טיפ טיפה משכן

טיפ טיפה משכן

טיפ טיפה- המשכן

 

⦁ "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:" (שמות ל"א) הקב"ה מצווה את ישראל לבנות לו משכן, ובוחר בבצלאל בן אורי, משבט יהודה, להיות אחראי על המלאכה. אולם לא לבדו- ה' מצרף לו גם את אהליאב בן אחיסמך משבט דן. צירוף השבטים הללו, יהודה ודן, אינו מקרי. יהודה, הוא השבט הגדול והחשוב ביותר, שהמלוכה שייכת לו. דן לעומתו, הוא השבט הפחות בחשיבותו. הקב"ה רצה שיהודה ודן יתחברו כדי שיהודה לא יתגאה, שכן "גדול וקטן שווים לפני ה'". גם המקדש נבנה ע"י שלמה המלך, משבט יהודה, וחירם- שאמו משבט דן. בסיסו של המשכן, האדנים, נבנו מכסף מחצית השקל שכל אחד מישראל תרם. כי בבסיס בניית הבית לה', עומדת אחדות ישראל. בעז"ה בתקופה הקרובה נעסוק בנושא המשכן, ונשתדל לגעת בעניינו מכוונים שונים. שנזכה ללמוד, ללמד לשמור ולעשות!

⦁ "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי... עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה:" (שמות ל"ח) כשהקב"ה מצווה את משה לבנות משכן, הוא מצווה אותו על עשיית הכלים תחילה ורק אז על המשכן עצמו. כך מוסר משה את הדברים לבצלאל, האחראי על עשיית המשכן. אולם בצלאל שואל את משה רבנו- "מנהג העולם לעשות תחילה בית ואח"כ משים כלים בתוכו", וכיצד זה ייתכן לעשות את הכלים לפני המשכן? משה עונה לבצלאל כי אכן הוא צדק והבין כיצד ה' רוצה שהדברים ייעשו- "בצל אל היית- ושמעת". המהר"ל מסביר, שתפקידו של משה היה לימוד עניין המשכן, לכן הוא קיבל מה' קודם את הציווי על הכלים, שכן בלימוד יש להקדים את העיקר, והכלים הם העיקר. אולם תפקידו של בצלאל היה מעשה המשכן, ובעניין זה המשכן קודם לכלים, כפי שעשה בצלאל.

⦁ וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה:"(שמות מ') המשכן מורכב משני חלקים עיקריים- החצר, ואהל מועד. גובהו של אהל מועד במשכן היה עשר אמות. בשבעת ימי המילואים הקים משה רבינו את המשכן בכל פעם לבדו (!) זאת לומדים מהפסוק "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז') אולם, אם המשכן היה בגובה עשר אמות, כיצד יכול היה משה לבדו להקים אותו, ועוד יותר מכך- לפרוש את יריעותיו מלמעלה? מכך לומדים חז"ל שגובהו של משה רבנו היה לא פחות מאשר עשר אמות, שהם חמשה מטרים! (ע"פ ר"ן נדרים דף לח.)

⦁ "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" כדי לשמור על יציבות המשכן חיברו בין קרשיו מוטות עגולים הנקראים "בריחים". בריח תחתון, עליון והבריח התיכון. בניגוד לבריח התחתון והעליון שהיו מורכבים משני חלקים כל אחד, היה הבריח התיכון עשוי מחלק אחד בלבד. ע"פ התרגום יונתן (על הפסוק), מקורו של הבריח התיכון היה מעץ שנטע אברהם אבינו בבאר שבע. כשישראל חצו את ים סוף, קיצצו המלאכים את העץ, זרקו לים והכריזו שזהו העץ שנטע אברהם, וקרא שם בשם ה'. לקחו בני ישראל את העץ ועשו ממנו את הבריח התיכון שאורכו שבעים אמה, והיה נעשה עמו נס- שכאשר היו מקימים את המשכן היה מתגלגל כנחש סביב בתוך הקרשים, ובעת פירוק המשכן חזר להיות מקל. הקישור של הבריח התיכון לאברהם אבינו מזכיר לנו את תפקידם המיוחד של ישראל, ירושת אבות, להיות עם הקורא בשם ה', עם שא-ל חי בקרבו.

 

⦁ "כָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שמות לה) על המשכן שלוש יריעות וכשהאמצעית עשויה מצמר עיזים. בתורה נאמר שאת חוטי צמר העיזים טוו על העיזים, כלומר כשהצמר עדיין מחובר לעיזים. מלאכת הטוויה היא הפיכת הצמר לחוט (בשימוש הפלך), ומלאכה מורכבת זו ידעו לעשות רק נשים "חכמות לב", אך מדוע לעשות זאת כשהצמר מחובר עדיין לעז החיה? הסבר אחד מבאר שזה כיוון שצמר העיזים הנצרך הוא עדין ביותר ואינו ראוי לשימוש לאחר גיזתו (ולכן נקרא בלשון חז"ל 'נוצה של עיזים'). בנוסף במצב כזה, גם נשים נידות יכלו להכין את החוטים ולא לטמא אותם כל עוד הם חלק מגוף החיה עצמה.

⦁ "אמור מעתה האריכו הבדים והגיעו לפרוכת.. והיו נראין מתוכה ועליהם מפורש בקבלה: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (תוספתא יומא פרק ב') משני צדי ארון הברית היו שני בדים-קרשי עץ בעזרתם נשאו את הארון, ואשר נשארו עליו גם בעמדו בקודש הקודשים. הגמרא מתארת שבדי הארון הציצו מבעד לפרכת. במשכן היה אורכו של קודש הקודשים עשר אמות, ואם בדי הארון הציצו מעט מבעד לפרכת, ניתן להסיק מכך שגם אורך הבדים היה עשר אמות. אך אורך קודש הקודשים במקדש היה עשרים אמה, וכיצד ייתכן, אם כך, שגם בזמן המקדש הציצו הבדים מהפרכת? על כך משיב הרד"ק, כי ייתכן שבמקדש עשו בדים חדשים, או שדחפו את הבדים פנימה, עד שהגיעו לפרכת והציצו ממנה. ייתכן גם שארון הברית לא עמד באמצע קודש הקודשים, אלא קרוב יותר לפרכת, וכך הציצו הבדים. (ע"פ רד"ק על דברי הימים ב', ה', ט')

⦁ "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתו" (במדבר ד', כ') התורה מזהירה את הלויים הנושאים את הארון, לכסותו טרם נשיאתו. זאת כיוון שאסור לראותו. כל זמן שהארון היה בקודש הקודשים, הסתירה אותו הפרכת. אך מה עשו בעת נשיאתו? כיצד כיסו אז את הארון מבלי לראותו? התורה כבר מגלה את השיטה: "וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת" הכהנים השתמשו בפרוכת עצמה על מנת לכסות את הארון, זאת מבלי לראותו כלל. לפני כניסת לקודש הקדשים הם היו מורידים את הפרוכת מווי התליה- ופורסים אותה ככסוי על הארון הברית.

⦁ "המשכן שהוא שקול כנגד העולם שקרוי אוהל כשם שמשכן קרוי אוהל כיצד כתיב בראשית ברא אלהים וגו' וכתיב (תהלים ק"ד) נוטה שמים כיריעה ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאוהל... בבריאת עולם כתיב ויברך אלהים ובמשכן ויברך אותם... בשביעי ויקדש אותו ובמשכן ויקדש אותו הוי את המשכן" (מדרש רבה במדבר פרשה יב) המדרש משווה כל יום בבריאת העולם לעניין מסוים בבניית המשכן. אפשר לומר שביום בו נשלמה בניית המשכן העולם נברא מחדש!

 

⦁ "הייתם אומרים נעשה ונשמע כחוט של פרוכת שהיה מבדיל בין קודש לחול, כך הבדלתי אתכם מכל האומות. למה נמשלו ישראל בפרוכת? א"ר ברכיה שלא היה בכל כלי בית המקדש משובח מן הפרוכת... והכל מתאוין לראותה והרואה אותה לא היה שבע הימנה שלא היה צורה בעולם משובחת כמותה ולא היתה צורה בעולם שלא הי' עליה" (מדרש אגדת בראשית פרק פ) כשם שהפרוכת מבדילה ומיקרת את קודש הקודשים כך הקב"ה הבדיל ויקר את עמ"י.

⦁ "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" (דברי הימים א פרק כא) כאשר עמ"י נכנס לארץ וסיים לכובשה, ניתן היה לצפות שיפנה לבניית המקדש, אך ימי המשכן הלכו והתארכו וכתוצאה מכך פרצה מגיפה גדולה בעם. "כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש" (שוחר טוב תהילים מזמור י"ז) אמנם על דוד נאסר לבנות את המקדש אך עמ"י יכול היה לבנותו "כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים." (רמב"ן על במדבר טז, כא) כך גם גזירת המן נועדה לעורר את היהודים אשר לא עלו לארץ ישראל לבנות את המקדש השני לאחר הצהרת כורש. בימינו לאחר שהקמנו מדינה יהודית עלינו להתעורר ולכסוף למקדש ובעז"ה גם לבנותו!

⦁ "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה) לאחר בנייתו, נדד המשכן עם ישראל במדבר ובארץ ישראל עד אשר נבנה המקדש הקבוע בירושלים. משנבנה המקדש, הכניסו אליו את כלי המשכן. אך מה עשו עם האדנים, הקרשים, וכל שאר חלקי המשכן שכבר לא היה צורך בהם? חלקים אלו נגנזו ב"אוצר בית האלוקים". יש הגורסים שמקום זה נמצא בעלייה שמעל ההיכל במקדש, או שמא במחילות מתחת להר הבית. אך מדוע יש צורך לשמור את חלקי המשכן לאחר שנבנה המקדש? זאת משום שהקב"ה רווה נחת מנדיבות לבם של ישראל, שכשנתבקשו לתרום למשכן עשו זאת בנדיבות גדולה עד כדי שמשה היה צריך לצוות עליהם להפסיק! על כן 'התקשה' הקב"ה להיפרד מן המשכן וזיכה אותו להיות גנוז ושמור בביתו החדש.

⦁ "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת זהב...אבל ברזל אין כתיב כאן, לא במקדש ולא במשכן. למה? שנמשל בו אדום שהחריבו בהמ"ק." (מדרש רבה שמות פרשה לה פסקה ה) הרבי מלובביץ' כותב שאת הכח ההרסני של הברזל, אשר בגללו אין הברזל אחד מחומרי בניין המקדש, אפשר לנתב לעבודת ה'- 'ברזל דקודשה'. כנאמר במסכת תענית(ד.): "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם". לעומת המשכן, והבית הראשון והשני, יהיה הבית השלישי בית נצחי. בבית זה לא יהיה שייך חשש מעניין של ברזל שעלול להיות מנותב להרס, כיון שלא תהיה מציאות של חורבן לעתיד לבוא. על כן הברזל שהחריב בית המקדש יהפוך לברזל הלוקח חלק בבניינו. (ע"פ ספר השיחות תשנ"ב, עמ' 232)

 

⦁ "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים... וַיֹּאמַר... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר, כ"ד) כאשר בלעם עלה לראש הפסגה הוא עמד נפעם אל מול מראה מחנה ישראל. במרכז עמד המשכן, מעליו ענן השכינה, ובחצרו סבבו הכהנים המשרתים על גבי המזבח. סביב המשכן חנה שבט לוי אשר היה מוכן תמיד לשירה, לעבודה ולמשא. סביבם מחנה ישראל איש על דגלו, מקיפים את מחנה לויה ומחנה שכינה. לאור האמור מובנים דברי חז"ל המסבירים את המילים שיצאו מפי האתון:"מה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים". חז"ל מסבירים שרמזה לו "אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים?" (מדרש תנחומא) אומה אשר כל ענינה בעולם הוא עבודת ה' סביב מקדשו!

⦁ "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם..." (שמות כה) לבניית המשכן דרושים משאבים רבים: כסף, זהב, נחושת, אבנים יקרות, חומרים שונים להפקת צבעים, עצים ועוד. חלק גדול מהמשאבים היה באפשרות עמ"י לתרום כיוון שיצאו ממצרים ברכוש גדול. אך המדרש מתאר דרכים נוספות בהן השיגו חומרים. "אף במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות". בנוסף חלק מהמשאבים הכינו מראש- "בשעה שהגיע זמנו של יעקב אבינו להפטר מן העולם קרא לבניו אמר להם היו יודעין שהקב"ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם" כך למשל ברדת בנ"י למצרים יעקב נטע עצים, ולאחר שצמחו במשך 210 שנים יכלו לבנות מהם את המשכן שהתנשא לגובה של עשר אמות.

⦁ "וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו" (שמות כ"ו) בימינו, כאשר בונים בניין חופרים לו יסודות בקרקע על מנת לייצב אותו ולמנוע סכנת נפילה. אך למשכן, אי אפשר היה לחפור יסודות בקרקע כיוון שנדד ממקום למקום. לכן בכדי לייצב את קרשי המשכן בנו להם בסיסים כבדים מכסף הנקראים 'אדנים'. השם משמואל מסביר מדוע נעשו דווקא מכסף: "דהנה האדנים הם יסוד הבניין ושל המשכן היו כסף נכספת כי היא יסוד ולתכלית הכל. להורות שיסוד הכל היא אהבת ה', מלשון נכסף".

⦁ "וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה" (שמות כ"ו) מכסה האוהל היה הכיסוי העליון של המשכן, הוא נועד להגן על המשכן מפני גשמים. הפרשנים חלוקים האם כיסה את המשכן מלמעלה או גם מצדדיו. כמו כן ישנה מחלוקת האם מכסה זה היה כיסוי אחד שנעשה מעורות אילים ועורות תחשים יחדיו, או שמדובר על שני כיסויים שונים. חז"ל עסקו בשאלת זהותו ומאפייניו של התחש. מובא במדרש: "רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר, וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות. ורבי נחמיה אומר: מעשה ניסים הייתה, ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה" (תנחומא ורשא, תרומה, סימן ו')

 

⦁ "וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל... עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ "(במדבר ט) עמ"י בנדודיו במדבר, נסע וחנה על פי רצון ה'. הרמב"ן מסביר שהיו מצבים לא קלים בהם העם ביטל את רצונו והעדפותיו ושמע לרצון ה'. לדוגמא, גם אם הלכו ימים רבים והתעייפו לא היו יכולים לעצור באמצע הדרך. בנוסף היו פעמים שזמן החנייה במקום מסוים היה קצר כך שהיה עליהם לפרוק את מטלטליהם ואחרי יום או פחות לארוז אותם שוב. הקושי מתעצם כאשר יחד עם פריקת והקמת האוהלים יש לפרוק ולהקים את המשכן כולו, אשר חלקים רבים ממנו הם גדולים וכבדים מאד. עמ"י היה צריך להתחזק באמונה שהקב"ה לא מטרטר אותם סתם, אלא יש תכלית לכל הליכה ועצירה. על כך משבח הקב"ה את עמ"י באומרו "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ*לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו ב)

⦁ " וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים... וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ" (שמות כ"ז) כיוון שאת המשכן היה צריך להקים ולפרק פעמים רבות הוא נבנה בצורה המתאימה לכך. לדוגמא יריעות המשכן והאוהל מתפרקות לשני חלקים, וכן האדנים של קרשי המשכן אינם מחוברים לקרשים אלא ניתנים לפירוק. כך גם מזבח הנחושת נבנה בצורה מיוחדת. מובא בגמרא (זבחים נט:) שגובה מזבח העולה הוא עשרה מטרים והנאמר בפסוקים שלוש אמות קומתו מתייחס לגובה המערכה בלבד. כלומר לפי שיטה זו המזבח התחלק לשניים: החלק העליון שגובהו 3 אמות אותו סחבו ממקום למקום, והחלק התחתון שגובהו 7 אמות אותו בנו מחול מאבנים של אותו המקום. על זו הדרך, המזבח היה חלול מבפנים ובעת החניה מילאו אותו בחול ואבנים על מנת להקל על נשיאתו.

⦁ "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם:" (יהושע י"ח, א') "אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים"(רש"י תהילים קכ"ב, ג') עם ישראל נכנס לארץ ישראל, ואחרי 14 שנות כיבוש וחלוקה לנחלות, הם בונים את המשכן בשילה. משכן שילה נקרא מחד "אהל מועד", ומאידך, כשחנה מעלה את שמואל בנה למשכן נאמר שהיא מעלה אותו "אל בית ה' בשילה". מכך לומדים כי משכן שילה היה 'ממוצע' בין משכן למקדש, דבר שהתבטא גם במבנהו. המשכן נבנה מאבן (בניגוד למשכן במדבר), אך במקום גג נפרסו עליו יריעות בד. יריעות אלו נועדו להזכיר לעם ישראל שמשכן שילה הוא זמני וארעי. אמנם הארץ נכבשה והם הגיעו אל 'המנוחה', אך טרם הגיעו אל ירושלים שהיא 'הנחלה'.

 

גרסת הדפסה