טיפ טיפה טהרה

טיפ טיפה טהרה

 טיפ טיפה- טהרה

⦁ "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר..." (יחזקאל ל"ו) בימים האחרונים אנחנו משתדלים לשטוף ידיים ולשמור על הניקיון. הנקיות והטהרה תופסים מקום רב בבית המקדש.
לדוגמא כיור הנחושת שעמד בעזרה, בו הכהנים קידשו את ידיהם ורגליהם. ננסה מעט ללמוד על המקוואות בירושלים, ניקיון הרחובות, פרה אדומה וכדומה. שנזכה שה' יטהר את ליבנו לעובדו באמת!

⦁ "כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש... אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר..." (רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק ט"ז) הצורך בטהרה מטומאת מת היא בעיקר על מנת להיכנס אל המקדש או על מנת לאכול מן הקרבנות או המעשר השני בירושלים. וכן לכהנים לאכילת תרומה. אך אדם שלא מתכנן להגיע לירושלים, יכול, לכתחילה, להישאר טמא מת כל השנה, כלומר הטהרה היא רק לצורך המקדש! ולכן: לקראת העלייה לרגל, בכל רגל, כולנו חייבים להיטהר.

⦁ "ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם..." (ספר נצח ישראל פרק ד) המהר"ל מבאר, שבית המקדש נחרב בגלל הטומאה שהייתה בעם ישראל. בגלל המצב הרוחני הירוד, לא יכלה השכינה לשרות. בית המקדש הראשון נחרב בגלל שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבירות אלו נקראות טומאה, שהרי כתוב:
עבודה זרה- לְמַעַן טַמֵּא אֶת-מִקְדָּשִׁי..." (ויקרא כ')
גילוי עריות- "וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת... וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" (ויקרא, י"ח)
שפיכות דמים- "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ..." (במדבר ל"ה)

⦁ "חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם... ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות... שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש... וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה..." (רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק ט"ז) מידת חסידות היא לשמור על הטהרה גם מחוץ למקדש. אנשים אלו היו נקראים בפי חז"ל 'חברים', לעומת 'עמי הארצות'. אך בשלושת הרגלים ישנו דין מיוחד. "כל ישראל חברים ברגל", כולם מצווים להיטהר, ולכן סומכים גם על עמי הארצות שנטהרו כראוי. כך השמחה שלמה בשלושת הרגלים, וכל עם ישראל מאוחד יחד.

⦁ "וְאֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ... נְחוֹנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין" (שקלים, ה') מאין היו לעולי הרגלים מים? מסופר במשנה שאחד מהתפקידים החשובים היה לדאוג למקורות מים לעולי הרגלים. כך עולי הרגלים יכלו לשתות ולהטהר במקוואות. מסופר על נחוניא שהיה חופר בורות מים לעולי הרגלים. ביתו נפלה לבוא גדול, ואנשי העיר באו לרבי חנינא בן דוסא בתחינות. אך הוא לא שעה אליהם, כיוון שהיה בטוח שתינצל. אכן, ביתו של נחוניא ניצלה בנס, ואת זאת הסביר רבי חנינא: "לא נביא אנכי, ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו- יכשל בו זרעו?!..." (יבמות קכא.)

⦁ "כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת עֲזָרָה? מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם: "הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ" (חגיגה, ג') בשלושת הרגלים היו מוציאים את כלי המקדש, השולחן, מזבח הזהב והמנורה אל העזרה. כך עולי הרגלים יכלו לראות אותם. אך לאחר הרגלים, היו מטהרים את הכלים- מחשש שמא נגע בהם אדם טמא. בזמן בו טיהרו את הכלים, היו משתמשים בכלים אחרים- היו עוד מנורות ושולחנות 'שניים ושלישיים' שהיו במקדש. אך מדוע חששו לטומאה? כפי שכבר למדנו, ברגלים 'כל ישראל חברים', אפילו עמי הארץ. קדושת החג, והאיחוד של כלל ישראל 'מכפרים' על חשש הטומאה למרות שיתכן ש'עמי הארץ' לא נטהרו כמו שצריך. לכן לאחר החג חייבים לטהרם.

⦁ "שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן. תוך הקלעים היא מחנה שכינה. חניית הלוים סביב היא מחנה לויה. ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל" (פסחים סז) למי מותר להכנס, ולאן? מחנה ישראל = קדושת ירושלים לפנים מן החומות – משלחים מצורעים. מחנה לוויה= קדושת הר הבית – משלחים מצורעים וטמאי גוף (זבים, זבות וכדומה) מחנה שכינה= העזרה – משלחים מצורעים, זבים וטמאי מתים. מדוע טומאת המצורע חמורה כל כך שהוא נשלח אל מחוץ לשלושת המחנות? זאת בעזרת ה' נלמד מחר.

⦁  "הא מה הדבר החמור שבכולן חוץ לג' מחנות זה מצורע" (ילקוט שמעוני במדבר, רמז תרצה) כפי שלמדנו אתמול, טומאת המצורע חמורה מכל הטומאות השונות. והסיבה לכך: "צרוע הוא כעס כי צרעת הוא בעון לשון הרע, זב הוא בעל תאוה, וטמא לנפש הוא עצבות, ולכן הצרוע נשתלח משלש המחנות כי מדות כעס אין לו חלק בישראל, והזב משתלח רק ממחנה לוי' וממחנה שכינה, היינו כי מדות התאוה לא יאות לתלמידי חכמים, וטמא לנפש זה אינו משתלח רק ממחנה שכינה כי גם בתלמידי חכמים נמצא לפעמים מדות העצבות, ורק ממחנה שכינה משתלח כי עוז וחדוה במקומו" (מי שילוח נשא)

⦁ "טומאה דחויה היא בציבור או טומאה היתר היא בציבור" (יומא ח.) בגמרא ישנה מחלוקת האם טומאה דחויה בציבור, או הותרה בציבור. כלומר, האם כאשר יש ציבור לא צריך לנהוג על פי דיני טומאה וטהרה, או שצריך לעשות את כל מה שאפשר בטהרה. להלכה נפסק שטומאה דחויה בציבור- עושים מה שאפשר בטהרה, ואם לא מתאפשר ולא מצאו כהן טהור, גם כהן טמא מת יכול להקריב קורבנות. מעלה גדולה יש לציבור, עד כדי כך גדול כח הציבור והאחדות של עם ישראל. השם משמואל מבאר: "שמחמת חביבות הציבור נתקבל עם הטומאה". מרוב חיבתו של הציבור, מסכים הקב"ה לקבל את הטוב, יחד עם הרע. (שם משמואל פרשת מקץ)

⦁ "הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה..." (מידות, ב') במשנה מתוארות מידות הר הבית. 500 על 500 אמה, כלומר 250 מטר על 250 מטר. הר הבית בנוי "כֵיפִין עַל גַּבֵּי כֵּיפִין", כלומר קשתות על גבי קשתות. זאת מכיוון שהר הבית הוא בצורת הר, ולשם בניית המקדש היה צורך לשטח אותו. ההר הוקף בארבעה כתלים, והמסגרת מולאה בעפר. כדי לווסת את הלחץ על הכתלים, נבנו בחלל כיפות, וביניהן שפכו אדמה. כך לא חששו מטומאה מתחת להר הבית- כיוון שהיה חלל שהפסיק וחצץ בין הטומאה בקרקע להר הבית.

⦁ "לִפְנִים מִמֶּנּוּ - סֹרֶג גָּבוֹהַּ עֲשָֹרָה טְפָחִים..." (מידות, ב') בהר הבית היה ה'סֹרֶג'. ה'סֹרֶג' הוא חומה נמוכה יחסית (בערך בגובה מטר) סביב עזרת הנשים והעזרה. לפי המשניות, משמע שהסֹרֶג היה גבול לטמאי מתים וגויים. מפליא לגלות שבשנת 1871 נמצאה בירושלים אבן גיר עליה כתוב ביוונית: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה". ארכיאולוגיה זו מתאימה למה שכתב יוסף בן מתתיהו בספר 'מלחמות היהודים' על הסורג. מחר ננסה להבין: הרי הגויים נחשבים כזבים, אז איך הם בכלל נכנסו להר הבית עד הסורג?

⦁ "כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה" (נזיר סא:) אחד התפקידים של הסורג הוא להבדיל בין עם ישראל לאומות העולם. לא נרחיב כרגע במשמעות של "אשר בחר בנו", אלא דווקא מכיוון ההפוך. בעבר ראינו שההבדל בין ירושלים, הר הבית והסורג מתבטאים בהלכות טומאה וטהרה. לכאורה הגויים כלל לא נכנסים להגדרה הזאת, שהרי גוי שלא יכול להיות טהור, גם לא יכול להיות טמא. אך בכל זאת, גזרו חז"ל על שהנכרים שיהיו טמאים כמו זבים. כיצד הם יכלו להיכנס להר הבית עד הסורג? כיוון שזו גזרת חכמים, חכמים לא גזרו שטומאתם תהיה לעניין שילוח מהמחנה אלא דינם כמו דין טמא מת- מהסורג ולא מהר הבית. "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו)

⦁ "בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: בְּבֵית אַבְטִינָס, וּבְבֵית הַנִּיצוֹץ, וּבְבֵית הַמּוֹקֵד..." (מידות, א') במסכת מידות ואף במסכת תמיד מתוארת השמירה במקדש. אחד הטעמים לכך הוא להזהיר את הזרים מלהיכנס למקום שאסור להם להיכנס אליו (רש"י). אם נזכר בספר בראשית, גם שמה מוזכרת השמירה. "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" יש דמיון בין העבודה והשמירה בגן עדן, לבין העבודה והשמירה בבית המקדש. בגן עדן, אדם הראשון צווה לעבוד, ובמקדש ישנה עבודה- זוהי עבודת הקורבנות. והשמירה- "תשמרו להקריב לי במועדו". (בראשית רבה, ט"ז, ד) לאחר שאדם הראשון חטא, הוא גורש מגן עדן, ובעבודה במקדש יש מעין תיקון לחטאו. (עפ"י ספר 'עץ הדעת' פרשת שמיני)

⦁ אתמול ראינו שאחד הטעמים לשמירה במקדש הוא שלא יכנסו זרים. הרמב"ם כותב אף על הטמאים: "ואמנם היות ה'שמירה' והסיבוב סביב ל'מקדש' תמיד הוא - לכבד אותו ולפארו, ושלא יהרסו הסכלים גם כן והטמאים אליו, ולא בעת האנינות, וכל מי שלא רחץ גופו - כמו שיתבאר. ומכלל הדברים המביאים להגדיל ה'מקדש' ולפארו עד שיגיע לנו 'יראה' ממנו - שלא יבוא לא שיכור ולא טמא...." (מורה נבוכים, חלק ג', מ"ה)

⦁ "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם..." (שמות ל') הכיור מופיע בתורה לאחר הציווי על שאר הכלים. הספורנו מבאר שעניינו של הכיור הוא לא השראת השכינה במקדש, הרי ניתן לקדש ידיים ורגליים מכל כלי שרת ולאו דווקא מן הכיור! אלא עניינו הוא 'לְהָכִין אֶת הַכּהֲנִים לַעֲבודָתָם'. כל כהן לפני עבודתו במקדש חייב לקדש את ידיו ורגליו לפני כן. לאחר שהכהן טבל ונטהר, הוא מקדש ידיו ורגליו ובכך מתעלה ומתקדש. (עפ"י רמב"ן). שבוע הבא בעזרת ה', נלמד ממה עשו את הכיור. (מתוך 'אוצר הבית הראשון', הרב מקובר)

⦁ "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז, ח') הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, היה צנחן במלחמת ששת הימים והשתתף בשחרור הר הבית. וכך הוא מספר: "שלושה גדודים פרצו את הגבול הירדני. ראינו אש ועשן מכל הכיוונים, שמענו יריות... אנשים שילמו בחייהם כדי שאנחנו נגיע לשם. ממקום העמדה שאני עמדתי ראיתי את כל הר הבית. אחרי אלפיים שנה זה מתרחש לי מול העיניים! לא עברו כמה דקות, ואני פתאום רואה בראש כיפת הסלע דגל ישראל מתנופף. ממש ימות המשיח, ימות המשיח! ברגע הזה של הקליטה של כל הרשמים, של כל האירועים, ממש על פתח קודש הקודשים, כשאתה עומד ליד מקום קדוש כזה... הכל חשמל, אתה מרגיש חשמל בנשמה."

⦁ "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד..." (שמות ל"ח) מהן ה'מראות הצובאות'? הכיור וכנו נעשו בתקופת המשכן מהנחושת של המראות הצובאות אותן תרמו הנשים. רש"י מבאר שבעזרת המראות הללו הנשים היו מתקשטות, ואפילו אותן הביאו לנדבת המשכן. אך משה היה מואס בהן מפני שהמראות עשויות ליצר הרע. "אמר לו הקב"ה- קבל, כי אילו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים." דווקא לכיור נצטווה משה רבינו לקחת את המראות- טהרת הכיור הינה מכח תיקונן של הנשים במצרים! (מתוך 'אוצר הבית הראשון', הרב מקובר)

⦁ וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת..." (מלכים א', ז') שלמה המלך הכין עשרה 'כיורות' אשר בכל אחד מהם התקדשו מאות כהנים. כל כיור הכיל כמות מים של 120 סאים, כלומר נפח של שלושה מקוואות! לפי מה שכתוב בדברי הימים ב': "וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה וַיִּתֵּן חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול לְרָחְצָה בָהֶם אֶת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה יָדִיחוּ בָם" נשמע שהתפקיד של הכיורים הוא הדחת איברי הקורבנות. אך הרד"ק מעלה אפשרות שהם שימשו גם לרחיצה של ידי הכהנים ורגליהם.

⦁ "...בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנָיִם..." (יומא, ג') בתקופת בית המקדש השני רצו כהנים גדולים רבים להטביע את חותמם בכך שתרמו דבר למקדש. לדוגמא, תרם יהושע בן גמלא הכהן 'גורלות קלפי' מזהב. וכך גם 'בן קטין', אחד הכהנים הגדולים בבית שני, חידש את כיור הנחושת. הכיור המקורי שהכין משה במשכן היה קטן מימדים ובו שני ברזים. כמות המים הספיקה לארבעה כהנים בלבד- ארבעת הכהנים ששימשו במשכן: אהרן, אלעזר, איתמר ופנחס. כאשר נבנה המקדש היה צורך בכיור גדול יותר. כמו שלמדנו, שלמה המלך הכין עשרה 'כיורות'. 'בן קטין' הוסיף לכיור ברזים, וכך יכלו כל הכהנים שעסקו בעבודת התמיד לקדש ידיהם ורגליהם יחד.

⦁ "...וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינה" (יומא, ג') בנוסף הוסיף בן קטין את ה'מוכני'. תפקיד ה'מוכני' היה לפתור את בעיית פסילת המים ב'לינה'. שכן כל כלי שרת ששוהים בו מים במשך הלילה נפסלים לשימוש ביום הבא. כדי לחסוך את המים שנשארו בכיור הגדול בנה 'בן קטין את ה'מוכני'. ה'מוכני' שמזכיר את המילה מכונה או (machine) הוא גלגל של עץ בעזרתו שיקעו את הכיור בלילה לתוך בור של מים, כך נחשבים המים מחוברים לבור ולא לכיור ונחסכו בכל יום מים רבים.

⦁ "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'" שבועות הוא חג שמבטא שלמות. הוא נחוג בסיומם של ימי ספירת העומר. מפסח ועד שבועות עובר עם ישראל תהליך של טיהור וזיכוך הנפש וכשמגיעים ישראל לסיום התהליך הם מקבלים את התורה. שתי הלחם מבטאות שלמות. לכן הן חמץ ולא מצה שהינו לחם עוני. לכן חיטה ולא שעורה, מאכל הבהמה. שני הכבשים הבאים עם שתי הלחם הם קרבן השלמים היחיד שבא משל הציבור. בכל שאר השנה אנו מביאים רק עולות 'לכפר על נפשותינו', ושעירי עיזים לחטאת. אך בחג מתן תורה הבא לאחר ההתעלות של ימי הספירה אנו ראויים להביא כציבור קרבן שלמים – קרבן שלמות.

⦁ "וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ אֶל שְׂפָתוֹ עָגוֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב..." (דברי הימים ב', ד') מהו הים שעשה שלמה? זהו מבנה גדול עשוי נחושת, הניצב בעזרה המקודשת. משקלו הכולל עשוי להגיע לכ250 טון! בתוך הים של שלמה עברה אמת מים שמקורה ממעין עין עיטם. המים שימשו כמקווה לכהנים כפי שכתוב:" והים לרחצה לכהנים בו". לדעת הרמב"ם מים אלו שימשו גם עבור כיור ממנו הכהנים מקדשים ידיים ורגלים. מבנה המקווה עצמו עמד על גבי בסיס המורכב משנים עשר שוורים מנחושת. יתכן שהשוורים רמזו על כך שהעולם מתקיים תודות לעבודת הקורבנות. (מתוך 'אוצר הבית הראשון', הרב מקובר)

⦁ "וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם..." בכל בוקר עושים הכהנים מספר הכנות לקראת עבודתם. טבילה במקווה, לבישת בגדי כהונה ולאחריה קידוש ידיים ורגליים. אך לשם מה צריך לקדש ידיים ורגליים? הרי כל כהן מחוייב לטבול במקווה לפני עבודתו!: "אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבּוֹל" (משנה יומא ג') הרב נבנצל מבאר שישנם שלבי שלבים: הטבילה במקווה רק מסירה את הטומאה. ואילו הקידוש הידיים והרגליים, מביאים תוספת טהרה. לצורך עבודה במקדש, לא מספיק לסור מהרע, יש צורך בהוספת הקדושה, על מנת להגיע לרמה גבוהה יותר של טהרה. (על פי שיחות לחומש שמות, שיחה כ"ט, הרב אביגדור נבנצל)

⦁ "וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם..." (שמות ל') כדי להיטהר, יש צורך בטבילה במקווה (ואפר פרה אדומה- לטמא מת). רבים מעולי הרגל העדיפו להיטהר רק בהגיעם לירושלים, כיוון שהיכולת להישמר בטהרה מורכבת. אכן, בירושלים נמצאו בחפירות הארכיאולוגיות מקוואות רבים: במרחב הציבורי ובבתים פרטיים, לשימוש עולי הרגל. מאחר והטומאה עוברת ע"י מגע, נשמרו בירושלים בתקופת הרגל הסדרי תנועה מיוחדים: האנשים הטהורים הלכו במרכז הרחוב, ואילו הטמאים הלכו בצדדיו. במקום גבוה עמד 'שוטר התנועה': כרוז שהכריז שוב ושוב על צורת ההליכה ברחוב. גם בכניסה למקוואות היו מסלולים נפרדים. (עפ"י מחזור המקדש לפסח)

⦁ "כְּמַעֲשֵֹהוּ בַּחֹל כָּךְ מַעֲשֵֹהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים..." (פסחים, ה') בזמן הקרבת קורבן הפסח הוקרבו קורבנות רבים על גבי המזבח ומטבע הדברים שיצטבר הרבה דם ולכלוך. לכן הקפידו הכהנים מאוד על ניקיון העזרה. אומרת הגמרא "שבח הוא לבני אהרן". על מה השבח ומדוע טרחה הגמרא לציין זאת? בי"ד ניסן שחל בשבת לא רצו החכמים להתיר לכהנים לנקות את העזרה. אך הכהנים לא שמעו להם ובכל זאת הם ניקו. יש בכך כמה מעלות. במעשה זה הכהנים מנעו מצב בו לאנשים לא יהיה נעים להיות במקדש, ואף היו מוכנים בשביל זה להתעסק ב'ניקיון' שזאת עבודה פחות מועדפת מהדלקת המנורה למשל.

⦁ "ומכשירה זו הטהרה, את הרוח ואת החומר..." (עולת ראיה, א', עמוד קי"ט) בעשיית כלי המקדש ישנם שני רבדים – הצד הפרקטי, השימושי, ומאידך – 'לחשוב מחשבות', מלאכת המחשבת, המבטאים את חכמתו והנחייתו של הקב"ה בכל פרט ופרט. הזהב, הכסף והנחושת ששימשו לכלי המקדש 'נבחרו' לפי חשיבותם. הזהב, מסמל את ההידור והטוהר, ולעומתו הנחושת 'את ההכנה'. מאידך, כדי שלא נייחס חשיבות רק למטרה עצמה- עבודת המקדש, ולחשוב שההכנה באה רק 'במקרה', על כן יש לכיור כַּן המסמל את הבסיס, את היציבות. לא רק לפני עבודתו צריך הכהן להיטהר – כך צריכה להיות 'דרך חייו'!

⦁ "גם כן השפעת הרוח השכלי, המבוטא ע"י מפעל הידיים, עם השפעת הכח החיוני הרצוני המובלט ע"י תנועת הרגליים" (עולת ראיה, א', עמוד קי"ט) הכיור עומד בין הקודש למזבח. באופן פשוט, כדי להזכיר לכהן להיטהר הן טרם כניסתו להיכל והן לפני עלייתו למזבח. מעבר לכך מהווה הכיור את 'נקודת החיבור' בין שניהם, הקודש והמזבח. בכיור מקדשים את הידיים ואת הרגליים. הידיים- כלי הפעולה, הן שליחי השכל. ואילו הרגליים- שליחי התנועה, כלי הרצון. 'אוהל מועד', כשמו, מסמל את מקום השראת השכינה, הנבואה- 'מקור השכל', ובמזבח אנו מבטאים את הרצון להדבק בה'. הקרבנות הם 'לרצון- לפני ה'.

⦁ "וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בְּאַרְבַּע מִקְצֹעוֹתֶיהָ... צְפוֹנִית מַעֲרָבִית - הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִים..." (מידות, ב') אחת מארבע הלשכות הנמצאות בזויות עזרת הנשים, היא לשכת המצורעים. אבל רגע! לשכה למצורעים? הרי את המצורע יש לשלח 'מחוץ למחנה', למצורעים אסור בכלל להיכנס לירושלים, קל וחומר לבית המקדש! אהה... אל דאגה. אם נעיין קצת, נוכל לראות ולהבין מה בדיוק מטרת לשכה זו. כל תהליך טהרת המצורע בא כנגד מעשהו של המצורע. תחילה משולח המצורע מחוץ למחנה. שם לא יהיה לו עם מי ועל מי לדבר... בסוף תהליך טהרתם וכפרתם, המצורעים זקוקים להגיע לבית המקדש. בעזרת ה' מחר נלמד מה המצורעים עושים במקדש.

⦁ "וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בְּאַרְבַּע מִקְצֹעוֹתֶיהָ... צְפוֹנִית מַעֲרָבִית - הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִים..." (מידות, ב') כל תהליך טהרת המצורע נעשה על ידי כהנים. את הצרעת לא יוכלו ל'רפא' אפילו טובי הרופאים. דווקא הכהן, איש החסד, הוא יטהר את המצורע ודווקא במקום הקדוש ביותר. עד שלא מזים מדם קרבנות המצורעים, אין הם יכולים להיכנס אל המקדש, והם ממתינים בלשכת המצורעים. שם היו טובלים במקווה וממתינים עד שיגיע הכהן שילווה אותם לשער ניקנור. בשער היה המצורע מושיט רק את בהונות ידיו ורגליו אל תוך שטח העזרה ועליהן מזים מדם הקרבן. הנתינה על הבהונות מסמלת שהאדם חטא לא רק בדיבור, אלא גם במעשים.

⦁ "חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְהַר הַבָּיִת... טָדִי מִן הַצָּפוֹן, לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם" (מדות, א') המשנה במסכת מידות מתארת חמשה ערים שהיו בהר הבית. על שער טדי המשנה מעידה שלא היה לו שימוש. התוספות יום טוב מביא ששער טדי שימש ליציאת הכהנים שנטמאו במהלך הלילה, ומכאן שמו- המובן של המילה טדי הוא צניעות. השם טדי יכול גם לרמוז לשימוש שנעשה בו- טמאים דרכו יוצאים. בנוסף לשימוש שנעשה בשער, היה הבדל נוסף בין שער טדי לשאר שערי הר הבית- צורת השער. לכל השערים בהר הבית ובמקדש בכלל היה משקוף, חוץ משער טדי- "שהיו שם שתי אבנים מטות זו על גב זו", צורתו של שער טדי הייתה כמין משולש- ^ .

⦁ "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב..." (שיר השירים רבה ז') בשיר השירים מתאר שלמה המלך את הקשר והאהבה השוררים בין הקב"ה לעמו, "מה יפים צעדייך, רעייתי היקרה, כאשה לבושה במנעלים משובחים". בהקבלה לעם ישראל- מה נאים צעדי עולי הרגל בדרכם אל המקדש! אך מה הקשר לנעליים, הרי אין נכנסים אל המקדש בנעליים? אלא שעם הנעליים עולים לרגל, זו ההכנה למצווה ודווקא אותה משבח הכתוב. חז"ל רצו להדגיש דווקא את העלייה ברגל למקדש, את הדרך. הקב"ה מעוניין בהכנה שלנו, במאמץ, בעליה. מעשינו לא נמדדים רק בתוצאה הסופית אלא גם בהשקעה ובמסירות נפש שלנו בדרך אליה. גם הדרכים המובילות אל המצווה הם חלק ממנה, ועל כן מלבד שכר המצווה אנו זוכים בשכר ההליכה.

⦁ "טומאה דחויה היא בציבור או טומאה היתר היא בציבור" (יומא ח.) האם אפשר להתחיל את עבודת המקדש, גם כאשר כולנו טמאים בטומאת מת, ואין לנו פרה אדומה? למשל, ידוע שאת קרבן הפסח ניתן להקריב גם ללא בית מקדש, גם כאשר כולנו טמאים. שאלה זאת רלוונטית כיום, אך גם בתקופת המקדש היו מצבים שרוב הציבור נטמא. שיטה אחת בגמרא גורסת שטומאה הותרה בציבור. כלומר ברגע שהציבור טמא- הכל מותר. להלכה נפסק שטומאה דחויה בציבור. לפי שיטה זאת, וכך נפסק להלכה, רק במצב שאין אפשרות לעבוד במקדש בטהרה, אז הטומאה 'דחויה'. כלומר: כל עבודות המקדש הציבוריות, כגון קרבן התמיד, המוספים, הטבת הנרות, הקטורת וכדומה יכולים להיעשות בטומאה.

⦁ "טומאה דחויה היא בציבור" (יומא ח.) פרשנים שונים מנסים להסביר מדוע הטומאה נדחית בציבור. המאירי מסביר "שהואיל ויש להם זמן קבוע ושעתם עוברת". כלומר, סיבת דחיית הטומאה היא שכל עבודות הציבור הם עבודות שזמנם קבוע (בניגוד לקרבן של היחיד, שאם לא הבאת היום, תביא מחר). על פי המשך חכמה "גדול כח הציבור, משום כבודו"- לא דוחים את עבודות המקדש, משום כבוד הציבור . בדומה, אומר ה'שם משמואל' שכאשר הקב"ה רואה את כל הציבור יחד, הוא מחבבן ומוכן לקבל את הרע (=הטומאה) יחד עם הטוב (= אחדות ישראל). "שמרוב החיבה נתקבלה הטומאה דבר שאינו ראוי עם הראוי". כך גם אומר ה'ערבי נחל' שכאשר כל עם ישראל מתאחד סביב מטרה טובה, מתבטל כח הטומאה!

⦁ "מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה, לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר..." (שקלים ז') בחגים - ירושלים מלאה בעולי רגל, ומטבע הדברים אנשים מאבדים כסף ברחובות ההומים אדם. מאוד נחמד למצוא סכום כסף ברחוב, אבל בירושלים בתקופת החגים זה לא כל-כך פשוט... משום שהכסף שמצאת הוא ככל הנראה כסף 'מעשר שני'. מה הכוונה? לאחר שאדם מפריש מתבואתו תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי - הוא צריך להפריש חלק מהפירות ולאכול אותם בטהרה בירושלים. אולם אם יש חשש שהפירות עלולים להתקלקל בדרך הארוכה עד ירושלים, יש אפשרות לפדות את הפירות בכסף, ולקנות בו דברים בירושלים ולאכול אותם בטהרה. אז אם מצאת כסף בירושלים - יש סיכוי גבוה שאלו כספי מעשר שני. אז מה עושים? בע"ה מחר נלמד.

⦁ "בִּשְׁעַת הָרֶגֶל, מַעֲשֵׂר, וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, חֻלִּין..." (שקלים ז') הגמרא נותנת לנו כללים מסודרים: כסף שנמצא ברחובות ירושלים- אם מדובר ב'זמן הרגל' אזי ככל הנראה הכסף נפל לעולי הרגל, והכסף קדוש. אמנם כסף שנמצא קרוב לחנויות של סוחרי בהמות- הוא תמיד בחזקת כסף מעשר שני, מפני שרוב האנשים קונים בכסף מעשר שני בהמות לקרבן שלמים. "שוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום". ירושלים נשמרת בניקיון, ובכל יום מטאטאים את רחובותיה. אם כן, כסף שמצאת בשוק נפל לפני זמן קצר ולכן הוא בחזקת מעשר שני. אז מה עושים אם מצאת כסף מעשר שני? לא נורא. ניתן להשתמש בו, אך רק לרכישת אוכל בירושלים וגם אותו יש לאכול בטהרה. שנזכה שבית המקדש יבנה ונוכל לעשות זאת!

⦁ "כיצד מדיחין את העזרה? היו פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים עד שנעשית נקיה כחלב..."
(תוספתא, פסחים ד') לאחר הקרבת קורבן הפסח, ניגשים הכהנים למלאכת הניקוי. כל העזרה מלאה בדם הקרבנות הרבים. וכיצד מנקים את העזרה? בעזרה עוברת אמת מים, מעין מערכת ניקוז. הכהנים סותמים את פתח היציאה של המים, והאמה עולה ומציפה את העזרה במים. לאחר מכן הכהנים פותחים את ה'פקק' של האמה, וכל המים המעורבים בדם זורמים החוצה, אל נחל קדרון. ומה קורה כשערב פסח חל בשבת? "כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים." גם בשבת הכהנים היו מדיחים את העזרה, למורת רוחם של החכמים.

⦁ "אֵרַע קֶרִי לָאֶחָד מֵהֶן, יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַבִּירָה..." (תמיד, א') מצות עשה לשלח את כל הטמאים מן המקדש, שנאמר "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה') הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש, מסביר שהמחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה, שהוא העזרה. לעזרה נכנסים רק בטהרה. השאלה היא, מה עושים במקרה שכהן נטמא בעזרה עצמה. במקרה כזה, הכהן צריך לצאת מהעזרה בדרך הכי קצרה. ומהי? מתחת לבית המקדש נחפרו מחילות. אחת מהן מתחילה מתחת לבית המוקד, שם ישנים הכהנים בלילה ויש סיכוי שיטמאו בשנתם, ופתחה השני נמצא מחוץ להר הבית. כך יכולים הכהנים שנטמאו לצאת בדרך המהירה ביותר, ובלי להסתובב בעזרה יותר מן הדרוש. מעובדה זו אנו למדים שהמחילות לא נתקדשו, ומותר להלך בהן בטומאה.

⦁ "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר י"ט)
כיום, אנו טמאי מתים. כדי להיטהר מטומאת מת צריכים אפר פרה אדומה. מאיפה משיגים אחת כזאת?
במהלך הדורות היו רק 9 פרות אדומות שהשתמשו בהן לאפר פרה אדומה. מכאן אנו יכולים להסיק עד כמה הן נדירות. בפרות צריכות להתקיים כל התנאים להגדרתן כפרות אדומות:
1) הגיל- הפרה צריכה להיכנס לשנתה השלישית, עד אז תנאיה הבסיסיים יכולים להשתנות.
2) הצבע- צבע שיער הפרה צריך להיות אדום. "אדומה"- מלשון אדמה, שצבעה נוטה להיות יותר חום ולא אדום בוהק כמו שבדרך כלל מדמיינים.
3) תמימה- שאין בה מום.
4) "שלא עלה עליה עול"- שלא עבדו עם הפרה הזו.

⦁ "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר י"ט) אמנם פרה אדומה כשרה הינה קשה להשגה, ובכל זאת היא אינה דבר נדיר ביותר. בתנאים מתאימים יהא אפשר להשביח פרה כזאת ולשמור עליה מכל משמר. כך למשל הגמרא (תוספתא פרה ד') דנה בשחיטת שתי פרות אדומות יחד, זאת אומרת שתתכן כזאת מציאות. אך גם אם לא נמצא פרה אדומה, ידוע שעבודות הציבור במקדש, יכולות להתבצע אף בטומאה, ללא פרה אדומה. אז... זה לא מה שמונע מאיתנו לבנות את בית המקדש...

 

גרסת הדפסה