריך כוח גדול כמו של דוד המלך. גם לאחר מותו של ארוונה, אותם כוחות מנסים כל הזמן 'לחפור ולהתגלגל' ולקעקע את יסודות הקדושה במקום המקדש.

זאת גם הסיבה שדווקא בתוך קודש הקדשים הצליח טיטוס הרשע לזנות. (המעשה בויקרא רבה כ"ב).

אך מעל הכל, הוא מבאר מדוע דווקא המקומות הקדושים לנו ביותר, הם החרבים ביותר. ומדוע דווקא שם בוחרים הערבים 'לתפוס'.
העניין פשוט ומצער. במקומות אלו לא יכול להתקיים חלל ריק. ברגע כשאנחנו יוצאים מן המקומות האלה באופן טבעי כוחות הטומאה נכנסים. ככל שהמקום קדוש יותר, אף עוצמות הטומאה גדולים יותר.

אך גם תהליך הטהרה הוא פשוט. פשוט לחזור. ברגע שאנחנו נמלא את המקום באופן טבעי יצאו הכוחות ו'הקליפות' שמסביב.
זכרו: לא הם מונעים מאתנו להיכנס. אלא הפוך, אנחנו נתנו להם להיכנס בעצם התרחקותנו מן הקדושה!

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה