טיפ טיפה עליה לרגל

טיפ טיפה עליה לרגל

טיפ טיפה- עליה לרגל

 

⦁ "והנה באר בשדה- זו ציון, והנה שלשה עדרי צאן- אלו שלשה רגלים..." (מדרש רבה בראשית ע', ח') מצוות העלייה לרגל היתה חביבה מאד על עם ישראל. היא נעשתה על ידם בהתרגשות ובשמחה, כשהמוני ישראל נהרו אל מקום אחד, לעלות ולראות לפני ה' בביתו. המדרש בבראשית רבה מתאר כיצד נאספו עולי הרגל 'מלבוא חמת עד נחל מצרים' אל המקדש, שהוא 'הבאר' ממנו שואבים רוח הקודש. מצוות העלייה לרגל דרשה השקעה רבה, ועם זאת היא הותירה רושם רוחני עצום בלב העולים, ועל כן לא פלא שהיתה חביבה ומיוחדת כל כך. בנושא הקרוב נעסוק בעזרת ה' בעניינה של העלייה לרגל, ונשתדל לגעת בה מכוונים שונים. שנזכה ללמוד, ללמד, לשמור ולעלות במהרה בימינו!

⦁ "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:" (ספר שמות פרק לד) מסופר על נבות היזרעאלי, שהיה עולה לרגל, ובעת עלייתו זימר בקול נעים כך שרבים נמשכו אחריו. זכות נוספת היתה לו, שעל אף שהיה ברשותו רכוש רב, בטח נבות בה', עזב את רכושו בביתו ועלה לרגל. כשם שמסופר בתנ"ך, פעם אחת ביקש אחאב מלך ישראל מנבות למכור לו את כרמו, אולם נבות סירב שכן היתה זו נחלת אבותיו. המדרש מספר שבאותה שנה לא עלה נבות לרגל מחשש שאחאב ינצל זאת להשתלט על הכרם. אך נבות שילם על כך מחיר יקר. איזבל אשת אחאב יזמה משפט שקר בו העלילו על נבות ש"ברך אלוקים ומלך", וכך גרמה להוצאתו להורג בסקילה. העלייה לרגל היא אכן נסיון קשה, ולכן מבטיחה התורה כי הבוטח בה' ועולה לרגל, רכושו לא ייגזל. אולם גם ההפך אפשרי- מי שלא עולה יחמדו את ארצו, והבחירה היא בידינו. (ע"פ ילקוט שמעוני על מלכים א' כ"א רמז רכ"א)

⦁ "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בוֹ" (שמות י"ב) מעשה בגוי שהיה עולה לירושלים והיה אוכל מקרבן הפסח. התרברב הגוי ואמר: "כתוב בתורה שאסור לנכרי לאכול מקרבן הפסח, ואני תמיד אוכל מן החלקים המשובחים ביותר". שאל אותו רבי יהודה בן בתירא: "אמור לי, האם נתנו לך מן האליה? (= החלק בזנב בהמה שאותה מקריבים על גבי המזבח). ענה לו הגוי: לא. אמר לו רבי יהודה: "בעליה לירושלים הבאה בקש שיתנו לך מן האליה". כך היה, הגוי עלה לירושלים הצטרף לחבורה וביקש את האליה. אמרו לו בני החבורה: "הרי האליה קרבה על המזבח, מי אמר לך לבקש את האליה?" ענה להם הגוי: "רבי יהודה בן בתירא אמר לי לבקש". חקרו אחריו ומצאו שהוא גוי והרגו אותו. שלחו בני החבורה לרבי יהודה בן בתירא : "שלום לך רבי יהודה שאתה נמצא בנציבין ובכל זאת גזר הדין שלך מתבצע בירושלים" (תרגום ממסכת פסחים ג:)

⦁ "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ... וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (דברים ט"ז) שיטת התלמוד הירושלמי היא שמצוות העלייה לרגל מתפרטת לשתי מצוות. האחת היא התייצבות כל אדם מישראל לפני ה' ונוכחותו האישית בעזרה, והשנייה היא שעל האדם להיראות לפני ה' כשקורבן עולת ראיה בידו. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם שני חלקים אלו הן מצווה אחת. אדם שהראה פניו בעזרה ולא הביא קורבן לא די שלא קיים מצוות ראייה אלא אף עבר עבירה. זאת מפני כבוד ה' ומוראו. כשם שאדם הבא לפני מלך לא יבוא בידיים ריקות, גם אם מנחתו תהיה דלה, אדם הבא לפני מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה.

 

⦁ "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (דברים ט"ז) להבנת עניין חובת עולת ראיה בעת העלייה לרגל יסייע בידינו מעשה המובא בויקרא רבה (ג): "אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן הגדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שני תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך ציווני ואמר לי-אל יקריב אדם היום חוץ ממני. אמר לו: אדני הכהן הגדול! ארבעה [תורים] אני צד בכל יום ואני מקריב שניים ומתפרנס משניים. אם אי אתה מקריבם אתה חותך את פרנסתי. נטלם והקריבם." יותר ממה שאדם נותן בקרבנו הוא מקבל, וראוי לו להפריש מהונו לכבוד בוראו, ובכדי להביא ברכה אל ביתו. אדם החי ומתפרנס בחסדי ה' לאורך כל השנה אך כשמגיע הרגל טוען שאין לו מה להביא, לא ראוי שיראה פניו בעזרה.

⦁ "אם היה היוקר שם כיוון שהיו נכנסים (עולי הרגלים) היה זול"(אבות דרבי נתן) ההכנות לעלייה לרגל בפסח, היו כרוכות בהוצאות רבות, ביניהן קניית קרבנות, מזון וצידה לדרך לבני המשפחה ולבהמות, ועוד. דבר זה מעלה שאלה- כיצד יכול היה אדם ממוצע לעמוד במטלה כזאת? ב'אבות דרבי נתן' מתוארים הניסים שהיו במקדש, ביניהם מונים חז"ל נס כלכלי, שאם בזמן רגיל היה יוקר בירושלים, משהתחילו להגיע עולים לרגל הוזלו לפתע המחירים. אך נראה שהיו לדבר גם סיבות טבעיות. הבאת מעשר השני ומעשר הבהמה ע"י עולי הרגל, ואכילתם פדייתם בירושלים, הגדילה את כמות הסחורה בשוק וכך גרמה להורדת המחירים.

⦁ "ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים..." (רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ד') הכהנים מחולקים לעשרים וארבעה משמרות, כשכל משמר עובד שבועיים במשך השנה. אך בזמן הרגלים "כל המשמרות שווים", וכל כהן שרוצה לעבוד במקדש רשאי לעשות זאת גם אם אין זו המשמרת הקבועה שלו. ומדוע דווקא ברגלים זה כך? שנאמר: "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל.. וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'." מתי? בזמן שבו "כל ישראל באים בשער אחד"- זמן העלייה לרגל. מעבר לציווי התורה שמדבר על כל הרגלים, בחג הפסח היה צורך ברור בכמה שיותר כהנים עובדים, כדי שיצליחו לעמוד במשימה הגדולה של הקרבת קרבנות הפסח לכל ישראל.

⦁ "חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְהַר הַבָּיִת. שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה..." (מסכת מדות פרק א') "שערי חולדה" הדרומיים שמשו כשערי הכניסה העיקריים להר הבית. אחת הסיבות לכך היא שהאזור הדרומי היה נמוך, ובאופן סמלי ראוי דווקא לעלות ולהעפיל אל המקדש. (עלייה לרגל, לא?) אף שמו של האזור נקרא בעקבות זאת העופל. רמז נוסף לדרך בה ראוי לבוא אל הקודש, ניתן לראות במדרגות המובילות אל שערי חולדה, הבנויות בצורה מיוחדת- אחת צרה ואחת רחבה, לסירוגין. צורתן המיוחדת של המדרגות, לא מאפשרת לעלות בהן בריצה, תוך קלות ראש. כך מזכירות המדרגות לעולה, כי פניו מועדות למקום הקדוש בעולם ועליו להתנהג בכבוד וביראה הראויים לכך. ומה עוד ממחישים לנו שערי חולדה? נראה בעז"ה בפעם הבאה.

 

⦁ "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (דברים ט"ז) להבנת עניין חובת עולת ראיה בעת העלייה לרגל יסייע בידינו מעשה המובא בויקרא רבה (ג): "אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן הגדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שני תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך ציווני ואמר לי-אל יקריב אדם היום חוץ ממני. אמר לו: אדני הכהן הגדול! ארבעה [תורים] אני צד בכל יום ואני מקריב שניים ומתפרנס משניים. אם אי אתה מקריבם אתה חותך את פרנסתי. נטלם והקריבם." יותר ממה שאדם נותן בקרבנו הוא מקבל, וראוי לו להפריש מהונו לכבוד בוראו, ובכדי להביא ברכה אל ביתו. אדם החי ומתפרנס בחסדי ה' לאורך כל השנה אך כשמגיע הרגל טוען שאין לו מה להביא, לא ראוי שיראה פניו בעזרה.

⦁ "אם היה היוקר שם כיוון שהיו נכנסים (עולי הרגלים) היה זול"(אבות דרבי נתן) ההכנות לעלייה לרגל בפסח, היו כרוכות בהוצאות רבות, ביניהן קניית קרבנות, מזון וצידה לדרך לבני המשפחה ולבהמות, ועוד. דבר זה מעלה שאלה- כיצד יכול היה אדם ממוצע לעמוד במטלה כזאת? ב'אבות דרבי נתן' מתוארים הניסים שהיו במקדש, ביניהם מונים חז"ל נס כלכלי, שאם בזמן רגיל היה יוקר בירושלים, משהתחילו להגיע עולים לרגל הוזלו לפתע המחירים. אך נראה שהיו לדבר גם סיבות טבעיות. הבאת מעשר השני ומעשר הבהמה ע"י עולי הרגל, ואכילתם פדייתם בירושלים, הגדילה את כמות הסחורה בשוק וכך גרמה להורדת המחירים.

⦁ "ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים..." (רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ד') הכהנים מחולקים לעשרים וארבעה משמרות, כשכל משמר עובד שבועיים במשך השנה. אך בזמן הרגלים "כל המשמרות שווים", וכל כהן שרוצה לעבוד במקדש רשאי לעשות זאת גם אם אין זו המשמרת הקבועה שלו. ומדוע דווקא ברגלים זה כך? שנאמר: "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל.. וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'." מתי? בזמן שבו "כל ישראל באים בשער אחד"- זמן העלייה לרגל. מעבר לציווי התורה שמדבר על כל הרגלים, בחג הפסח היה צורך ברור בכמה שיותר כהנים עובדים, כדי שיצליחו לעמוד במשימה הגדולה של הקרבת קרבנות הפסח לכל ישראל.

⦁ "חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְהַר הַבָּיִת. שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה..." (מסכת מדות פרק א') "שערי חולדה" הדרומיים שמשו כשערי הכניסה העיקריים להר הבית. אחת הסיבות לכך היא שהאזור הדרומי היה נמוך, ובאופן סמלי ראוי דווקא לעלות ולהעפיל אל המקדש. (עלייה לרגל, לא?) אף שמו של האזור נקרא בעקבות זאת העופל. רמז נוסף לדרך בה ראוי לבוא אל הקודש, ניתן לראות במדרגות המובילות אל שערי חולדה, הבנויות בצורה מיוחדת- אחת צרה ואחת רחבה, לסירוגין. צורתן המיוחדת של המדרגות, לא מאפשרת לעלות בהן בריצה, תוך קלות ראש. כך מזכירות המדרגות לעולה, כי פניו מועדות למקום הקדוש בעולם ועליו להתנהג בכבוד וביראה הראויים לכך. ומה עוד ממחישים לנו שערי חולדה? נראה בעז"ה בפעם הבאה.

גרסת הדפסה