טיפ טיפה ספירת העומר

טיפ טיפה ספירת העומר

 טיפ טיפה- ספירת העומר

⦁ "...וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'." (ויקרא כ"ג) הריחוק ממקדש, כמו גם מחיים שסובבים סביב העבודה בשדה, מעלה אצלנו שאלות על פסוקים אלו. למשל, מהו עומר? מהי החשיבות של מנחת העומר? מדוע היא עשויה דווקא משעורים? ובעיקר- מה זכתה מנחה זו שעל שמה נקראים הימים שבין פסח למתן תורה? מאחורי מנחת העומר מסתתרים עוד הרבה רבדים ועניינים עמוקים אותם נסקור בעז"ה במהלך נושא זה.

⦁ "ולפיכך מחובר הוא פסח לעצרת ע"י ספירת העומר שבבית המקדש, שהיא מחברת את מנחת השעורים, מאכל בהמה... אל החטים, מאכל אדם..." (אורות ישראל, ח' א')השעורים הם מאכל בהמה, ולכן מבטאים בהמיות. מנחת השעורים המובאת בפסח מזכירה לאדם שעליו להאמין באמונה תמימה, כמו בהמה שהולכת אחרי אדוניה בפשטות. מצד שני, האדם מצווה לדעת את ה', ע"י התבוננות ולימוד שכלי. צד זה מתבטא בחיטה, כמו שנאמר "עץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון- חיטה היה". על כן מביאים בשבועות את מנחת "שתי הלחם" מחיטים. בחג הפסח ראו ישראל את הניסים- והאמינו. בשבועות- זמן מתן תורה, קבלו את מצוות ה' מתוך הכרה שכלית. כך, ע"י קרבן השעורים בפסח והחיטים בשבועות, משלימים החגים זה את זה ויוצרים אמונה עמוקה בלב כל אחד מישראל.

⦁ "כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים? שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בַּמְּחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לְקְצוֹר."  (משנה, מנחות, י') למנחת העומר קצרו 'עומר' (כמות מסוימת) של שעורים. הקצירה התרחשה סמוך לירושלים ו'בעסק גדול', כלומר עם קהל רב. במהלכה התרחש מעין דו שיח בין הקוצר לקהל: שקעה השמש? הין! אקצור במגל זו? הין! אכניס את השבולים אל תוך קופה זו? הין! אקצור? קצור! על כל שאלה ושאלה היו חוזרים שלוש פעמים. זאת על מנת לפרסם את קצירת העומר, שכן בזמנם היו 'ביתוסים'- אנשים שכפרו בתורה שבעל פה, ואלו פירשו את הכתוב 'ממחרת השבת' היינו ממחרת יום השבת ולא ממחרת החג. כלומר טענו שקצירת העומר צריכה להיעשות ביום ראשון בשבוע. לכן תקנו החכמים שיהא העומר נקצר בעסק גדול ושיהיו שואלים ומשיבים.

⦁ "קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי"  (משנה, מנחות, י') לאחר קצירת השעורים היו חובטים בהם על מנת להפריד בין הגבעולים לגרעינים. לשם כך השתמשו דווקא בקנים לחים או בקלחים של כרוב, כיוון שהם רכים ולא פוגמים בגרעינים. לאחר מכן היו קולים את הגרעינים באבוב. האבוב היה עשוי נחושת ובעל שני שלבים. בשלב התחתון היו שמים גחלי אש, ובשלב העליון היו שמים את הגרעינים, שלב זה היה מחורר על מנת שגרעיני השעורה ייקלו כראוי. לאחר הקלייה טחנו את הגרעינים לקמח וניפו אותו ב13 נפות, אשר כל אחת דקה מחברתה. לבסוף הכינו את בצק המנחה, הניפוה לפני ה', והקריבו קומץ ממנה למזבח. את שאר המנחה היו נותנים לכהנים.
 

⦁ נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה... לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָ "לֶּחֶם אֲשֶׁר הֳלוֹ תִּקָּחוּ:"  (שמות טז) ישנו קשר רעיוני בין עומר המן שעם ישראל היה מקבל יום יום במדבר לבין מנחת העומר. עומר המן נטע בעם אמונה ובטחון בקב"ה, שדאג לכל מחסורם במדבר. מטרתה של מנחת העומר מקבילה לזו של המן- ועניינה להזכיר לאדם שגם ודווקא בארץ ישראל השופעת צמחיה ומזון, עליו לבטוח בה' שימציא לו את מזונו ברווח. למטרה דומה שמשה צנצנת המן שנשמרה במצוות ה' והוצבה בסמוך לארון הברית בקודש בקודשים. מדי פעם היו הנביאים ורועי העם (למשל ירמיהו הנביא) נוטלים את הצנצנת כדי להראותה בפני העם ולחזקם לבטוח בה', שכשם שהוריד לישראל את המן במדבר- כן ימשיך לדאוג להם תמיד.

⦁ "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם... וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל הַכֹּהֵן וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם"  (ויקרא כ"ג) בזמן הנדודים במדבר חי עם ישראל חיים ניסיים והיה תלוי באופן ברור וישיר בקב"ה. עם כניסתו ארצה, החל העם להנות מיגיע כפיו. אך בחיים הטבעיים בארץ ישנה סכנה, שמא יגיע העם לתחושת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". כנגד תחושה זו מגיעה מנחת העומר המובאת מ"רֵאשִׁית קְצִירְכֶם" דרכה האדם מרגיש שה' "הוא הנותן לו את הכח לעשות חיל"- הצלחתו נבעה מסיוע אלוקי. בימינו, נוכח כל חידושי הטכנולוגיה, גדלה עצמאותנו ובד בבד גדל הניתוק של חיי המעשה מחיי הקודש. על כן עלינו להניף את העומר, להניף את המציאות כולה, ולקדשה. גם היום אל לנו לשכוח מיהו הנותן לנו כוח לעשות חיל.

⦁ "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'." (ויקרא כ"ג) קרבן העומר מובא מן השעורים. המנחה הנוספת היחידה המובאת משעורים היא של אישה סוטה. על כך מבארים חז"ל: "כשם שמעשיה מעשה בהמה-כך קרבנה מאכל בהמה". (סוטה י"ד.) מטרת קרבן העומר והנפתו היא להניף את כל רבדי החיים, גם החומריים והנמוכים, לקודש. לכן בסוף חמישים הימים אנו מצווים להקריב "מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' " העשויה מן החיטים-מאכל אדם. כל כוח בחיים ניתן למנף אל הקודש שהרי כל הבריאה כולה נוצרה ממקור אחד-הקב"ה, אשר כולו טוב. לכן כל ימי הספירה הם לקראת מתן התורה, אשר מורה לנו כיצד ניתן לחיות בהרמוניה ובשלמות, בשיתוף כל כוחותינו הפיזיים והרוחניים כאחד.

⦁ "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה"  (ויקרא כ"ג) כאשר הכהן מניף את העומר הוא "מוליך ומביא מעלה ומוריד" (רש"י שם, י"א) שהרי על האדם למנף את כל כוחותיו, הנמוכים והגבוהים. לעומת זאת 'המנחה החדשה' המובאת בסוף חמישים היום, גם היא נקראת 'תנופה' אך עליה מבאר רש"י כי היא "לחם תרומה המורם לשם גבוה" (שם, י"ז). התנופה השתנתה כיוון שהאדם השתנה, ועלה במהלך ימי הספירה מדרגת בהמה- עומר שעורים, לדרגת אדם-לחם חיטים. עבודה זו קשה ודורשת הקרבה. כאשר אדם מקריב קרבן זהו איננו מעשה חיצוני אלא "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" צריך להקריב מִכֶּם מעצמותיכם, אדם צריך להקריב את הדברים הקשים עליו ביותר. מִכֶּם=מידה כנגד מידה, דווקא את המידה הבאה לו בקושי יקריב לה'.

⦁ "...אנחנו מתפללים שיבנה בית המקדש מפני שאז יהא חובה עלינו לברך ספירת העומר." (פירוש התוספות על ויקרא כ"ג, ט"ז)ביום החמישים לספירת העומר, יום מתן תורה, יש צד של כלל וצד של פרט. מעמד הר סיני היה מעמד של כל העם, ומאידך עשרת הדברות מנוסחות בלשון יחיד. גם ספירת העומר עצמה מחולקת למימד של כלל- ספירת השבועות ושל פרט- ספירת הימים. ישנה מחלוקת בפוסקים האם כיום, בהיעדר מקדש, יש חיוב מדאורייתא לספור את ספירת העומר, או שרק מדרבנן? לדעת רבינו ירוחם, התשובה היא גם וגם. ספירת השבועות היא מהתורה רק כשהמקדש קיים, ואילו ספירת הימים גם כיום. רק כאשר ישנה מציאות של מקדש, וחיים כלליים ע"פ תורה, התקדמות הכלל שלמה יותר, ומדאורייתא אפשר לספור את שבועות העומר. שנזכה! (ע"פ מאמרו של הרב מרדכי אליהו)

⦁ "מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד"(מנחות י') התבואה של השנה הנוכחית, (מפסח שעבר עד הפסח הנוכחי) נקראת "תבואה חדשה'. רק לאחר הקרבת העומר בט"ז ניסן, הותרה תבואה זו. בירושלים- הותרה התבואה החדשה מיד לאחר הקרבת העומר, אולם מחוץ לירושלים, במקום שלא יודעים מה קורה במקדש בזמן אמת, הותרה התבואה מחצות היום והלאה. הסיבה לכך היא 'שאין בית דין מתעצלין בו' (בהקרבת העומר). בית דין היו מזרזים את העוסקים בהקרבת העומר, וכך יכלו גם הרחוקים מירושלים להיות בטוחים שעד חצות- העומר בוודאי הוקרב, וניתן להשתמש בתבואה החדשה. ומה קורה בזמן שאין בית מקדש? זאת נראה בעז"ה בפעם הבאה.

⦁ לאחר חורבן המקדש ובניסיון לדכא סופית את היהודים, הרומאים הפכו את ירושלים לעיר אלילית ואסרו את ברית המילה."אבל העם היהודי לא נכנע, לא הרים ידיים ולא השלים עם הגזירות... בראש המרד עמד שמעון בן כוסבה שר' עקיבא נתן לו את השם: בר כוכבא... נחפרו מערכות מסתור תת קרקעיות משוכללות, שבהן נצברו נשק מים ומזון. רבבות חיילים גויסו למערכה ועברו מיון קפדני ואימונים מפרכים... בשלב הראשון של המערכה הסתערו המורדים על המחנה של הלגיון העשירי בירושלים, הפיצו את חייליו ושחררו את העיר... לכבוד נצחונם טבעו המורדים מטבעות, שעליהן שמותיהם של מנהיגי המרד-שמעון ואלעזר-ולצידם הכתובת 'לחירות ירושלים'... מטבעות אלה מעידים לא רק על שחרור ירושלים וסילוק הצבא הרומאי ממנה, אלה גם על ההכנות לבנייתו של בית המקדש." (מתוך מגילת המרד והחורבן, ד"ר חגי בן ארצי)

 

גרסת הדפסה