טיפ טיפה החי והמקדש

טיפ טיפה החי והמקדש

 טיפ טיפה- החי והמקדש

⦁ "וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב" (במדבר ז') כאשר פירקו את המשכן, בזמן ההליכה במדבר, היו מעמיסים את חלקיו על גבי עגלות צב. רש"י מפרש שעגלות אלו נקראו כך בגלל מראם: "אין צב אלא מחופים... עגלות מכוסים קרוים צבים". כלומר, אחרי העמסת הציוד על גבי העגלה היו מכסים אותה, כך שחזות העגלה דמתה לשיריון של צב ועל כן נקראה כך. לעומת רש"י אבן עזרא מפרש שעגלות צב קרויות על שם החיות שמשכו את העגלות: "צב- כמו 'ובצבים ובפרדים' מין ממיני השוורים המושכים את העגלות".

⦁ "מְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם" (משנה, פרה ג) בעת הכנת אפר פרה אדומה קיימת הקפדה למניעת כל מגע של טומאה. בהתאם לכך גם המים המובאים ממעין השילוח מובאים באמצעים שיבטיחו כי המים נשמרים בטהרתם. המים הובאו בכלי אבן שאינם מקבלים טומאה, והאנשים השואבים את המים הם ילדים שנולדו בטהרה בחצרות המיועדות לכך בירושלים. כמו כן בעת הירידה למעין השילוח הילדים רכבו דווקא על שוורים "מפני שכריסיהם נפוחות" ולפיכך הם מהווים הפסק וחציצה בין הילדים היושבים על גביהם לבין טומאה אפשרית בקרקע. בנוסף היו מניחים ליתר בטחון על גבי השוורים דלתות עץ שיהוו חציצה נוספת. (ע"פ הרמב"ם, פרה אדומה ב, ז)

⦁ "וְהַהֵיכָל מֵאָה עַל מֵאָה.. וְאַמָּה כָּלֵה עוֹרֵב..." (מידות פרק ד' משנה ו') 'השפיצים' שעל גג המקדש, הם מסימני ההיכר הבולטים והידועים ביותר שלו. הם נקראים "כלה עורב", ומטרתם למנוע מציפורים להתיישב ולעשות צרכיהם על גג המקדש. ישנה מחלוקת האם כלה העורב היו על כל הגג, או שרק סביבו. מצד אחד, מה יועילו כלה עורב רק מסביב, אם הציפורים יכולות לעוף ולהתיישב במרכז הגג? אך מצד שני, עיקר העניין הוא לא מה שיעשו הציפורים על הגג במקום שאין רואים, אלא מה שיעשו בקצה, שכן אז הוא עלול ליפול ולטנף את חזית ההיכל. במצב כזה, כל באי המקדש רואים את הטינוף, וזה עלול להביאם לזלזל במקדש, ולהתרחק ממנו, ומכך ראוי להיזהר.

⦁ "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ" (ויקרא א') כאשר אדם הוא אינו בעל אמצעים רבים הוא יכול להקריב קרבן עולה מעופות- בן יונה או תור. מדוע דווקא אותם? הרמב"ן מבאר שעופות אלו מצויים וקלים לתפיסה. אך יתר על כן הם בעלי תכונות מתאימות: התורים נאמנים לבן זוגם ואם "אבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבוקים בה' אלקיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם". היונים לעומתם הן קנאיות ומחליפות בני זוג, אך כן נאמנות לבניהן. לכן מקריבים דווקא בני יונה "כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו (את הקן) ולא יקננו בו לעולם, והיונה לא תעזבנו בשום ענין וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם".

⦁ "וּפְסַכְתֵּר הָיְתָה כֶלִי גָדוֹל... וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כּוֹפִין אוֹתָהּ עַל גַּב גֶּחָלִים וְעַל הַשֶּׁרֶץ בַּשַּׁבָּת, וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:" (מסכת תמיד פרק ה') במקדש היה כלי גדול שנקרא 'פסכתר'. שימושו העיקרי היה לצורך הורדת הדשן שהצטבר על גבי המזבח, אל 'בית הדשן' מחוץ לירושלים. אך שני תפקידים נוספים היו לו. כאשר נמצא שרץ מת במקדש, נצרכו לפנותו משם מיד, שכן השרץ הוא 'אב טומאה', ואם ייגע בו אחד הכוהנים הוא עלול להיטמא. אך מה עשו בשבת, הרי השרץ נחשב מוקצה ולא ניתן לטלטלו? לכן היו 'כופין'- מניחים על השרץ את הפסכתר, כדי שלא ייתקל בו כהן. כמו השרץ, גם כאשר נפלו גחלים מעל המזבח בשבת, לא ניתן היה להזיזם משם, ולכן כדי שלא יפגעו הכוהנים מהגחלים החמות היו מכסים אותם עם הפסכתר.

⦁ אדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן..." (ויקרא פרק א') רש"י: "הבהמה: יכול אף חיה בכלל? תלמוד לומר בקר וצאן" לא כל חיה טהורה, המותרת באכילה, מותרת גם לעניין הבאת קרבן. ככלל- לא מביאים קרבן מחיות, רק מבהמות. אולם מעניין הוא ההבדל שבין שתי בהמות דומות לכאורה- האַיָּל והאָיִל. האַיָּל, הוא חיה טהורה, שלא ניתן להקריבה כקרבן. אך האָיִל, הוא בהמה- כבש בוגר (ואותו ניתן להקריב). 'כבש' בלשון התורה, הוא מי שלא מלאה לו עדיין שנה, כבש שמלאו לו 13 חודש ויום הופך לאָיִל, ושוב הוא ראוי להקרבה במזבח.

⦁ "וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם... עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ... עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר" (מלכים א, ז) בין הכלים שעשה שלמה המלך בבית המקדש, הוזכר כלי של נחושת בשם 'ים'. כלי זה נקרא בגמרא 'ים שעשה שלמה'. שמו הוא 'ים' מפני שהוא מקווה מים גדול, וקרקע המקווה נקרא ים, כמו שנאמר: כמים לים מכסים. גובה המקווה היה 5 אמות, ע"פ רש"י צורתו היתה מרובעות בחלקו התחתון ועגולה בחלקו העליון והכיל מאה וחמישים סיאה. המקווה ניצב על 12 פסלים של פרים מנחושת, המחולקים לארבע קבוצות. כל קבוצה של שלושה פרים פונה לאחת מרוחות השמים, כאשר פני הפר פונים החוצה. דרך השוורים עברו צינורות עד לעין העיטם כך שמי המקווה היו מחוברים למים חיים וכשרים לטהרה.

⦁ "רְבוּצָה כַאֲרִי?... אֲנִי רְאִיתִיהָ- וּרְבוּצָה כְכֶלֶב. לָא קַשְׁיָא, הָא בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, הָא בְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי" (יומא כ"א) בבית ראשון האש שירדה מן השמים עמדה על המזבח כאריה רובץ ואילו בבית שני עמדה האש על המזבח ככלב."יש לפרש לפי שהארי יותר רובץ בחוזק מן הכלב, כן האש שהיה במשכן ובמקדש ראשון היה בכח נדבק למטה, ואינו זז משם. אבל במקדש השני לא היה הרביצה מן האש של מעלה בכח גדול אצלנו, אלא היה ככלב, לפי שלא היה קדושה העליונה רובץ אצלנו כל כך בדביקות גמור..." (מהר"ל) בבית ראשון השכינה נמצאת בנוכחות גדולה וחזקה יותר ולכן האש שעל המזבח מדומה לאריה, שרובץ בשכיבה גמורה. ואילו, בבית שני רבצה האש ככלב, שאין מנוחתו גמורה, מפני שהשכינה שרתה בעוצמה פחותה.

⦁ "הַהֵיכָל הָיָה בִּנְיָנוֹ רָחָב מִלְּפָנָיו וְצַר מֵאֲחוֹרָיו, כְּמוֹ אֲרִי" (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד') צורת שני בתי המקדש דמתה לצורת אריה רובץ, כך גם מתואר במשנה:"וְהַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו, וְרָחָב מִלְּפָנָיו, וְדוֹמֶה לָאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט), הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד, מָה הָאֲרִי צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו, אַף הַהֵיכָל צַר מֵאַחֲרָיו וְרָחָב מִלְּפָנָיו" (משנה מסכת מדות פרק ד). האריה בעולם הזה מבטא את מידת הגבורה והדין, אך ע"פ תורת הסוד בעולמות העליונים נמתקים הדינים והאריה מסמל דווקא את מידת החסד. צורה זו של המקדש מבטאת את כח התיקון שלו.

⦁ "וְאֶת הַמִּשׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:" (שמות כו) הכיסוי הראשון של המשכן ארוג במעשה חושב, סוג האריגה המשובח ביותר. לדעת רש"י אריגה זו מיוחדת בכך שמכל צד של היריעה יש דפוס שונה. על היריעה היו ארוגים דפוסים שונים: "פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר" (רש"י, שם). באופן דומה גם על הפרוכת היו דפוסי חיות, ככתוב: "יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים" (שם, ל"א) ורש"י מבאר: "כרובין-ציורין של בריות יעשה בה".

⦁ "ורבנן אמרו זרע פשתן היה, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, לפיכך נאסר צמר ופשתים שנאמר: (דברים, כ"ב) לא תלבש שעטנז" (תנחומא בראשית ט') אחד ההסברים לאיסור שעטנז, הוא שבעולם הזה החיבור בין החי לצומח לא עולה יפה. ההוכחה לכך היא סיפור קין והבל. קין הביא מנחה מן הצומח והבל מן החי. בסופו של דבר היה זה חיבור לא מוצלח שהתגלגל לרצח. אומר על כך המדרש: "אמר הקב"ה אינו דין שיתערב מנחת החטא עם מנחת זכאי לפיכך נאסר". אולם במקדש זה אחרת. במקדש הכל נכלל ומתחבר, גם עניינים שלכאורה הם שונים וסותרים. על כן את בגדי הכהונה מצווה לעשות שעטנז- שבו הצמר (מהחי) והפשתן (מהצומח) מתחברים.

⦁ "עניין קרבן הפסח... הוא באופן כשמגיע ראש החדש ניסן יוצאים רצים ושלוחים.. לכל סביבות ירושלם לכל מי שיש לו מקנה צאן וקצת בקר ימהר להביא... כדי שימצאו עולי רגלים די זבחיהם וגם למאכלם, כי העם רב מאד... ואז היו כל אנשי מקנה ממהרים ובאים, ובנחל סמוך לירושלם היו מעבירים המקנה בנחל, כדי שירחץ וינקה מכל לכלוך. ואמרו שלזה אמר שלמה "שעלו מן הרחצה". (שיר השירים ד' ב') ובהגיעם להרים אשר סביב לירושלם היה הריבוי כל כך, עד שלא נראה דשא, כי כולו הפך לבן מלבנינות הצמר." (מתוך ספר שבט יהודה) המחזה המתואר בקטע, מדגיש את היופי והעוצמה שנכחו בזמן העלייה לרגל. שנזכה במהרה לחדש ימינו כקדם!

⦁ "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה' " (ויקרא כ,ז) מצווה בכל שנה ושנה לעשר את כל הבהמות הטהורות, להביא את המעשר לירושלים ולאוכלם שם לאחר הקרבת חלביהם על המזבח. ספר החינוך מסביר שטעם מצווה זו הוא כדי שמשפחות ישלחו נציגים לעלות לירושלים. ירושלים היא מרכז התורה ומושב הסנהדרין, ולכן יוכלו נציגי המשפחה ללמוד שם תורה ולכלכל את עצמם ממעשר הבהמה (וגם ממעשר שני) שהביאו יחד איתם לירושלים. כשיחזרו נציגים אלו לביתם יוכלו ללמד את משפחותיהם ואנשי עירם את שלמדו בירושלים. בדרך זו "יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה אשר ילמד בחוכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם".

⦁ "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז..." (תענית ד,ו) "צמים אנו על מצבנו אנו... האם חומות ירושלים שנפרצו נבנו שוב?.. זקוקים אנו לחומות ירושלים בגלל קדושתן: לאכול בתוכן פסח, שלמים ומעשר שני. לשם כך צריכים אנו מקדש וכהונה, אורים ותומים, סנהדרין, מלכות ונבואה... האם נוכל לאכול ולשתות ביום פריצת החומות ולהפוך ללעג ולקלס את כל שאיפותינו וייעודינו הגדולים?  האם חודש כבר התמיד? ביום זה נשרפה התורה. האם אין היא נשרפת עדיין על ידי גויים, וגם... על ידי אחינו היקרים... וכוונתי לפרשנות מסולפת של התורה...ביום זה נשתברו הלוחות. האם נעלם עגל הזהב ותמו מחולליו, מנפצי הלוחות לרסיסים? ביום זה הועמד צלם בהיכל. והרי צלם זה בגלגולו האחר ובכפתו המוזהבת, עדיין עומד ומתנשא מעל חורבות היכלנו.." (הרב יעקב אריאל)

⦁ "כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים?... וְהַשּׁור הולֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנִיו מְצֻפּות זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּראשׁ.. הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים הָיוּ עוֹלוֹת" (משנה ביכורים ג') כאשר עם ישראל היה עולה למקדש להביא את הביכורים היה עושה זאת בשמחה רבה ובהידור. את הקרני השור היו מצפים בזהב ואת סלי הביכורים היו מעטרים בגוזלות, היינו תורים ובני יונה. גוזלות אלו היו מקריבים עולה לה'. מהשמחה וההידור הללו ניתן ללמוד כמה מצוות עלייה לרגל היתה חביבה על עם ישראל.

⦁ "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישיעהו א') כאשר בעלים משתמש בשור לחרישה ורודה בו השור מכיר בו שהוא בעליו ואליו צריך לשמוע, לעומת השור החמור אטום יותר ומכיר מי הוא בעליו רק כאשר הוא מקבל ממנו אוכל. אך עם ישראל אינו כך, גם כאשר ה' הורה את חוקיו וגם כאשר הוליך אותם במדבר והוריד להם את המן עם ישראל המשיך להמרות את פיו ולחטוא. (ע"פ רש"י שם) בזכות תכונה זו של השור, שיודע להכיר בעליו, כאשר אדם חוטא והוא מצווה להקריב קרבן לכפרה, אחת מהחיות שיכול להקריב על המזבח היא השור.

 

גרסת הדפסה