טיפ טיפה כלי שיר

טיפ טיפה כלי שיר

 טיפ טיפה- כלי שיר

  • "אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" (תהילים ק"ד) כל הבריאה אומרת שירה. אף בבית המקדש, פסגת המקומות הגשמיים, הייתה את שירת הלווים. כבר מרחוק היו שומעים את הנגינה היפה ואת השירה, שהעירה את לבבות האנשים ונפשם. אם אדם חטא, ובא להקריב קרבן- הוא עבר תהליך עמוק בדרך... כשהלווים התחילו לנגן בכלי שיר ניגון של התעוררות ובכי- מגודל התעוררות השיר קשה היה שלא לבכות, ולהגיד את הווידוי בחרטה גמורה. אך לאחר שהתשובה הייתה שלמה, הלווים התחילו לנגן ניגון של שמחה, כדי שתשוב רוח האדם אליו... ננסה בימים הבאים ללמוד מעט על הניגון והשירה במקדש, ולחשוב קצת על שיר של יום, שנזכה לשומעו במקדש. (עפ"י מסכת תמיד ג', הכוזרי מאמר שני ושער יששכר)
  • "וְהִקִּישׁ בֶּן אַרְזָא בַּצִּלְצָל, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר..." (תמיד, ז') איך פתחתם את הבוקר היום? בבית המקדש, בכל יום, הלווים ניגנו על דוכן הלווים הנמצא בעזרה. בסיום עבודת התמיד, בניסוך היין על גבי המזבח, היה אדם אחד שנתן את האות ללווים להתחיל לנגן. קראו לו 'בן ארזא'. ואיך היה מסמן להם? בעזרת מצלתיים, ובלשון המשנה- 'צִּלְצָל'. כך הם שרו וניגנו את שיר של יום, וכשתקעו בחצוצרות כל העם השתחווה. כך כל בוקר, בקורבן התמיד, פתחנו ונפתח את הבוקר...
  • "מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר..." (תמיד, ג') אנו תוקעים בשופר בעיקר בראש השנה, וביום הכיפורים. מתי היו תוקעים בשופר בבית המקדש? כמובן בראש השנה, שאז תקעו גם בחצוצרות כמו שכתוב: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'." (תהילים, צ"ח) תקעו בשופר בעוד זמנים, למשל בתעניות וביום הכיפורים של היובל- כדי לבשר על שחרור העבדים ועל החזרת הקרקע לבעליה. המשנה מספרת, ששמעו את קול השופר עד יריחו! לשופר יש קול מעורר, עוצמתי. שמלווה אותנו כבר ממעמד הר סיני. שנזכה לקיבוץ גלויות שלם, כמו שאנו מתפללים יום יום: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ".
  • "ובמה הם מנגנין? בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל..." (הלכות כלי מקדש פרק ג') הלווים ניגנו על הרבה כלי נגינה. איפה שמרו את כל הכלים? בלשכת כלי השיר! זוהי לשכה תת קרקעית, שנמצאת מתחת לרצפת העזרה. כדי להיכנס אליה היו עוברים דרך דלת קטנה (בערך בגודל של דלת רגילה שלנו) הנקראת 'פִּשְׁפֵּשׁ'. כך שמרו על כלי הנגינה, שהיו רבים כמו שכותב הרמב"ם:
    "ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה
    ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר
    ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה
    ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם
    והצלצל אחד בלבד
  • שירת הלווים.../מוריה ב.א

     מתגעגעים אנו לשמוע את אותה שירה,

     אותה שירה שברגע אחד הייתה מזכירה לנו  מי אנחנו,

     מזכירה לנו את תפקידינו,

     את נשמתינו.

     שירה עליונה, נפלאה ונעימה.

     שירה שחודרת לנשמה.

     שירת האומה.

  • "ופירוש העניין הזה כי עניין הכינור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוסיקא" (ספר תורת האדם להרמב"ן) הכינור שבו היו הלויים מנגנים בבית המקדש הוא לא אותו כינור שאנו מכירים היום (violin) בו מנגנים בעזרת קשת, אלא הוא יותר דומה לנבל. מה ההבדל בין כינור לבין נבל? בנבל כל מיתר באורך שונה, ואילו בכינור מה שיוצר את שוני הצליל הוא עובי המיתר. היום הגענו ללימוד השמונה מאות! המספר שמונה הוא מעל הטבע, ורבותינו זיכרונם לברכה מפרשים בגמרא (ערכין י"ג:) שמונה מיתרים- שנאמר: "למנצח על השמינית". זהו כינורו של משיח, שבזמן זה תהיה המציאות טובה יותר, מציאות שהיא מעל הטבע.
  • "הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ-לוֹ: שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה" (תהילים ל"ג) אתמול למדנו על ה'שמינית'. אך יש גם כינורות עם שבעה מיתרים, ואף עם עשרה: שבעה מיתרים- שנאמר: "שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת-פָּנֶיךָ" (תהילים ט"ז) אל תקרי שובע אלא שבע. זהו כינורו של מקדש שמסמל את העולם הזה שהוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית. עשרה מיתרים- שנאמר: "בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ-לוֹ" (תהילים ל"ג), זהו כינורו של עולם הבא. העשירי הוא קודש- עשרת המיתרים מרמזים לנו על קדושה אלוקית, על העולם הבא, שבו אין מציאות גשמית אלא שלמות. בעז"ה שנזכה לחדש את עבודת הלויים, ולשמוע את שירתם ונגינתם במהרה בימינו!
  • "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה" (מתוך קבלת שבת) רק יום חמישי וכבר מתכוננים לשבת. כשנשיר 'לכה דודי' נוכל נשים לב, נראה שבששת הבתים האמצעיים אנו מבקשים את הגאולה ואת המקדש: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה", "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ", "וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ". וכך אפשר לדרוש את הפזמון: "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה"- עם ישראל הולך לקראת השבת, ובזכות זה "פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה". על-ידי שמירת השבת אנו מקרבים את הגאולה, את ה"יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת". כפי שמופיע בגמרא "אלולא משמרין ישראל שתי שבת כהלכתן מיד נגאלין" (שבת קי"ח.) שנזכה לקרב את אור הגאולה אלינו, ולזכות ליום שכולו שבת.
  • "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם..." (במדבר י') בספר במדבר מצווה משה להכין חצוצרות כסף. לחצוצרות היו מספר שימושים: לכנס את הנשיאים, להקהיל את כל העם ולהודיע על היציאה לדרך במדבר, ובארץ- החצוצרות שימשו את ישראל במקדש, אך לא רק שם. לפני היציאה למלחמה היו מריעים בהן כדי 'להיזכר לפני ה''. כך הפכו החצוצרות לסמל הניצחון של עם-ישראל. כשהרומאים החריבו את בית המקדש, חצוצרות הכסף היו סמל לניצחון על עם ישראל. בשער טיטוס ברומא ניתן לראות את חצוצרות הכסף בראש צעדת הניצחון. עברו אלפיים שנה. הבבלים, היוונים והרומאים עברו מן העולם. עם-ישראל, לעומתם, חזר לארצו, זכה לעצמאות והקים מדינה. ובקרוב, שנזכה לשמוע את החצוצרות שוב במקדש!
  • "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם..." (במדבר י') חודש טוב! התפללנו היום מוסף, שרנו את ההלל. איזו רוממות הרוח, כמה שמחה. ובבית המקדש, האווירה הייתה מיוחדת במינה... היא התחילה מחקירת העדים על מולד הלבנה, וכאשר נמצאו כשרים, בית הדין בלשכת הגזית קידש את החודש:  "רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ."גם בשירת הלווים לא היה אפשר לפספס את החצוצרות, בהן תקעו תשע תקיעות נוספות מעבר לעשרים ואחד של יום רגיל. לשמיעת פציחת הלווים בשיר המיוחד לראש החודש הלב היה מתרחב, בזמן שהיו מקריבים את קורבן המוסף. וכעת, אנו מתפללים: "וְאֶת מוּסַף יוֹם רֹאשׁ הַחוֹדֶשׁ הַזֶּה. נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ"
  • "בִּשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ..." (ערכין, ב') כשילד קטן רוצה להתחיל לנגן בכלי נגינה, אחת האפשרויות המקובלות היא להתחיל לנגן בכלי פשוט, בחלילית. אך מתוך המקורות נראה שהחליל היה כלי נגינה שנשמר לאירועים מיוחדים ביותר. כלי לנבואה, כגון כת הנביאים שפגש שאול המלך- "וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים" (שמואל א', ח'). כלי הקשור למלוכה בטקס המלכת שלמה: "וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (מלכים א', א') וגם בבית המקדש לא ניגנו בחליל בכל יום אלא רק בשנים עשר ימים בשנה, בפסח למשל. בנוסף שימש החליל ככלי הנגינה המרכזי שליווה את עולי הרגל בתהלוכת הביכורים בדרך למקדש: "הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת" (ביכורים פרק ג')
  • "עַל-נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן: עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהילים, קל"ז) לאחר חורבן בית ראשון, הפצירו הבבליים בלויים: "שמענו שאין כמו שירי המקדש, שמענו שמקהלת הלויים אין כמוה. אולי תנגנו לנו איזה משהו? שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן". ובתגובה הם עונים: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר"?- איך אפשר לשיר ולנגן את השירים ששרנו בבית המקדש כאן בגלות?! הגולים תולים את הכינורות על עצי הערבה, קוצצים את בהונות ידיהם ונשבעים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי"- אנחנו מעדיפים לשכוח איך לנגן ולשיר, מאשר לשכוח את ירושלים. אנחנו אבלים על ציון, על העושר הרוחני אשר אבד ממנו. מקום העבודה והשכינה. (מלבי"ם)
  • "אֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ... גְּבִינֵי כָּרוֹז, בֶּן גֶּבֶר עַל נְעִילַת שְׁעָרִים, בֶּן בֵּבָי עַל הַפָּקִיעַ, בֶּן אַרְזָה עַל הַצִּלְצָל, הֻגְרַס בֶּן לֵוִי עַל הַשִּׁיר..." (שקלים, ה') ברשימת שלוש עשרה הממונים במקדש מופיע גם הֻגְרַס הלוי. הוא היה ממונה על הכשרת הלויים לשירה והעמדתם על הדוכן. (בניגוד לבֶּן אַרְזָה שהופקד על המנגנים). להוגרס היה כשרון מיוחד, במשנה מובא בפשטות "שהיה יודע פרק בשיר" (יומא ג') אך הגמרא מרחיבה בתיאור יכולתו המיוחדת, שהיה מכניס אצבע לפיו והיה משמיע קולות מיוחדים, ומרוב העוצמה של השיר אחיו הכהנים הסבו פניהם לאחור בבת אחת. את השיטה המיוחדת של שירתו, הֻגְרַס שמר לעצמו. האם שמירת השיטה לעצמו היתה טובה? זאת נגלה שבוע הבא!
  • "וְאֵלּוּ לִגְנַאי... הֻגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בְּשִׁיר, וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד" (יומא, ג') חכמים גינו את הֻגְרַס, על כך שלא הסכים ללמד או לגלות את שיטתו המיוחדת לשיר. מדוע ציינו אותו לגנאי? האם כל אדם בעל כישרון או ידע מקצועי חייב לחלוק את סודותיו לכל? ככל הנראה חכמים באו אליו בטענות מתוקף תפקידו. חובתו להכשיר ולהוציא מהלויים המשוררים את המקסימום, בנעימה ובשירה, לכבוד ה' ולכבוד הבאים למקדש. במקרה כזה אין שום מקום לכישרון אישי הבא על חשבון הכלל.למסקנת הגמרא שיבחו חכמים את הֻגְרַס, כשהשיב: "יוֹדְעִין הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לַחְרֹב, וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד, שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם." (תוספתא יומא ב')
  • "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן" (תהילים צ"ב) האדם הראשון נברא ביום שישי, ובאותו יום חטא בחטא עץ הדעת. מפני קדושת השבת, האדם הראשון לא גורש מגן עדן אלא רק לאחר שבת. במוצאי שבת, לראשונה השמש שקעה, והיה חושך. האדם הראשון    נבהל, וחשב שמפני שחָטָא נהיה חושך בעולם! אך כשהשמש שוב זרחה, הבין שזהו מנהג העולם. הוא קם ובנה מזבח בהר המוריה- מקום המקדש העתידי, ועליו הקריב את הקרבן הראשון בעולם. אז גם נשמע 'שיר של יום' הראשון בעולם: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת". כאן צפה אדם הראשון בעיני    רוחו, את הצדיקים שתולים בבית ה', בחצרות המקדש. מאז חוברו עוד שישה 'שיר של יום', שאותם הלווים שרו יום יום במקדש עם ניסוך היין על המזבח. (על-פי 'סידור המקדש לאם ולבת ישראל', הרב ישראל אריאל)
  • "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" (תהילים, צ') מי כתב את ספר תהילים? כולם יודעים שדוד המלך כתב אותו, אבל מעיון במזמורים נראה כי היו לו עוד כמה שותפים... בני קורח, אסף, הימן, ידותון, אדם הראשון, אברהם אבינו ומשה רבנו. רש"י מפרש שהמזמורים מצ' עד ק' נאמרו על- ידי משה רבינו. בזמן הקמת המשכן, משה רבנו אמר מביניהם את שני המזמורים הראשונים, כפי שמבואר במדרש רבה: "שכן את מוצא שהיה משה מחזר על האומנין בכל יום ובכל שעה, ללמדם כיצד יעשו את המלאכה, שלא יטעו בה... וכן הוא אומר: "וירא משה את כל המלאכה וגו' ויברך אותם משה." מה ברכה אמר? (תהלים צ'): ויהי נועם ה' אלהינו וגו'. אמר להם: תשרה השכינה במעשה ידיכם."
  • "הַנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּנֶגֶד מִי אָמַרָן דָּוִד?" (סוכה נג.) דוד המלך כתב חמש עשרה שירי מעלות. כמו שאנחנו יודעים, דוד לא יכל לבנות את בית המקדש. אבל לחפור את יסודות בניינו מי אמר שלא יכל? בגמרא מסופר שדוד המלך החל בחפירת היסודות, והרים 'חרס' שחסם את מי התהום, עליו חתום השם המפורש. מיד פרחו האותיות מהחרס, ואיימו מי התהום לעלות ולהציף את העולם. דוד המלך כתב בחזרה את השם המפורש על החרס, ובכך ניצל המצב. אך המים ירדו 16,000 אמות יותר ממה שהיה צריך! מיד עמד דוד ואמר 15 פרקי שיר המעלות, ועלו המים 15,000 אמות, ונשארו המים אלף אמה מתחת לפני האדמה. לכן קוראים לפרקים הנ"ל שירי המעלות, על שעלו המים. כנגדם בנה שלמה במקדש את חמש עשרה המעלות, המדרגות, בפתח העזרה. (על פי סוכה נ"ג. ירושלמי סנהדרין פרק חלק)
  • וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְֹרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָֹר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. (סוכה, ד') איזה תיאור יפה מופיע במשנה! בחג הסוכות הלווים היו מנגנים על חמש עשרה המעלות, למראה הריקודים של שמחת בית השואבה. גם עולי הרגל שאינם לווים, יכלו להביא עימם כלי נגינה ולנגן. זכרו לא להתבלבל, בימות השנה הרגילים הלווים נגנו ושרו על הדוכן בעזרה את שיר של יום.
  • "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות ט"ו) רק אתמול קראנו על שירת הים. בשירה הזאת מתגלה השאיפה של עם ישראל: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ". "תביאמו"- כניסה לארץ ישראל. "ותטעמו בהר נחלתך"- התבססות בארץ. "תטעמו"- מלשון נטיעות. והתבססות בארץ ככתוב: "ונטעתים על אדמתם". היום בערב נשיר: "ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות..." "מכון לשבתך פעלת ה'"- מציאת מקום המקדש. אחרי הכניסה לארץ וההתיישבות בה- מגיעה תורה של ירושלים. "מקדש ה' כוננו ידיך"- בניית בית המקדש! "ה' ימלוך לעולם ועד"- השאיפה הכי גדולה ועמוקה היא לגלות את מלכות ה' בעולם כולו.
  • "ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה..." (סוכה מט.) איזה פרחים היו במקדש? פרחי הכהונה! אלו הם הכהנים הצעירים, בגילאי 13 עד 20. מקור השם ניתן להם על שם שער זקנם שמתחיל לפרוח. מקור נוסף קושר את שמם להבטחה שזרעו של אהרן ישמש בכהונה. אהרן הכהן שהזדרז לקחת מחתה ולהציל את כל הקהל, זכה שהמטה שלו יזדרז ויפרח כשקדייה. אותה ברכה המשיכה גם לבניו, פרחי הכהונה, שיהיו זריזים כאביהם עבודת המקדש. וביום מן הימים יזכה אחד מן ה'פרחים' לשמש ככהן גדול שעליו- "ציץ נזר הקודש".
  • "כיצד שלש להבטיל את העם מן המלאכה? – חזן הכנסת נוטל חצוצרת ועולה לראש הגג גבוה שבעיר" (תוספתא סוכה, ד') כשהחריבו הרומאים את בית המקדש נפלה המרפסת שעליה עמד התוקע והיא התנפצה. בחפירות שנערכו במקום, בתפר שבין הכותל הדרומי והכותל המערבי, התגלתה אבן גדולה שחרוטה עליה חצי כתובת: "לבית התקיעה להכ...". את המשך הכתובת לא מצאו, אך ההשערה המקובלת היא שעל הכתובת נכתב: "לבית התקיעה להכריז." האבן שנמצאה היתה מלוטשת וחלקה, הכוללת גם פינה מסותתת, ומכאן ההשערה שמדובר במעין "מרפסת" שניצבה בפינת הר הבית. על המבנה הזה עמד חזן הכנסת, תקע והכריז. יהי רצון שנזכה להחזיר עטרה ליושנה ואבן פינה למקומה במהרה בימינו.
  • "מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר..." (ערכין י"א.) אנחנו מכירים מגרפה בתור כלי חקלאי, אבל בבית המקדש היו מגרפות אחרות. הגמרא מתארת כלי נגינה שהיה במקדש, הנקרא מגרפה. במגרפה היו עשרה חורים שמכל אחד יצאו עשרה מיני זמר וקולה נשמע עד יריחו! הלוואי שנזכה לשמוע את הצלילים האלו. יתר על כן, היו עוד שני סוגים של מגרפות. מגרפה שאיתה גרפו את הדשן והאפר במזבח, ועוד מגרפה שהייתה 'הצלצול של בית המקדש'. כלי גדול שמשמיע קול חזק כאשר משליכים אותו כלפי ארצה. בסדר עבודת התמיד, כאשר היו הכהנים שומעים את קול המגרפה הם היו נכנסים להשתחוות, בעוד הלויים היו מתכוננים לשיר את שיר של יום על הדוכן.
  • "וכשבא החוטא להקריב קורבנו, אמר לו הכהן דברי מוסר באימה וביראה וכו', ואח"כ רמז ללויים... והתחילו לנגן בכלי שיר ניגון של התעוררות ובכי... ומגודל התעוררות השיר בכה במר נפש בווידוי וחרטה, וכאשר ראה הכהן לב הבעלים אשר כמעט יצאה נפשו מרוב המרירות, רמז ללויים והתחילו לנגן בכלי שיר ניגון של שמחה כדי שתשוב רוחו אליו, ולפיכך נתכפר לו" (שער יששכר, ח"ב, במאמר "שובה ישראל")
  • "והתחילו לנגן בכלי שיר ניגון של התעוררות..." (שער יששכר, ח"ב, במאמר "שובה ישראל") מה אנחנו מרגישים כשאנו שומעים שיר שאנו אוהבים? שמחה, רוגע, שלווה... בשירת הלווים המילים העבירו את הצד השכלי, ההגות והמחשבה, וכנגדן הלחן העביר את הצד הרגשי, את התחושות והעוצמות שלא ניתן לבטא במילים. השילוב שמעל הרגש והשכל הוא קול הנשמה. תפקידם של הלויים היה לזהות את שורש נשמת כל יהודי, ולשיר ולנגן דווקא את הניגון שיעורר את נשמתו לחזור מן החטא המסוים שבו חטא. יש אומרים כי 22 המיתרים שבנבל, היו כנגד 22 האותיות. וכך עצם אותיות מזמור התהילים יצרו את השיר המכוון, למביא הקרבן בשעת שמחה ולמביאו בשעת כפרה.
  • "בשעה שמלך המשיח נגלה בא ועומד על הגג של בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר: ענוים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם" כמו שאנו שרים, ישראל הם הענווים המצפים לגאולה השלימה והם הדבקים בעבודת ה'. הציפייה בעבודת ה' היא להגיע למידת הענוה, כדברי הרמב"ן באגרתו: "ותעלה על ליבך מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכֹּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'". מתוך הענווה זוכים עם ישראל לארץ ישראל ולגאולה. כאשר המשיח יתגלה, בית המקדש כבר יהיה בנוי. משמע שהמקדש יבנה, בעז"ה, עוד לפני ימות המשיח. שנזכה כולנו במהרה לראות באורו של משיח!
  • "בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים..." חודש טוב! "משנכנס אדר מרבין בשמחה". בזמן הזה- בר"ח אדר, היו מתחילים להכריז בכל עיר ובכל יישוב על תרומת מחצית השקל. מדוע אספו כסף? כדי להבין, נצטרך להסביר קצת על קורבנות ציבור. בבית המקדש כל יום הקריבו קורבנות ציבור, למשל קרבן התמיד- שבא מכל עם ישראל. גם קורבנות מוסף, לחם הפנים, הקטורת ועוד. אם היו קונים את הכבש לקרבן התמיד מכספו של אדם אחד, הקורבן לא היה קרבן ציבור אלא קרבן פרטי! אז עשו? אספו כסף מכל עם ישראל, וכך הקורבנות היו משל ציבור. זה בעצם תרומת מחצית השקל. יהי רצון שבית המקדש יבנה, ונזכה אף אנו לתרום מכספנו לקורבן התמיד...

 

 

גרסת הדפסה