טיפ טיפה בעיניים של היום

טיפ טיפה בעיניים של היום

טיפ טיפה- בעיניים של היום

 

⦁ מיחזור במקדש- "כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין אין מלבנין אותן ואין מכבסין אותן אלא מניחן לפתילות" (רמב"ם הלכות כלי המקדש ח) את בגדי הכהונה הבלויים היו ממחזרים. מכותנות היו מכינים פתילות למנורה, ואילו ממכנסיים ואבנטים היו מכינים פתילות למנורות של שמחת בית השואבה. זאת מפני שאין ראוי שמכנסיים, המכסים בשר ערווה, ישמשו בקודש. בנוסף, האבנט (העשוי מצמר) אינו נשרף בצורה נקייה, ומעלה עשן שחור וריח רע. לכן השתמשו בו דווקא לפתילות המנורות בשמחת בית השואבה אשר היו מאד גבוהות ועשן השריפה שיצא מהן לא הפריע לאיש.

⦁ לא בטכנולגיה שלנו- "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיו" (שמות כה) אם ננסה היום להכין מנורה העשויה כולה מקשה אחת זהב- לאחר כמה שעות קני המנורה יפלו. הזהב היא מתכת מאד רכה וכבדה, ומפני שקני המנורה גדולים, ואין בהם שום תמיכה, ככול הנראה הם יפלו. נשאלת השאלה איך הכינו את המנורה בעבר? אמנם משה רבינו התקשה בהכנתה ונעזר בנס, אך בבית ראשון שלמה המלך הכין עוד 10 מנורות זהב בנוסף למנורה שהיתה במשכן, וכך גם בבית שני הכינו מנורת זהב חדשה. התשובה היא שבעבר היו יותר מיומנים באומנות בזהב, ואילו היום מתעסקים יותר בציפוי זהב ובגולדפילד.

⦁ כבש חד"פ- "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ" (ספר שמות כ) הכבש, שדרכו עלו על המזבח, הוא גדול וארוך. על כן בתקופת הנדודים במדבר הוא לא היה כלי קבוע שנשאו ממקום למקום כשאר הכלים במקדש, אלא היה חד פעמי. בכל פעם שחנו ובנו את המשכן, היו בונים גם כבש למזבח מאדמת המקום ומהאבנים שהיו שם. באותו אופן, גם מזבח הנחושת עצמו היה חלול וריק מבפנים, על מנת שיהיה נוח לנשיאה. בעת חניה היו ממלאים את תוך המזבח בחול ואבנים, ועל כן הוא נקרא 'מזבח אדמה'.

⦁ שוקל יותר מפיל- "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כה) לא סתם ארון הברית היה 'נושא את נושאיו', אם נחשב את משקלו נראה כי הוא אינו ניתן לסחיבה ע"י בני אדם. הארון מצופה מבפנים ומבחוץ בזהב, מתכת כבדה מאד. אם נכפיל את מידות הכפורת, מכסה הארון, (75125x8xס"מ) במשקל הסגולי של זהב (0.0193 לסמ"ק) נקבל שמשקל הכפורת לבדה הוא מעל טון! גם תכולת הארון כבדה מאד. ע"פ חז"ל לוחות הברית היו עשויים מאבן ספיר (החומר השני בעל הקשיות הגבוהה ביותר אחרי היהלום) כך שמשקל הלוחות השלמים והשבורים יחד עלה על חצי טון! לסיכום, אם נחשב את כל מידות הארון על פי חז"ל, נמצא שארון הברית על כל תכולתו שוקל כ-9 טון!

⦁ שו"ת סמס לקב"ה- "וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ" (במדבר כ"ז)  היום כשאנחנו נתקלים בשאלה הלכתית אנו יכולים להעזר בשו"ת סמס לרב. במקדש היו פונים לקב"ה והוא היה עונה ב"סמס", בעזרת האורים והתומים. האורים והתומים היו קלף שעליו רשום שם השם המפורש, המורכב מ 72 אותיות. את האורים והתומים היו שמים בתוך החושן של הכהן הגדול, עליו חרוטים שמות השבטים. כששאלו באורים והתומים האותיות המרכיבות את תשובת ה' זהרו בחושן, כך שלמעשה קיבלו מה' "סמס" מה צריך לעשות. כשעלי ראה את חנה הוא חשב שהיא שיכורה, כיוון שהאותיות 'ש' 'כ' 'ר' 'ה' זהרו. אך האותיות בחושן לא זוהרות בסדר הקריאה הנכון. אם עלי היה קורא ומסדר את האותיות כראוי היה מקבל שהיא 'כשרה', כשרה כ-שרה, שרה אימנו שגם היא התפללה לילד.

⦁ הדרת נשים? לא במקדש!- "בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג (סוכות), יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל." (משנה סוכה פרק ה'), "התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה" (סוכה נא:) שמחת בית השואבה התאפיינה בשמחה, שירה וריקודים. על כן אין זה מן הצניעות שתהא מעורבת. במהלך השנים נעשו מספר ניסיונות עד שהגיעו לפתרון הראוי- בניית מרפסות לנשים. ניתן לשאול מדוע פשוט לא תיקנו חז"ל מקום נפרד לנשים מחוץ למקדש? שמחת בית השואבה היתה מקור להשראת שכינה, 'שם שואבים רוח הקודש' (ירושלמי ה, א). כמו הגברים, גם הנשים זכו למדרגה נבואית, ולכן גם להן היה מקום בשמחת בית השואבה. עזרת הנשים קרויה כך על שם המרפסות שנבנו בה ולא משום שרק נשים נכנסו אליה. (שהרי גברים ונשים כאחד יכולים להיכנס אליה, ולחילופין גם נשים יכולות להיכנס בעת הצורך לעזרה. לדוג' בשביל להקריב קרבן או להביא ביכורים.)

⦁ סוד הקסם- "וְאֵלּוּ (מזכירין) לִגְנַאי... הֻגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד, בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב"(משנה יומא פרק ג) בן קמצר והוגרס בן לוי ידעו לעשות דברים לא רגילים. בברייתא בגמרא מסופר שהוגרס, אשר היה ממונה על השיר במקדש, היה מכניס אגודלו לתוך פיו ומניח אצבעו בין הנימים והיה מוציא כל מיני זמר. בן קמצר ידע לכתוב בבת אחת את שם הוי"ה. הוא היה לוקח ארבע נוצות דיו בין חמשת אצבעותיו ובתנועת יד אחת כתב את כל ארבעת אותיות הוי"ה בעזרת ארבע הנוצות שבין אצבעותיו. איך הם עשו זאת? לא ידוע, הם שמרו זאת בסוד ועל כך נזכרו לגנאי.

⦁ פיזיקה במקדש- "מאי פרוה? אמר רב יוסף פרוה אמגושא" (בבלי יומא לה.) רש"י- פרווה אמגושא - מכשף אחד בנאה, ושמו פרווה. על גג לשכת 'בית הפרווה' נמצא בית טבילה. הדבר תמוה, שהרי אסור לשאוב מים למקווה, אלא המקווה צריך להיות מחובר ישירות למקור מים חיים. אם כן, כיצד הגיעו מים ממקורם עד לגג הלשכה? האדריכל שתכנן את המקווה נעזר ב'חוק הכלים השלובים' ותכנן מערכת הובלה שתזרים את המים למקווה. יתר על כן, את מערכת זו הוא בנה בתוך קירות העזרה, על מנת שלא תראה מבחוץ ולא תפגום במראה העזרה. כתוצאה מכך כל מי שעלה לבית הטבילה ראה בלשכה קירות חלקים ואטומים, אך באורח פלא על גג אותה הלשכה נבעו מים חיים, כביכול יש מאין. על כן האדריכל ששמו פרווה נקרא גם מכשף ועל שמו קרויה לשכת הפרווה בשמה. חוק הכלים השלובים: מים בשני כלים שלובים ישאפו להיות באותו גובה

⦁ ג'אגלינג- "רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו" (בבלי סוכה דף נג.), "רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו" (בבלי סוכה דף נג.) בימנו בכל הפנינג ותהלוכה יש מופעי ראווה של מפעילים ליצנים וכדומה, וכך גם בשמחה בית השואבה. נשאלת השאלה מדוע יש צורך במופע ג'אגלינג במקדש? אין זה פוגם בקדושה ובמעמד? התשובה טמונה באנשים שהופיעו. בשמחת בית השואבה הופיעו חסידים ואנשי מעשה, כרבן שמעון בן גמליאל, אשר ברור לנו שלא עשו זאת בשביל למשוך קהל ותשומת לב, אלא רק לשם ה'! אצלם הג'אגלינג היה ביטוי לשמחה הפנימית.

⦁ מעילה בכספים? לא במקדש!- "אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְּמִנְעָל, וְלֹא בְּסַנְדָּל, וְלֹא בִּתְפִלִּין, וְלֹא בְּקָמִיעַ, שֶׁמָּא יַעֲנִי, וְיֹאמְרוּ מֵעֲוֹן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱנִי, אוֹ שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר." (משנה שקלים ג) בפעם בשנה היו אוספים מכל העם את תרומת 'מחצית השקל' מעין מס שנתי למקדש. על מנת שלא להגיע לדבר עבירה נאסר על התורמים להיכנס ללשכה עם בגד או חפץ שאפשר להחביא בו כספים. לדוגמא, נאסר להיכנס ב'פרגוד'- בגד עם שרוולים ארוכים או בטנה. כך אם אדם ירד מנכסיו לא יחשדו בו שמעל בכספי הלשכה ויגידו "מֵעֲוֹן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱנִי", ואם יעשיר לא יגידו "מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר".

⦁ סטאז' במקדש- "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" (ויקרא ו') כל בעל מקצוע חייב לעבור הכשרה מקצועית לפני שיתחיל לעבוד, וכך גם היה עם עובדי המקדש, הכהנים. ילדי הכהנים מתחת לגיל מצוות נקראו 'רובים' וכשהגיעו למקדש עשו עבודות קטנות, כפי שמוזכר במסכת תמיד ששמרו בעליות של בית אבטינס ובית הניצוץ. כשאותם ילדים הגיעו לגיל מצוות, ויש האומרים לגיל 20, הם נקראו פרחי כהונה. פרחי הכהונה הם כהנים מתלמדים וכמו הרובים גם להם היו עבודות קטנות במקדש, כגון הטבת המנורות בשמחת בית השואבה, שמירה על הכהן הגדול שלא ייפול לשינה בערב יום כיפור, ניקוי השיתין ועוד. משנסתיימה הכשרתם היה עליהם להקריב מנחת חינוך ומכאן והילך נקראים כהני הדיוט.

⦁ ללא חשש תולעים- "לִשְׁכַּת הָעֵצִים, שֶׁשָּׁם הַכֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין מַתְלִיעִין הָעֵצִים. וְכָל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בוֹ תוֹלַעַת, פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ." (משנה מדות פ' ב) אפשר לחשוב שכיוון שהעצים ששימשו למערכות האש על המזבח נשרפים ומתכלים, אין הכרח שיהיו משובחים, אך ההיפך הוא הנכון. לעצי המערכה ישנה עדיפות בסוג העצים כאשר המשובחים ביותר הם עצי תאנה, אגוז ועץ שמן. כמו כן חייבים לבדוק את העצים שמעלים למזבח ולוודא שאינם רקובים ושאין בהם תולעים. את העצים אכסנו ובדקו בלשכת העצים, הלשכה הצפונית-מערבית של עזרת הנשים.

⦁ מעלית- "וְלוּלִין הָיוּ פְתוּחִין בָּעֲלִיָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁבָּהֶן הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הָאוּמָנִים בְּתֵבוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָזוּנוּ עֵינֵיהֶן מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳדָשִׁים" (משנה מדות פ' ד) לצורך עשיית תיקונים בקודש הקודשים בנו מעלית ידנית- היו משלשלין מתקרת החדר תיבה ובתוכה כהן. מדוע לא להיכנס בכניסה הרגילה? התשובה היא כדי שלא ירום לבבו של הכהן שנכנס לתקן. הרי הוא יכול לחשוב "גדול אני מכהן גדול, שהוא נכנס לקודש הקדשים רק ביום כיפור ואילו אני נכנס לעיתים קרובות יותר". מאותה הסיבה התיבה היתה סגורה מכל הכיוונים ושלשלו אותה בדיוק לתוך האזור שצריך לשפץ, כדי שהכהן לא יתבונן במקום הקדוש ותפוג יראתו.

⦁ מסיבה- "אֵרַע קֶרִי לְאֶחָד מֵהֶן, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בִּמְסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה" (משנה תמיד פ' א) במקדש היו מסיבות, אך בהן לא היה מוזיקה, לא ריקודים ולא כיבוד. במקדש המסיבה היא למעשה גרם מדרגות לולייניות, מסובבות. במשנה מתואר שהיתה מסיבה שהגיעה למנהרה תת קרקעית אשר הובילה למקווה טהרה מחוץ למקדש. מקווה זה שימש לכהנים שנטמאו באחד מלילות המשמרת שלהם. במבט קדימה ניתן להניח שבבית המקדש השלישי לא יהיו מסיבות אלא מעליות.

⦁ חלונות שלל מטוס- "וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים" (מלכים א) כיצד חלונות יכולים להיות גם שקופים וגם אטומים? חז"ל מסבירים "שקופין [מבפנים] ואטומים [מבחוץ]-"לא לאורה אני צריך" (בבלי מנחות פו:) שלמה המלך בנה את החלונות בצורה שיהיו גדולים מבחוץ וקטנים מבפנים. כך שאור השמש לא האיר את המקדש, אלא אור המקדש והמנורה יצא החוצה והאיר את העולם. יש שהסבירו: "סתומים במחיצה בהירה כזכוכית וכיוצא, להשקיף דרך שם, ועם כי היו סתומים" (מצודת דוד) כמו חלונות הזכוכית ששמים במטוסים, אשר לא מאפשרים מעבר גדול של אור.

⦁ סנפלינג- "וְשַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ קְבוּעִין בְּתִקְרַת הָאוּלָם, שֶׁבָּהֶן פִּרְחֵי כְהֻנָּה עוֹלִין וְרוֹאִין אֶת הָעֲטָרוֹת" (משנה מדות פ' ג) באולם המקדש, מעל פתחו של ההיכל, היו קבועים שני חלונות ובהם שני כתרים יפיפיים – העטרות. העטרות נעשו בימי שיבת ציון, בה החלה בניית המקדש השני. העטרות באו לסמל את ההנהגה שיקים ה' לישראל, שתהיה שלמה ומאוחדת. הם הושמו בגובה האולם כדי שישראל ישאו עיניהם למעלה, ויזכרו שע"י התשובה יוכלו לקרב את הגאולה. כיוון שהיו גבוהים מאד פרחי הכהונה היו עולים בשרשראות של זהב בשביל להביט מהם מקרוב ולהתפעל מיופיים.

⦁ מנוף- "מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר" (משנה תמיד פ' ג) הכיור שימש לטהרת הכהנים שאינם מורשים לעשות מלאכת קודש לפני שמקדשין ידיהם ורגליהם. אך לכאורה נוצרת בעיה בלילה כיוון שמים נפסלים בלינה והכיור הוא כלי שרת, לכן אסור להשאיר בו מים במהלך הלילה. בן קטין בנה 'מוכני'- גלגל עץ שעל ידו הרימו את הכיור והניחו אותו בבור מים, כך הם חוזרים למקור מים חיים ואינם נפסלים.

גרסת הדפסה