טיפ טיפה אלול

טיפ טיפה אלול

 טיפ טיפה- אלול

⦁ "אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי..." (שיר השירים, ה') אנו נמצאים בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. קמים באשמורת הבוקר, קוראים "בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם..." מתוך כוונה לחזור בתשובה, אל אבינו מלכנו.
לתשובה יש כח עצום! עד כדי כך, שמספיק שנעשה את ההשתדלות שלנו, שנפתח פתח מזערי כחודו של מחט, וה' יפתח לנו פתח עצום, כפתחו של אולם... כך מספר המדרש. זהו לא פתח קטן, אלא שער גדול- 20 אמות על 10 אמה. את התשובה האמתית, התשובה מהלב, שתפתח שערים- אנו צריכים להתאמץ כדי להשיג. ואיך כל זה קשור למקדש? ננסה להבין בימים הבאים. והעיקר- להתעורר! "וְלִבִּי עֵר..." ליבו של הקב"ה ער לגאלנו. (עפ"י שיר השירים רבה, שם)

⦁ "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי..." (תהילים כ"ז) מראש חודש אלול עד שמיני עצרת אנו נוהגים להוסיף בתפילה את מזמור כ"ז בתהילים. אחת הסיבות לכך היא ש"אוֹרִי" מרמז לראש השנה, היום בו נברא האור, "וְיִשְׁעִי" מרמז ליום הכיפורים שבו אנו מבקשים ישועות והקב"ה מושיענו. אף חג סוכות רמוז בהמשך "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה..."
באותו מזמור אף מובעת משאלת הלב של דוד. מוכרת השאלה, "אם היית מביע משאלה, מה היית מבקש?" כסף, אושר... ומה דוד מלך ישראל מבקש?
"שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ".
לשבת בבית המקדש, מקום מלא באור ה'. שנזכה לחזור בתשובה שלמה ולזכות לימות המשיח במהרה בימינו.

⦁  "נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה, אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה', וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ..." (שמואל א', ד') איך ארון הברית קשור לחזרה בתשובה? לאחר שישראל ניגפים מפני הפלישתים, הם לוקחים את ארון הברית משילה מתוך מחשבה שמעשה זה יגרום להם לנצח במלחמה. אבל גם כשארון הברית איתם, הם מפסידים וארון הברית נופל בשבי... המלבי"ם מקשה ושואל, מה היה החטא בגינו הארון נשבה? ומשיב, שבתקופה ההיא היו עמ"י עובדי ע"ז, ולא חשבו להטיב את מעשיהם ולבקש תשועה מיד ה'. הם הביאו את הארון למלחמה כמו מעין סגולה... הם לא הבינו שמטרת הארון היא שישמרו את דברי התורה שמונחת בו.
כל זאת כדי ללמדנו, שבדרכי התשובה לא רק המעשה הוא העיקר, אלא הכוונה שמאחורי המעשה.

⦁ "יוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה..." (בבא בתרא קל"ג:) בנו של רבי יוסף בן יועזר איש צרידה סר מן הדרך הישרה. לכן החליט ר' יוסף שאת כד דינרי הזהב שרצה להוריש לבנו- יקדיש למקדש, וכך הבן לא ישתמש בזהב לדברים פסולים, ובנוסף זכות הצדקה תעמוד לו ובע"ה יחזור בתשובה. אכן הבן חזר בתשובה, ומצא שידוך הגון. כאשר נולד לו בן, הוא הביא לאשתו דג כדי שתאכל ותתחזק- ואיזה פלא, בתוך הדג נמצאה מרגלית! אשתו ייעצה לו ללכת לגזברי המקדש, הידועים ביושר ובהגינות, והם יעריכו את שוויה האמתי של האבן. הוא שמע בקול אשתו והביא את האבן לבית המקדש. הגזברים העריכו את שווי האבן בשלושה עשר כדים מלאים בדינרים של זהב! ובאוצר בית המקדש היו רק שבעה כדים... הבן הבין בזכות מה באה לו המרגלית, ורצה להקדיש את שאר הכדים למקדש. עמדו הגזברים וכתבו:
"יוסף בן יועזר הכניס אחד, ובנו הכניס שישה".
⦁ "שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר" (מסכת ראש השנה, פרק ג') השופר, המצווה המרכזית בראש השנה והמלווה אותנו במשך כל חודש אלול, הוא הכלי המקשר אותנו ישירות לקב"ה. קול התרועה מגיע מהמקום הפנימי ביותר ויוצא בקול המושך לבבות ומעורר את היראה, החרדה ומתוך כך יגיע להבנה עמוקה של האהבה.
"בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהילים צ"ח), לפני המלך ה'- כלומר בבית המקדש, היו תוקעים בשופר יחד עם חצוצרות. התוקע בשופר עומד ושני תוקעים בחצוצרות מן הצדדים. שלושת הכלים תוקעים יחדיו, אך לבסוף השופר ממשיך בתקיעה, 'שופר מאריך', לאחר שסיימו החצוצרות, כדי להודיע "שמצוות היום בשופר".

⦁ "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס, ג'). מה המשמעות התקיעה יחד עם החצוצרות?
מטרת השופר היא לעורר. ובמיוחד לעורר את היראה, על מנת שנחזור בתשובה שלמה. לעומתם החצוצרות ושאר כלי הנגינה מעוררים שמחה. מחוץ למקדש, נשאר האדם ביראתו מפני מלך מלכי המלכים – בתקיעת השופר. אך במקדש, במקום בו אנו בטוחים שתפילתנו תתקבל, יש מקום גם לשמחה- לחצוצרות. ובכל זאת, צריך לזכור שהעיקר הוא השופר. לכן הוא במרכז, בפנימיות. ולכן הוא מאריך יותר מן החצוצרות. שנזכה לעמוד מול חצרות קודשך, ולקיים את המצווה במלוא קדושתה ועוצמתה.(על פי תולדות יעקב יוסף, קדושים, ה')

⦁ "אמר הקב"ה הריני עושה אותו ממקום כפרתו..." (ילקו"ש בראשית, ב, כ) אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שנברא על פי חז"ל בראש השנה, נברא 'עפר מן האדמה', ממקום המזבח ומשם הונח בגן עדן.
ברצותו הוא עולה מעלה מעלה, מלשון: 'אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן', וברצותו, הוא 'משול כחרס הנשבר', עפר מן האדמה. (ע"פ השל"ה – תולדות האדם)
הקב"ה שידע את בריאתו, וידע כי 'יצר לב האדם רע מנעוריו' והוא עלול ליפול לחטאים ועבירות, ציווה אותנו, ברואיו, באהבתו אותנו, לבנות באופן קבוע מקדש, ובתחומו מזבח, על מנת שנוכל לכפר על עוונותינו ולשוב אליו בתשובה שלמה ובאהבה עצומה. יהי רצון שנזכה לבקש סליחה כראוי לפני ה' ע"י הקרבת קורבנות על המזבח בבית המקדש, ושקורבנותינו יתקבלו בשמחה אצל אבינו שבשמיים וישיבנו אליו בתשובה שלמה, כבתחילה.

⦁ " וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם..." (דברים, ל') החזרה בתשובה השלמה, 'עַד ה' אֱלֹקיךָ', היא דווקא במקדש. וכך כתוב בליקוטי הלכות:
"ועל - כן עקר שלמות תקון התשובה, דהינו לכפר ולתקן כל העוונות הוא בבית - המקדש ששם מקריבין כל הקרבנות לכפר כל עוונותינו. ועל - כן שם עקר ההלכה ברורה, כי שם היו יושבין הסנהדרי גדולה ומבררין כל ההלכות. ועל - כן מי שנעלם ממנו הדרך לעבודת ה'... צריך לעלות לבית - המקדש ששם יושבים הכהנים והזקנים שהם כלל הצדיקי אמת... להורות להם דרך לעבודת ה' בכל מקום שהם. וצריכין לעלות לשם ולקבל מהם כמו שמבאר על - פי התורה אשר יורוך וכו'. ועתה בעונותינו חרב בית - המקדש"
(ליקוטי הלכות - הלכות ברכת הפרות הלכה ה)
⦁ "שִׁבְתִּי בְּבֵית-ה', כָּל-יְמֵי חַיַּי; לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-ה', וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ..." (תהילים כ"ז) "אני לא מבין!" אמר יונתן לבניה אחיו. "במזמור שאנחנו קוראים בימים האלו... למה דוד המלך מבקש לבקר בבית ה'? מה, בית המקדש הוא מקום לביקור, לקפוץ להגיד שלום?". "שאלה יפה," ענה בניה. "אחד הפירושים לביטוי הזה הוא להיראות בבית המקדש בכל בוקר ובוקר. שמת לב? המילה ביקור דומה למילה בוקר. דוד המלך רצה להיות בבית המקדש כל בוקר... כמו שהוא כותב בתהילים "אֱלֹהִים, אֵלִי אַתָּה– אֲשַׁחֲרֶךָּ" לבוא עם שחר, לבית המקדש..." "ומה מיוחד דווקא בבוקר, למה לא בצהרים למשל?" הקשה יונתן. "מה אתה חושב?" ענה בניה. "הבוקר מלא באור..." השיב יונתן. "בדיוק! את השחיטה של קרבן התמיד התחילו רק לאחר שהאיר פני כל המזרח... תפתח מסכת יומא, נתכונן ליום כיפור..."

⦁ "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ..." (ויקרא, ב') אנו נמצאים שבוע לפני ראש השנה. מתכוננים, אומרים סליחות... בתשובה כוונת הלב חשובה מאוד. גם בקורבנות, המחשבה של מביא הקורבן הייתה בעלת משמעות: "מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת, והיה כהן מבזה עליה ואמר: ראו מה הן מקריבות! מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה." (ויקרא רבה ג')שנזכה לחזור בתשובה באמת.

⦁ "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר; בַּכֵּסֶה, לְיוֹם חַגֵּנוּ. (תהילים פ"א)ראש השנה הוא היום שבו נברא אדם הראשון.
אמנם העולם עצמו נברא בכ"ה באלול, אך אנו מציינים את יום בריאת האדם- תכלית הבריאה. לכן זהו היום בו אנו ממליכים בתקיעות שופר, בכל שנה מחדש, את מלכו של עולם. אך ביום הזה אדם הראשון גם חוטא בחטא עץ הדעת. מכאן נקבע יום זה, כיום בו אנו נידונים על מעשינו. בשופר שני קולות- תקיעה ותרועה. התקיעה הפשוטה, מבטאת את המלכת ה' בעולם. לעומתה, התרועה, המזכירה יבבות, מטרתה לשבר את הלב ולעורר אותו לתשובה. 'עורו ישנים מתרדמתכם'. בכוחו של קול השופר, לעורר בנו את הרצון והתשוקה להתקרב למלכו של עולם, ולחשוף את המחסומים המכסים את ליבנו. יהי רצון שנזכה לגלות את הטוב ולהמליך את ה' בלב שלם במקום המקדש,
במקום בו נברא אדם הראשון.

⦁ "בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?... צפית לישועה?" (שבת ל"א.) היום הוא היום בו נפטר ה'חפץ חיים', רבי ישראל מאיר הכהן מראדין. החפץ חיים רצה שילמדו 'הלכה למעשה' בנוגע למקדש: "והנה ידוע, שהוזהרנו בתורה להתרחק מדברי שקר כמו שכתוב מדבר שקר תרחק... ועל כן יפלא מאוד, איך אנו אומרים שלש פעמים בכל יום 'עלינו לשבח', ומסיימים על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, והלא אם היה מקוה באמת על כבוד ה' שיתגלה במהרה, היה צריך כל אחד להכין עצמו לדעת עניני העבודה, דהיינו כל ההלכות השייכות לעניני הקרבנות והמקדש, בעבור שאז כל הדינים הללו יהיו נוגעים למעשה" (ספר צפית לישועה, פרק ג') מי ייתן וגם אנו נתעורר לשוב ולהתעסק בענייני המקדש ובזכות זה נחיש את הגאולה במהרה.

⦁ "שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה... פִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת... ולא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד" (ראש השנה כ"ז, א')
בבית המקדש היו דינים מיוחדים לתקיעה בשופר. עולים רבים הקדימו את בואם לסוכות על מנת להיות נוכחים במקדש בחגי תשרי. במקומות שונים בהר הבית הקימו "עמדות תקיעה" וכן בכל שערי המזרח. כך ממש תוקעים "לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'". כשראש השנה חל בשבת אנו לא תוקעים בשופר. זהו "יום זיכרון תרועה". מחוץ למקדש חששו שמא יטלטלו את השופר ברשות הרבים, אך במקדש היו תוקעים גם בשבת!

 

גרסת הדפסה