טיפ טיפה הקמח במקדש

טיפ טיפה הקמח במקדש

טיפ טיפה- הקמח במקדש

 

 
⦁ "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה': וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג) בזמן שבית המקדש קיים, מקריבים היום- 'ממחרת השבת' ביום ט"ז בניסן - את קרבן העומר. העומר מורכב ממנחת סולת שעורים בלולה בשמן וכבש לעולה. רק לאחר שמניפים את העומר 'לפני ה' ' מותר לאכול את התבואה החדשה של העונה. ואכן: "מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי" ואפילו בפסח!

⦁ "מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. (משנה מנחות פרק י') למרות שזה נראה לנו מוזר, בפסח עצמו היו מוכרים קמח בשווקי ירושלים! ושמא תאמרו שזה 'שלא ברצון חכמים' כפי שמופיע במשנה. מבארים הפרשנים שהחשש של חכמים היה שמא בזמן טחינת הקמח או הקצירה יאכלו ממנו לפני הקרבת העומר, אך לחשש חמץ לא חששו. מה הכינו בפסח עצמו? מצות ככל הנראה... (או שקנו קמח למופלטות בסוף החג)

⦁ "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כ"ה) מה עשו עם לחם הפנים בפסח? אין בעיה! חלות לחם הפנים היו 'מצה', 'כשרות לפסח' במשך כל ימות השנה. לחם הפנים שייך למשפחת המנחות, קרבנות מן הצומח, עליהם נאמר: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ'. כיצד? משפחת בית גרמו היו בקיאים ביותר במעשה לחם הפנים, ומעיקר הדין כל זמן שלשים את הבצק, ניתן ללוש אותו כל היום כולו ללא חשש שהבצק יחמיץ. גם לגבי עובי העיסה, החשש המרכזי הוא שיהיו חלקי בצק שלא יאפו כמו שצריך, במקדש חשש זה לא היה קיים. הגמרא מספרת ש'תנור של מקדש' היה תנור מיוחד, תנור מברזל שחומו היה רב ביותר.

⦁ "כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ (=מנחת סוטה) בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים. מִנִחַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים הִיא הָיְתָה בָאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהמה" (סוטה פרק ב') קרבן העומר בא מהשעורים. המנחה היחידה הנוספת שבאה משעורים ולא מחיטים היא מנחת סוטה. שם הטעם ברור: "היא עשתה מעשה בהמה, תביא קרבן ממאכל בהמה". אך במה חטא עם ישראל שהוא מתבקש להביא מנחה מן השעורים? כשעם ישראל יצא ממצרים הוא עדיין היה שקוע במ"ט שערי טומאה והיה במדרגת בהמה, לכן מביאים קרבן משעורים. בהמשך נראה איזה קרבן הביאו בסיום ספירת העומר- בחג השבועות.

⦁ "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ויקרא ב') בעונה הזאת של השנה, האביב, שיבולי העומר עדיין לחים. ואף יש מצווה לקצור שעורים לחים. "מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא - יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ". אך עדיין ישנה בעיה, לא ניתן לטחון גרעיני שעורה לחים. לצורך כך יש כלי מיוחד- ה'אבוב'. 'נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ'. לאחר שקולים מעט את גרעיני השעורה בתוך העזרה, ניתן לטחון את הגריסים בקלות וכן לקיים את מצוות התורה 'אביב קלוי באש'

⦁ "כָּל קָרְבְּנוֹת בָּאִים מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הָאָרֶץ. וְכֻלָּן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵיזֶהוּ מֻבְחָר, מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה, אַלְפָא לַסֹּלֶת. שְׁנִיָּה לָהֶם, חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים" (מנחות פרק ח') את החיטים והשעורים היו מביאים ממכמש או מכפר הנקרא זוֹנִיחָה, שם נמצאו שיבולים מן המובחר. בניגוד למושג סולת המוכר היום, הסולת המקדשית היתה קמח דק ביותר הבא רק מגרעין הפנימי של זרע השעורה או החיטה. לכן "הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה" עד שנוצר קמח דק ביותר והוא הנקרא 'סולת'.

⦁ "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת" (מלאכי ג) האם לעתיד לבוא נקריב רק קרבנות מן הצומח? לעת עתה, אומר הרב קוק שלא. "ראוי לאכול בשר... ואין להתחסד במידת חסידות הבלתי הולמת ... כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים - כאילו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה חסידה "האנושית" במה להצטדק כי אם לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע"ח..." אז מתי? רק שכנתקן את היחס הנכון בין בני האדם, נוכל להגיע לרמה של תיקון היחס הנכון לבעלי חיים.

⦁ "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כ"ה) "והיה (לחם הפנים) מספיק לרבים מהם מעט ממנו, ועל כן נקרא שלחן, שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלחת בכל המזונות ויבא שובע לעולם" (רבנו בחיי) דרך המקדש ושולחן לחם הפנים נשלחה הברכה הגשמית לכל העולם. על כן נצטווינו "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כ"ה) על מנת שלא להפסיק את הברכה הגשמית שיורדת לעולם.

⦁ "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כ"ה) "והיה (לחם הפנים) מספיק לרבים מהם מעט ממנו, ועל כן נקרא שלחן, שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלחת בכל המזונות ויבא שובע לעולם" (רבנו בחיי) דרך המקדש ושולחן לחם הפנים נשלחה הברכה הגשמית לכל העולם. על כן נצטווינו "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כ"ה) על מנת שלא להפסיק את הברכה הגשמית שיורדת לעולם.

⦁ "כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה בַּחִטִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אף) בַּבָּצֵק" (משנה מסכת מנחות פרק ו') רוב המנחות בבית המקדש היו עשויות מסולת בלולה בשמן. סביב החיטה ישנה קליפה קשה. לפני טחינת הקמח היו מגלגלים את הגרעינים בידיים קדימה ואחורה- זאת ה'שיפה' ונותנים מכות וטפיחות על הגרעינים להפרדת הקליפה- זאת ה'בעיטה'. רבי יוסי אף מצריך לטפוח ולגלגל גם את הבצק עצמו. כאן זאת בכדי שלא יחמיץ.

⦁ "סולת מנופה כל צרכה היה מביא - תנו רבנן: בדקה בגסה, בדקה בגסה. ר' שמעון בן אלעזר אומר שלש עשרה נפות היו במקדש זו למעלה מזו וזו למעלה מזו עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סולת" (מנחות ע"ו) הגמרא מביאה שתי שיטות לצורת ניפוי הסולת המקדשית. לפי שיטה אחת מנפים לסירוגין בשתי נפות- אחת דקה ואחת עבה. הסולת הינה התוצר הנוצר בין שתי הנפות. הדקה מסננת את הקמח הדק מידי שכבר הפך לאבקה, והעבה את הסובין. שיטה אחרת: ניפוי ב- 13 נפות עד שמתקבל קמח דק ונקי (ורק באחרונה מנפים את אבק הקמח ולוקחים מה שנשאר בנפה).

⦁ "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה... וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל-הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל-הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה'" (ויקרא ו') את המנחה מכינים מסולת נקיה וזכה, עליה שופכים שמן זית זך ומעליהם מפזרים לבונה זכה. הסולת כנגד הגוף הנקי מכל פסולת, השמן הזך כנגד השכל הזך, והלבונה הזכה כנגד מעשים טובים. נמצא שתכלית המנחה היא להעלות אותנו מדרגה. כשהגוף זך ונקי, השכל והחכמה נמשכים אחריו ומזדככים, ואחריהם גם המעשים נעשים זכים.

⦁ "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה בכורים והעומר ושתי הלחם מה שאין מביאין כן מכל הארצות" (ספר הלכות גדולות סימן עה) מדוע זכו מצוות אלו לגלות את קדושתה של הארץ? העומר הקרב בחג הפסח מובא מן השעורים, מאכל בהמה, הוא מבטא את שפל המדרגה של עמ"י במצרים. החל מהקרבתו אנו סופרים 50 יום עד לשבועות. בחג השבועות מקריבים את שתי הלחם העשוי מחיטה, מאכל אדם, זהו סיום הליך התיקון שבסופו עמ"י מקבל את התורה. בסיום התהליך, משבועות ואלך, מביאים את הביכורים. זהו החיבור האישי בין כל אדם מישראל לאלוקיו, זהו השלמות הרוחנית. שנזכה!

 

גרסת הדפסה