טיפ טיפה נשים במקדש

טיפ טיפה נשים במקדש

 טיפ טיפה- נשים במקדש

⦁ "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי" (שמות ל"ב) כאשר האנשים בישראל אספו זהב לבניית עגל הזהב הנשים סירבו לשתף פעולה, ככתוב בחז"ל: "שמעו הנשים ולא קיבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן.. ונתן להם הקב"ה שכר בעולם הזה שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים, ונתן להן שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים". (פרקי דרבי אליעזר, מ"ה) לנשים הייתה היכולת לראות מעבר לסכנה העכשווית-התמהמהות משה בהר סיני. כמו הירח, שגדל ומתבהר רק לאחר שהוא נעלם לחלוטין ונבלע בחשיכה– הן ידעו שהזמנים הטובים עומדים להגיע. הן חפצו להאמין בכוח ההתחדשות ולבטוח באלוקים, לא משנה כמה קשה נראה המצב. על כן קיבלו כשכר את שמירת ראשי החודשים- נשות ישראל נהגו לאורך הדורות שלא לעשות מלאכה בר"ח.

⦁ "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'... וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" (שמות ל"ה) בניגוד לחטא העגל, בו נשות ישראל סירבו לתת את תכשיטיהן, בזמן הקמת המשכן הן היו הראשונות להביא תרומות, ככתוב: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים"-בעקבות הנשים. אומרים חז"ל: "מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים לפיכך זכו נשים של אותו הדור יתר מן האנשים, שאלו נכנסו לארץ ישראל ואלו לא נכנסו" (מדרש הגדול). יתר על כן במפרשים מבואר שמשכן נחנך בראש חודש ניסן-הראש לחודשים כולם (ולא בכ"ה כסלו, בסיום בנייתו) כאות לנשים שעתידות להתחדש כראשי חודשים. (בעלי התוספות על התורה)

⦁ " כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה. שהשחיטה כשרה בזרים, בנשים, ובעבדים, ובטמאים אפילו בקדשי קדשים." (משנה זבחים ג') הדבר תמוה, שכן מעשה השחיטה מצטייר כמעשה שאינו תואם את מהות האישה. אולם מהות השחיטה הינה ביטול יצר הרע, ביטול הצד הבהמי שבאדם. הגמרא בצסכת סוכה מבארת שישנם שבעה שמות ליצר הרע אשר אחד מהם הוא 'צפוני', "זה יצר הרע שצפון ועומד בליבו של אדם". שחיטת הקרבנות מסוג קודש הקודשים מתבצעת מצפון למזבח ללמדנו שעיקר העיניין הינו ביטול הבהמיות שלנו וסילוק ה'צפוני' שבקרבנו. ביטול היצר הרע שייך ותקף בנשים וגברים כאחד ולכן השחיטה כשרה בנשים.

⦁ " מיתיבי: 'דבר אל בני ישראל וסמך'-בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות." (חגיגה ט"ז:) נשאלת השאלה מדוע אין נשים סומכות? היינו מצפים שדווקא עבודה זו של סמיכה ווידוי תהיה שייכת לנשים, שכל מהותן הוא ערגה ותפילה לקב"ה. אלא שמהות הסמיכה הוא הוידוי, אשר נועד לעורר את לב מקריב הקרבן ולשדלו להקריב את קורבנו מתוך לב שבור ונפש חפצה. אולם אצל הנשים הבחינה הפנימית של הכיסופים והערגה כה חזקה עד שאין צורך לעורר ענין זה על ידי וידוי וסמיכה.

⦁ " שלוש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה, וחגיגה, ושמחה... שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים" (חגיגה ו':) מצוות השמחה ברגל כוללת בראש ובראשונה הבאת קרבן שלמים בבית הבחירה. ככתוב: 'וזבחת שלמים' ואחר כך כתוב 'ושמחת בחגך', וחז"ל לימדונו שגם הנשים חייבות להביא שלמי שמחה. אולם קיימות דעות הגורסות שמצוות השמחה אינה חלה על האישה אלא על בעלה, כך אומרים בעלי התוספות וזו לשונם: "אישה בעלה משמחה בשלמי שמחה שלו, שהחובה מוטלת על בעלה". (קידושין לב: ד"ה אישה בעלה משמחה)

⦁ "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמות ל"ה) "אין העולם מונהג אלא בשני גוונים שמקורם מצד האישה שהינה חכמת לב" (תרגום של הזה"ק) מלאכות הטוויה והאריגה הופקדו בידי הנשים, אשר ארגו פרוכות למקדש בלשכת הפרוכות ואף ארגו את בגדי הכהונה. מלאכה זו הופקדה דווקא בידיהן כיוון שהנשים מסוגלות לשלב בין מידת החסד למידת הדין: הפרוכות ובגדי הכהונה היו עשויים מארבעה סוגי חוטים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר. חוטי התולעת שני והארגמן- צבעם כהה והם מבטאים את מידת הדין, ואילו, חוטי התכלת ,הארגמן ושש משזר שצבעם בהיר מבטאים את מידת הרחמים. טווית החוטים יחדיו יוצרת דבר חדש המורכב משילוב הכוחות על ידם מנהיג ה' את העולם.

⦁ "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת... וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה." (ויקרא י"ב) אישה אשר חוזרת לטהרתה לאחר הלידה מצווה להביא קרבן יולדת. ספר החינוך מבאר את סיבת הבאת הקרבן: "כדי שתתעורר [היולדת] מתוך הפעולה לתת הודאה לה' ברוך הוא, שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס". ה' בחסדיו זכה והעניק לאישה את היכולת להמשיך את הבריאה ולהביא ילדים לעולם. ניתן לומר שזו הסיבה שדרך ההודאה היא קרבן המוקרב על גבי המזבח, מקום יצירת האדם הראשון.

⦁ "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה' " (במדבר ו') אישה יכולה לקבל על עצמה נזירות (הל' נזירות ב, יז). אחד המקרים המפורסמים בתלמוד של אישה שקיבלה על עצמה נזירות הוא אודות הלני המלכה. זו לשון הגמרא: "מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום-אהא נזירה שבע שנים. ובא בנה הביתה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ [לגלח את שערה ולהביא קרבנותיה] והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות [שכן הנזירות שבחוץ לארץ אינה תופסת בהיות הנזירה ב'טומאת ארץ העמים']. ובסוף שבע שנים-נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר רבי יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה". (נזיר י"ט:)

⦁ "מאי תיקון גדול? אמר רבי אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה" (גמרא סוכה דף נ"א ע"ב) מדברי חז"ל עולה כי "עזרת הנשים" שבמקדש היתה מיועדת בעיקר לנשים. אולם במעמדים מסוימים, שהמרכזי שבהם הוא שמחת בית השואבה שבחג הסוכות, היו רבים מישראל מתכנסים בעזרה זו, ובהם גם גברים וגם נשים. אם כן כיצד היו שומרים על הצניעות וההפרדה בזמנים אלו? מספרת על כך הגמרא: "בראשונה היו נשים מבפנים (בעזרת נשים) ואנשים מבחוץ (בהר הבית ובחיל), והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה (במרפסות- "גזוזטראות" מיוחדות שהותקנו להן) ואנשים מלמטה."

⦁ וּלְעֻמָּתָן בַּצָּפוֹן סְמוּכִים לַמַּעֲרָב, שַׁעַר יְכָנְיָה, שַׁעַר הַקָּרְבָּן, שַׁעַר הַנָּשִׁים, שַׁעַר הַשִּׁיר" (מדות פרק ב') בימי בית שני קבעו חכמים שער מיוחד לעזרה בשם "שער הנשים". שער זה נקבע בצפונה של העזרה, והוא יועד לנשים המגיעות להקריב קרבן ונכנסות עמו לתוכה. נשים מביאות קרבנות בדיוק כמו גברים- כגון תודה, נדר ונדבה, עולה או שלמים, ואף קרבן פסח הן חייבות לשחוט אלא אם כן יש מי שיעשה זאת במקומן. במקרה של אשה שנדרה נזירות או של אשה סוטה המביאה את קרבנה, עליהן גם להניפו סמוך למזבח. מלבד זאת צריכות כל הנשים לעמוד ולהיות נוכחות בעת ההקרבה, וכן ליוו הנשים את קרבנן בתפילה, בוידוי, בתשובה, בהשתחוייה ובהודיה לה' על חסדיו.

⦁ "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (דברים כ"ו) מצוות הבאת הביכורים למקדש מתקיימת הן ע"י האיש והן ע"י האישה, כאשר יש לה קרקע בארץ ישראל (למשל אם קנתה קרקע או ירשה מאביה). אמנם כשהאישה נשואה בעלה מביא עבורה, אך אשה רווקה, אלמנה או גרושה, עולה עם פרי אדמתה למקדש.ביחד עם הבאת הביכורים חייב האדם המביא גם בחמשה דברים נוספים והם "קריאה, (לקרוא מקרא ביכורים) וקרבן, ושיר (שמיעת שירת הלווים) ותנופה (הנפת הביכורים בעזרה) ולינה (שינה בירושלים)". אך ב"מקרא ביכורים" נשים אינן חייבות, משום שקוראים בה את הפסוק "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כ"ו). האישה אמנם יכולה לקנות או לרשת קרקע אך נחלה לדורות אין לה, ולכן אינה יכולה לקרוא פסוקים אלו.

⦁ " וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי... ואֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה' " (שמואל א' פרק א') אחת התפילות המפורסמות בתנ"ך, היא תפילתה של חנה במשכן שילה. מתפלתה לומדים חז"ל הלכות תפילה רבות, אולם מלבד ההלכות ניתן ללמוד מחנה את עניינה של התפילה בכל לב ונפש. בספר 'נפש חיים' (שער ב', י"ד) העמיק המחבר במושג שחידשה חנה בתפילתה: "ואשפוך את נפשי לפני ה'". הוא מסביר שבעת התפילה אדם נפרד כביכול מגופו ומענייניו הארציים, ואת כל נפשו הוא שופך אל תוך מילות התפילה. "והעניין, שעבודת התפילה היא במקום עבודת הקרבן, וכמו שעניין הקרבן היה להעלות נפש הבהמה למעלה.. כן עיקר עניין התפילה הוא להעלות.. ולדבק נפשו למעלה. כי כוח הדיבור של האדם נקרא "נפש" כמו שכתוב 'ויהי האדם לנפש חיה' ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא'- לרוח מדברת... (ע"פ 'סידור המקדש לאם ולבת ישראל', הרב ישראל אריאל)

⦁ " וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי... וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה' " (שמואל א' פרק א') אחת התפילות המפורסמות בתנ"ך, היא תפילתה של חנה במשכן הבהמה למעלה.. כן עיקר עניין התפילה הוא להעלות.. ולדבק נפשו למעלה. כי כוח הדבור של האדם נקרא "נפש" כמו שכתוב 'ויהי האדם לנפש חיה' ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא'- לרוח מדברת... (ע"פ 'סידור המקדש לאם ולבת ישראל', הרב ישראל אריאל)

 

גרסת הדפסה