טיפ טיפה הכהונה חלק 2

טיפ טיפה הכהונה חלק 2

 טיפ טיפה- הכהונה חלק 2

⦁ "נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, וְנִכְנַס מִבֵּית הַמּוֹקֵד לָעֲזָרָה..." (מסכת תמיד, א') שבוע שעבר למדנו על תרומת הדשן. לפני שהזוכה בפיס תרם את המזבח, הכוהנים בדקו את כלי העזרה. כיצד עשו זאת? הממונה לקח את המפתח ופתח את הַפִּשְׁפָּש (דלת קטנה הקבועה בתוך הדלת הגדולה) כיוון שאת הדלתות הגדולות פתחו בבוקר בסיוע הלווים. אחריו נכנסו שאר הכוהנים עם אבוקות בידם, ונחלקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת פנתה למזרח, וקבוצה שניה פנתה למערב. לאחר שבדקו את הכלים בעזרה, הקבוצות נפגשו ואמרו כל קבוצה לחברתה: "שלום לכל הכלים?" וענתה הקבוצה השניה "שלום לכל כלי העזרה, מתוקנים ומוכנים לעבודת התמיד."
ובלשון המשנה:
"הִגִּיעוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אָמְרוּ שָׁלוֹם, הַכֹּל שָׁלוֹם."

⦁ "קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ..." (מסכת תמיד, א') לאחר שהכוהנים בדקו את כלי העזרה, והעמידו מים רותחים להכנת מנחת חביתין, הכהן שזכה לתרום את תרומת הדשן תרם את הדשן.
מה הוא היה עושה? קודם כל, הוא היה מקדש ידיים ורגליים מן הכיור. לאחר מכן, הוא היה לוקח מחתה מכסף ועולה לראש המזבח. שם פנה את הגחלים לצדדים, לקח במחתה מן הגחלים שנשרפו היטב וירד מן המזבח. לאחר שירד הניח את הגחלים מהמחתה על גבי הרצפה ליד המזבח- למזרחו את כבש, ב"מקום הדשן". ובזה סיים את עבודת תרומת הדשן, שהיא העבודה הראשונה בכל יום במקדש.
(עפ"י קהתי)

⦁  "הָאֵבָרִין וְהַפְּדָרִין שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב, סוֹנְקִין אוֹתָם לִצְדָּדֵי הַמִּזְבֵּחַ..." (מסכת תמיד, ב') לאחר שהכהן תרם את תרומת הדשן שאר הכוהנים קידשו ידיהם ורגלים מן הכיור. בנוסף הם נטלו את המגרפות, כפות גדולות הדומות למחתה, ואת הצנורות, מזלגות גדולים, ששמשו לתפוס בהם את איברי הקורבנות. הם עלו לראש המזבח וניקו אותו מהאפר ושיירי הקורבנות, ואת "הָאֵבָרִין וְהַפְּדָרִין" שלא נשרפו לאפר שמו בצדדי המזבח כדי שיוכלו לערוך מחדש את מערכות העצים. את האפר פינו לתפוח.

⦁ "הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בַּגִּזְרִין לְסַדֵּר אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה..." (מסכת תמיד, ב') לאחר שהכוהנים סיימו לנקות את המזבח, הם העלו את גזירי העצים למזבח. מאיפה הם לקחו את העצים? בבית המקדש הייתה לשכה ושמה לשכת העצים, בה שמרו ובדקו את העצים מתולעים.
מצוות יישוב הארץ כל כך גדולה, עד שהיא באה לידי ביטוי במערכות העצים שעל המזבח. את גזרי העצים היו מכינים מכל סוגי העצים, זולת הזית והגפן. דווקא את העצים האלו, חכמים לא נתנו לקצץ לצורך המזבח. זאת כיוון שהם משמשים ליישוב ארץ ישראל ונותנים פירות ליושבי הארץ, ומהם עושים שמן ויין.

⦁ "אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה, בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ, מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק..." (מסכת תמיד, ג') לאחר שהכוהנים התאספו בלשכת הגזית, הממונה היה עורך "פייס", כלומר הגרלה. בדרך זו הכוהנים נבחרו לעבודות התמיד השונות, וכך היה שלום ונמנעו מחלוקות ותרעומות.
איך ערכו את הפייס? כל הכוהנים עמדו במעגל, והוציאו אצבע אחת או שתיים. הממונה היה מכריז על מספר גבוה, וסופר את האצבעות. הכהן הזוכה הוא מי שבו מסתיימת הספירה. כך חולקו עבודות התמיד, למשל שחיטה, זריקה, דישון מזבח הזהב, ועוד.
⦁ "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים...." (מסכת תמיד, ג') לאחר שעלה השחר, הגיע זמן שחיטת קורבן התמיד.
הכוהנים נכנסו ללשכת הטלאים והביאו טלה שבדקו אותו ממומים כבר ארבעה ימים קודם. בנוסף, הם נכנסו ללשכת הכלים ומשם הוציאו 93 כלי כסף וכלי זהב לצורך עבודת היום, אותם הניחו על גבי השולחן ליד מזבח העולה. את הטלה השקו במים מתוך כוס של זהב, שהרי "אין עניות במקום עשירות", ובבית המקדש גם לדברים פחותים נוהגים בדרך עושר וכבוד. לאחר שהטלה שתה מים, היה קל לאחר השחיטה להפשיט את עורו. את הטלה בדקו סמוך לזמן השחיטה שוב, אף על פי שהוא כבר בדוק קודם לכן.

⦁ ""מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין..." (מסכת תמיד, ג') מי שזכה בדישון המזבח הפנימי, כלומר לנקות אותו מאפר הקטורת והגחלים, ומי שזכה בדישון המנורה- לנקות אותה משיירי השמן והפתילות, היו מזדרזים להיכנס להיכל. הלוי השוער פתח את הפשפש הצפוני להיכל, ומשם דרך התאים נכנס להיכל ופתח להם את שער ההיכל מבפנים. קול פתיחת שער ההיכל היה חזק מאוד, ובמקביל בשעה זו פתחו את כל שערי העזרה, ותקעו הלווים תקיעות לפתיחת השערים.
שחיטת קורבן התמיד צריכה להיות בזמן ששערי ההיכל פתוחים, שכתוב "וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא, ג') ולפי שמיעת קול פתיחת השערים ידע השוחט שהוא יכול
לשחוט את הכבש.

⦁ "וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע..." (מסכת תמיד, ד') לאחר שפתחו את כל שערי העזרה הכהן דישן את המזבח הפנימי, השתחווה ויצא. הכהן השני דישן את חמשת הנרות המערביים, השתחווה ויצא. הכוהנים החלו בסדר הקרבת התמיד, ולאחר שמלחו את חלקי הקורבן והניחו אותם על הכבש, הכוהנים הלכו ללשכת הגזית, שם הם התפללו את סדר תפילת הכוהנים. מה התפללו? ברכו ברכת 'אהבה רבה', עשרת הדיברות, פרשיות שמע, אמת ויציב, עבודה, ברכות כוהנים (ללא נשיאת כפים שהייתה לאחר הקרבת קורבן), ובשבת הוסיפו ברכה אחת למשמר היוצא.

⦁ "הָיו מַפְשִׁיטִין אוֹתָם אֶת בִּגְדֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִים עֲלֵיהֶם אֶלָּא מִכְנְסַיִם בִּלְבָד..." (מסכת תמיד, ה') הכהנים לבשו בגדי כהונה בשעת עבודתם. אך לאחר עבודת התמיד של שחר, מי שלא זכה בפיס להקטרת הקטורת או להעלאת אברי קרבן התמיד- היה צריך ללבוש בגדי כהונה?
לא, ולכן כוהנים אלו הלכו לשמשים של 'פנחס המלביש' שהיה ממונה על בגדי הכהונה. אותם שמשים הורידו לכוהנים את בגדי הכהונה, חוץ מהמכנסיים מפני הצניעות. הכוהנים לבשו את בגדי החול שלהם, ורק אז החליפו את המכנסיים. השמשים הניחו את בגדי הכהונה במקומם- לכל סוג בגד היה ארון, ובכל דלת של ארון מבחוץ היה רשום את שם הבגד, למשל על דלת ארון המגבעות היה רשום 'מגבעת'.

⦁ "מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף..." (מסכת תמיד, ה') הכהן שזכה בפיס להקטיר את הקטורת, היה לוקח כף גדולה מזהב המכילה שלושה קבים, ובתוכה הייתה קערה קטנה הנקראת 'בָּזָךְ'. בנוסף, הכהן שזכה להביא גחלים במחתה למזבח הקטורת נטל מחתה מכסף ולא מזהב כדי שלא תיהרס, שהרי "חסה התורה על ממונם של ישראל". כאשר הגיע לראש המזבח, לקח גחלים במחתה, ירד מהמזבח, והעביר את הגחלים למחתת זהב. כאשר שני הכוהנים הגיעו למקום שבין האולם ולמזבח, נטל כהן אחד את המגרפה, וזרק אותה בכוח לרצפה- ונשמע קול חזק. כך הכוהנים ידעו שעוד מעט יוכלו לבוא להשתחוות בהיכל, הלווים ידעו שעוד מעט ישירו שיר של יום וראש המעמד ידע להעמיד את הטמאים בשער המזרח.

⦁ "לֹא הָיָה הַמַּקְטִיר מַקְטִיר, עַד שֶׁהַמְּמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ הַקְּטֵר..." (מסכת תמיד, ו') לאחר שמדשני מזבח הקטורת והמנורה סיימו את הדישון ויצאו מההיכל, הכוהן הניח את הגחלים על מזבח הקטורת. את הקטורת כל כהן יכל להקטיר רק פעם אחת בחיים (חוץ מהכהן הגדול)-"חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ" ולכן לימדו את מי שהיה מקטיר, שיזהר שלא יקבל כוויה. לאחר שהממונה היה אומר לו "הקטר" הכהן הקטיר את הקטורת, ואם המקטיר היה הכהן הגדול- הממונה היה משתמש בלשון כבוד ואומר: "אישי כהן גדול הקטר".
הקטיר הכהן, השתחווה ויצא.

⦁ "בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְהִשְׁתַּחֲווֹת, שְׁלשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ..." (מסכת תמיד, ז') לאחר עיקר עבודת התמיד- שחיטת התמיד וזריקת דמו, הטבת המנורה והקטרת הקטורת, נכנסו הכוהנים להיכל. בשביל מה? בשביל להשתחוות בהיכל... ובזמן שהכהן הגדול היה נכנס להשתחוות, הייתה כניסתו בכבוד מיוחד. שלושה כוהנים תמכו בו: אחד החזיק בו בצד ימין, אחד החזיק בו בצד שמאל ואחד החזיק באבנים הטובות, אלו אבני השוהם שהיו לכהן הגדול על כתפות האפוד, אבנים גדולות וכבדות. כך, בליווי שלושת הכוהנים הוא היה נכנס להשתחוות. לאחר מכן שאר הכוהנים נכנסו והשתחוו בהודאה על שזכו לסיים את העבודה.

⦁ "בַּמְּדִינָה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם, יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶן, וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין מַגְּבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ..." (מסכת תמיד, ז') הכוהנים נעמדו על מדרגות האולם, וברכו את העם בנשיאת כפיים. כל יום בשחרית אנו מתפללים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...", אנו אף זוכים לעיתים להתברך מפי הכוהנים בבית הכנסת. אך, כיצד הייתה ברכת הכוהנים בבית המקדש? המשנה מספרת, שבבית המקדש הכוהנים אומרים את שלושת הפסוקים כברכה אחת ורק לאחר שלושת הפסוקים היו עונים השומעים "אמן". יתר על כן, הכוהנים אמרו את שם ה' המפורש, ופרשו את ידיהם על גבי ראשיהם, חוץ מהכהן הגדול, הנושא את הציץ. בציץ חקוק "קֹדֶשׁ לה'" ואין ראוי לכהן גדול שיגביה ידיו מעל השם.

⦁ "דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם..." (במדבר ו')
⦁ לא מזמן קראנו בפרשת השבוע על ברכת הכוהנים. מן הציווי הזה אנו לומדים הלכות רבות, כגון עמידה בעת ברכת כוהנים, ברכה בלשון הקודש ועוד. לכאורה, היינו יכולים לחשוב שהכוהנים בבית המקדש היו מברכים את העם כאשר פניהם כלפי ההיכל, אך עפ"י מדרש רבה, אנו לומדים מהמילים "אָמוֹר לָהֶם" שהכוהנים צריכים להיות פנים כנגד פנים אל בני ישראל! כמו אדם שמדבר לחברו. כך אנו עושים גם בבית הכנסת, "...ולהחזיר פניהם אל העם ואחוריהם להיכל" (רמב"ם, מסכת ברכות פרק ה') כאשר הכוהנים היו מסיימים להגיד את שלושת הפסוקים, השומעים היו עונים: "ברוך ה' אלוהי ישראל, מן העולם ועד העולם." (רמב"ם הלכות תפילה, י"ד)

⦁ "וּשְׁנֵי כֹהֲנִים עוֹמְדִים עַל שֻׁלְחַן הַחֲלָבִים וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּיָדָם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ..." (מסכת תמיד, ז') התקיעה בחצוצרות הייתה אחד התפקידים של הכוהנים. עפ"י הרמב"ם, גם הלווים היו מנגנים בחצוצרות כחלק מהנגינה שעל הדוכן. (הלכות כלי מקדש, ג') מתי תקעו בחצוצרות? המשנה מספרת שבכל יום תקעו לפחות עשרים ואחת פעמים בבית המקדש! אחת הפעמים הייתה בניסוך היין. לפני שהכהן היה מתחיל לנסך את היין שני כוהנים תקעו- תקיעה תרועה תקיעה. לאחר שסיימו לתקוע, הכוהן התכופף לנסך את היין, בן ארזא הקיש בַּצִּלְצָל (אלו מצלתיים) והלווים התחילו לשיר שיר של יום. בכל שיר היו שלושה פרקים, ולאחר שסיימו כל פרק תקעו הכוהנים בחצוצרות ובשופר, וכל העומדים בעזרה השתחוו בשמחה והודאה שהגיעו לרגע היקר והנורא ההוא.

⦁ "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת..." (שמות כ"ח) הכוהנים מצווים ללבוש בגדי כהונה בשעת עבודתם. מדוע?
בתורה נאמר שהבגדים הללו הם "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".
ואכן, הרמב"ן מבאר שבגדי הכהונה הם כמו לבושי מלכות, ואפשר לראות זאת בכמה מקומות:
כותנת- "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז)
מעיל- "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי- כֵן תִּלְבַּשְׁנָה בְּנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים" (שמואל ב', י"ג)
מצנפת- "וּצְנִיף מְלוּכָה" (ישעיה, ס"ב)
האפוד והחושן- "וְהַמְנִיכָא דִי-דַהֲבָא (ורביד של זהב) עַל-צַוְּארָךְ" (דניאל ה')
הציץ- "יָצִיץ נִזְרוֹ" (תהילים קל"ב). בגדי הכהונה בפאר והדר כפי שנראה בע"ה בימים הבאים.

⦁ "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים..." (סנהדרין פג:) כאשר הכוהנים ללא בגדי הכהונה, הם לא יכולים לעבוד בבית המקדש, כמו זרים. הרמב"ם מונה בספר המצוות את כל תרי"ג מצוות, ואחת מהן היא "שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש".
הכוהנים צריכים ללבוש בגדי כהונה לא לגדולתם, אלא כמקיימים את גזרת המלך. ה' ציווה- עושים! ואף על פי שבגדים אלו יפים, שחלקם עשויים מזהב ואבנים טובות, כוונת הכוהנים צריכה להיות לשם קיום המצווה.
בספר מורה נבוכים, מובאת עוד סיבה לבגדי כהונה. ישנה חשיבות לבגדים טובים ויפים כדי להגדיל את גדולת בית המקדש. כך, כשהכוהנים לבושים בבגדים נאים, יש לבית המקדש גדולה ותפארת אצל הכל.

⦁ "שהבגדים האלה חצוניותם היה לכבוד ולתפארת, בגדי קדש הם בפנימיותם..." (עקידת יצחק, שער נ"א) רבי יצחק עראמה מבאר כי בגדי הכהונה פועלים על מחשבות הכוהנים ומעשיהם. כך הכוהנים חושבים מחשבות טהורות, ומוגנים מכל הרהור ומחשבה פוגמת, ומעשיהם בקדושה.
רמז לחכמה ולתבונה שיש בבגדים נמצא בפסוקים: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ-לִי" (שמות כ"ח) בנוסף, לאחר הציווי על בגדי הכהונה ה' מצווה שיקריבו קורבנות. מדוע נכתבו בגדי כהונה בסמוך לקורבנות? כדי ללמדנו שכמו שהקורבנות מכפרים, גם בגדי הכהונה מכפרים! אך הקורבנות באים על חטאים, והבגדים לכבוד ולתפארת. אם כן, מה הקשר? אלא כמו שמי שמשתדל בענייני הקורבנות משיג מעלה וכפרה אף כשבית המקדש איננו, גם מי שלומד על הבגדים ומעיין בתכונתם- דבר זה יועיל לטהרת לבושו, וזו הכפרה.

⦁ מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר מאחורי בית המדרש, ושמע קול שהיה אומר: "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד". אמר- הללו למי? אמרו לו- לכהן גדול. אמר אותו נכרי לעצמו- "אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול!" בא לפני שמאי. אמר לו- "גיירני בשביל שתשימני כהן גדול". דחפו שמאי באמת הבניין (במקל המדידה) שבידו. בא הנוכרי לפני הלל. אמר לו הלל- "כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות. לך ללמוד טכסיסי מלכות (כלומר לפני שתוכל להיות מלך, אתה צריך ללמוד את התורה המיועדת ל"מלכים"). הלך הנוכרי ולמד. כיון שהגיע לפסוק "והזר הקרב יומת", שאל- "מקרא זה על מי נאמר?" אמרו לו- "אפילו על דוד המלך"! נשא אותו הגר קל וחומר בעצמו והבין כי לא יוכל להיות כהן גדול. בא לפני הלל ואמר לו-"ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה." (שבת לא:)

 

גרסת הדפסה