טיפ טיפה פסח 2

טיפ טיפה פסח 2

 טיפ טיפה- פסח 2

⦁ "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום..." (פסחים, ו', א') שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, שכן למדנו ממשה רבנו שבפסח ראשון באר עניינו של פסח שני שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקורבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן.
ואף לאחר שחרב בית המקדש תקנה זו לא נתבטלה, ויש לעסוק בהלכות פסח שלושים יום לפני בואו, וכידוע הלכות הפסח מרובות– הכשרת הבית, בדיקת חמץ וביעורו, אפיית המצה וליל הסדר. )מתוך פניני הלכה)
בע"ה בימים הבאים נלמד על חג הפסח, ונתכונן לחג חירותנו.

⦁ "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם..." (במדבר י"ט) בשבת נקרא במפטיר על פרה אדומה, על הטהרה מטומאת המת. מתי צריך להיטהר, ומדוע?
"כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים..." (רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק ט"ז). הצורך בטהרה הוא בעיקר על מנת להיכנס אל המקדש. לכן אנו קוראים דווקא קודם ניסן, כדי להזכיר ולהודיע לכל מי שנטמא במת להיטהר מטומאתו, כדי שיוכל להקריב קרבן פסח במועדו. והקדימו לזרז על כך קודם ניסן, לפי שהרחוקים מירושלים כבר התחילו לצאת מעריהם בראש חדש ניסן לעלות לירושלים. ובעוד שכל איש בעירו ובתוך קהלו, מזכירים לו שאם נטמא במת שיטהר תחילה באפר הפרה ואז יוכל להקריב את קרבנו בפסח ראשון ולא ידחה לפסח שני. (ספר התודעה)

⦁  "בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, בַּשֵּׁנִי נִשְׂרְפָה פָּרָה אֲדֻמָּה, בַּשְּׁלִישִׁי הִזָּה מִמֶּנָּהּ עַל הַלְוִיִּם..." (במדבר רבה, יב, טו). אף על פי שבעוונותינו חרב בית המקדש ואין לנו קרבן ולא טהרה לאכול מבשר הקדשים, אנו מחזיקים בתורת הטהרה ולומדים מצוותיה ודיניה ועוסקים בהם בזמנם, ונחשב לנו כאילו הטהרנו מטומאותנו והכשרנו עצמנו להקריב קרבנותינו במועדם. לכאורה היה צריך לקרוא קודם את פרשת החֹדש ורק אחר כך את פרשת פרה אדומה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה אמרו להקדים פרה אדומה? לפי שהיא טהרתם של ישראל, כדי שלא יהיו נדחים לפסח שני.וכתוב בספרים, שימים אלה שקודם הפסח מסוגלים לזכות בהם לרוח טהרה, כשם שישראל עוסקים עתה בפרשת פרה והיו עוסקים בטהרתם קודם הקרבת הפסח בזמן שבית המקדש היה קיָּם. (ספר התודעה)

⦁ "שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרִיפַת הַפָּרָה, מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ..." (משנה פרה, ג') מפני שמעשה הפרה האדומה הוא שרש הטהרה לישראל, לכך עשו בו מעלות יתרות בטהרה.
כשם שמפרישים כהן גדול מביתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים לעבודת יום הכיפורים, כך מפרישים את הכהן השורף את הפרה, שבעה ימים קודם שרפת הפרה, מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, ו'בית אבן' הייתה נקראת, לפי שכל מעשיה וכליה היו עשויים מאבן ואדמה שאינן מקבלות טומאה. מזין על הכהן השורף את הפרה אפר חטאות, שמא נטמא למת והוא לא ידע. המזה צריך להיות אדם שלא נטמא במת לעולם. (ספר התודעה)
איך ימצא אדם כזה? זאת בע"ה נלמד מחר.

⦁ "חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע, וְתַחְתֵּיהֶן חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם." (משנה פרה, ג') בירושלים היו חצרות הבנויות על גבי סלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום. היו מביאים לשם נשים של כוהנים שהיו מעוברות, ושם הן ילדו בנים וגידלו אותם. לאחר מכן הביאו שוורים שכרסיהם רחבות והניחו על גביהם דלתות טהורות והילדים ישבו על גבי הדלתות כדי שלא יטמאו מקבר התהום. בידם היו כוסות של אבן, והלכו לשילוח. כאשר הגיעו לשילוח, מילאו את הכוסות במי הנהר ועלו שוב על השוורים והלכו להר הבית. בהר הבית יכלו הילדים ללכת ברגל, מפני שכל הר הבית והעזרות שתחתיו, היו חלולים מפני קבר התהום. בפתח העזרה היה קלל (סוג של כד) של אפר, ונטלו את האפר ונתנו במים שבכוסות והיזו על הכהן. הילדים הללו טבלו שמא נטמאו בטומאה אחרת. וכל הדברים האלה, מעלות יתרות בפרה.

⦁ "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ..." (דברים ט"ז) "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות י"ב) מצוות עשה לשחוט את הפסח בי"ד ניסן אחר חצות היום. בנוסף, אסור לשחוט את קורבן הפסח כאשר יש כזית חמץ ברשותו של אדם, שנאמר: "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ דַּם-זִבְחִי". (שמות כ"ג). איסור אכילת חמץ מתחיל מחצות יום י"ד, כלומר מהזמן הראוי להקרבת קורבן הפסח.
⦁ כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן (כשאין שעון) עלולים לטעות עד שעתיים. (עפ"י פניני הלכה)

⦁ "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר." (פסחים, י') שלושה דברים אנו מצווים לאכול בליל הסדר, פסח מצה ומרור.
מעבר לכך יש לנו מצווה לספר בסיפור יציאת מצרים. עתה, בהעדר המקדש, הפכה מצוות ה'מגיד' לעיקר הסדר, ונשכחה כמעט לחלוטין מצוות אכילת קרבן הפסח. הפסח נחגג בשלושה מצבים שונים- פסח מצרים, פסח דורות בבית המקדש ופסח בדיעבד בלי בית המקדש כפי שאנו עושים כיום.
בפסח מצרים: קורבן הפסח והמצה הם העיקר ("צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים"). בפסח דורות עם מקדש: קרבן הפסח הוא העיקר ("עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"). בפסח בלי מקדש: בלי קרבן פסח המצה מקבלת את החשיבות.
שנזכה לחגוג את החג בבית המקדש...

⦁ "דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן..." (פסחים קטו ע"א) כידוע הלל וחבריו נחלקו כיצד לאכול את הפסח, המצה והמרור- האם בכריכה או כל אחד לחוד. לדעת אמוראי בבל הזמן היחיד שבו ניתן לכרוך כהלל הוא בזמן המקדש, כאשר קרבן הפסח הוא העיקר ורמת החיוב של מצוות מצה ומרור שוות (מן התורה), אך לאחר החורבן, המצה קיבלה חשיבות ורמת החיוב שונה, מצה מהתורה ומרור מדרבנן– אי אפשר לכרוך.
הנצי"ב מבאר שמחלוקתם נובעת מתפקידו השונה של כל מאכל, ומה הוא אמור להזכיר לנו בסיפור הכללי של יציאת מצרים. בע"ה מחר נלמד את דבריו.

⦁ " וְיַעֲקֹב וּבָנָיו, יָרְדוּ מִצְרָיִם..." (יהושע כ"ד) –הטיפ ה-600! "מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ" (פסחים, י')
סיפור ההגדה מתחיל בגנות, בשעבוד של עמ"י במצרים. אך לבסוף, עמ"י יוצא לחירות! עובר את ים סוף ומגיע למדבר, שם הוא בונה את המשכן.
"וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי-כֶסֶף עָשָׂה (בגימטריא 600) תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים" באוהל מועד, היתה המנורה "מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְאֶת-מַלְקָחֶיהָ (600!)" ולאחר שעמ"י הגיע לארץ, כמו שאמרו בשירת הים "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ... מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" שלמה המלך בונה את בית ראשון: "הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם, הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת (600), אֲשֶׁר-עָשָׂה שְׁלֹמֹה"
שנזכה בע"ה לראות בביאת הגואל ובבניין אריאל.
⦁ "שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ, וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים..." (מתוך ההגדה) הנצי"ב מדגיש שבזמן בית המקדש בוודאי העיקר הוא קרבן הפסח, ואילו המצות והמרור טפלים לו. ה'פסח' מסמל את הגאולה, את השמחה והתודה שגאלנו וגאל את אבותינו. את העובדה שאנחנו במצב הכי טוב שיכול להיות. זה כמובן רק שאוכלים את הפסח וכשיש בית המקדש. זהו חג הפסח, חג הגאולה.
בזמן שאין מקדש, אי אפשר להודות בלב שלם 'אשר גאלנו' ולכן המצה חוזרת ומקבלת חשיבות. ה'מצה' מסמלת את ה'חפזון', ולא את הגאולה. את היציאה מהשעבוד, אך עוד לא הגאולה. את המרור ודאי שאין לאכול בנפרד משום שעיקר הסיפור הוא היציאה ממצרים ולא השיעבוד במצרים.

⦁ "תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..." (דברים ט"ז) במציאות ללא בית מקדש, המצה נקראת "לֶחֶם עֹנִי".
מצד אחד, לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים (רש"י, שם)
אך מצד שני, "לחם שעונין עליו דברים הרבה".
המצה מזכירה לנו שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. גם בגלות, אנחנו בדרך אל הגאולה. וגם אם אנחנו ערום ועריה כפי שהיינו במצרים, הקב"ה בכבודו ובעצמו יבוא ויגאלנו. זהו הלימוד בשם חג המצות.
אף השם 'חג האביב' מלמד אותנו דבר נפלא. באביב עדיין אין פירות, אך אפשר לראות שכל זרע עתיד להירקב ומתוך כך יגדל עץ שמניב פירות. כך עם ישראל, גם אם כלפי חוץ הוא נראה רקוב וקבור באדמה, בסוף עם ישראל יפרח כשושנה, וכארז בלבנון ישגה.

⦁ "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים..." (שמות י"ב) למה קראנו את פרשת החודש?
חודש ניסן הוא ראש לכל החודשים ומלך עליהם ("הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם"- לכם אותיות מלך). מודיעים לעם על ידי קריאה זו על כניסת ניסן, חג הפסח קרוב לבוא וצריך להתכונן לעלייה לרגל. לפי שחמורה מצוַת עליה לרגל בחג הפסח משאר הרגלים, שיש בה מצוַת הקרבת הפסח, מצוה שיש בה כרת. ועוד, שקרבנות היחיד שבשאר הרגלים יש להן תשלומין כל שבעה, ופסח אין לו תשלומין.
אנו בתחילת חודש האביב, שם זה מראה את הצמיחה וההתחדשות שבו. אף השם ניסן על שם האביב, כי 'ניסן' משרש ניצן על שם "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" (שיר השירים ב). חז"ל אמרו: אביב- אב י"ב חודשים, הראש לחודשים! חשוב שחודש ניסן יהיה באביב, ולכן השנה עיברו את השנה. (עפ"י ספר התודעה)

⦁ "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח..." (שמות י"ב) מזלו של החדש- טלה, על שם ה'שה לבית אבות' שצוְּתה התורה לישראל להביא לקרבן פסח. גם לפני שנצטוו ישראל לקחת שה לפסח בחודש זה היו האומות ובייחוד המצרים מציינים את מזל טלה. מדוע? הטלה הוא סימן עשירות, וחודש ניסן הוא מקום הברכה והחיים לכל השנה. המצרים כל עניינם הוא עושר בממון ובגוף, ועשו עבודה זרה מהטלה, ואילו ישראל שעניינם לעבוד את ה', נצטוו לקחת את אותה עבודה זרה של המצרים, השה, ולשחוט אותו בחודש הזה, ולהביאו קורבן לה'. כי אין עושר אלא זה שנִּתן מה' לבדו ולא מזולתו. גם ישראל וגם מצרים מציינים מזל חדש ניסן בטלה, אלא שישראל מתכוְּנים לשם שמים והמצרים התכוְּנו לשם עבודה זרה. (עפ"י ספר התודעה)

⦁ "בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים..." (מסכת ראש השנה פרק א') את שנות המלכים מונים לפי חודש ניסן, ואף בחודש זה יש את חג פסח, הרגל הראשון. הנודר להביא קורבן חייב להביאו אז.
מדוע היה צריך עם ישראל לפני הופעתו כעם להשתעבד באופן נורא כל כך במצרים? ההסבר הפשוט, מפני שייעודו של עם ישראל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, עליו להכיר באופן מוחשי את הסבל והכאב שיכול אדם לגרום לזולתו. ישראל, גם אחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם! לכן נקרא חג הפסח חג החירות, "זמן חירותנו". ולא סתם הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם. אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל. (פניני הלכה)

⦁ "וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד..." (שמות כ"ה). בימים הקרובים כולנו נעסוק בהכנות לפסח, בניקיונות, ונכין את עצמנו לקראת חג הפסח בשבוע הבא. ומה היה במקדש? באופן עקרוני כמעט ולא נמצא חמץ במקדש במשך כל השנה, שכן אסור להקריב "כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ". זאת למעט שתי חלות חמץ שהוא מניפים בחג השבועות עם כבשי עצרת, וכן עשרה חלות מתוך ארבעים הבאים עם קרבן תודה (ואכן, אותה היה אסור להביא בחג המצות, ואף אנו אין אמרים 'מזמור לתודה' מאותה הסיבה).
אך מה עם לחם הפנים? הרי על שולחן לחם הפנים חייבים להיות מונחים חלות באופן תמידי. אם כך, מה עשו בפסח?
זאת בע"ה נלמד מחר.

⦁ " כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ..." (ויקרא ב') בפסח לא היתה בעיה של חמץ בלחם הפנים, שהרי חלות לחם הפנים היו 'מצה', 'כשרות לפסח' במשך כל ימות השנה.
כיצד ניתן לומר שחלות לחם הפנים הן 'מצה'? הרי מצה היא דבר דק ופריך, ואילו חלות לחם הפנים הן שמנות ורחבות!
אלא שהיום אנו מקפידים מאוד בהלכות הפסח, כיוון שאיננו בקיאים בהלכות חימוץ. אנו מקפידים מאוד על 'המים שלנו', שלא תהיה פת עבה, שלא תהיה עיסה גדולה מדי ובעיקר על זמן הלישה. אך משפחת בית גרמו היו בקיאים ביותר במעשה לחם הפנים. במקדש לא היה חשש שחלק מהבצק לא יאפה כמו שצריך, כיוון ש'כהנים זריזים הם' ו'מסיקין בכל יום תנור של מקדש', תנור מיוחד ממתכת שחומו היה רב ביותר.

⦁ "כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ! אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ..." (מתוך ההגדה) חשבתם פעם על השיר 'די, די, יינו'? בו מתוארות המכות שהביא הקב"ה על המצרים, ואף כל הטובות והחסדים שעשה עם ישראל. מדוע הן נקראות מעלות? כי כל אחת ואחת מעלה נוספת, כמו המעלות (מדרגות) שכל אחת ואחת יש לה עלוי יותר מן הראשונה, כך היו אלו המעלות כל אחת ואחת תוספת מעלה ומדריגה עד שהגיעו אל תכלית המדריגה האחרונה, היא ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו. בסה"כ בשיר ישנן ט"ו מעלות, לא סתם. מספר זה הוא מספר המעלות מעזרת נשים לעזרת ישראל, והן בעצמן כנגד ט"ו שירי המעלות בספר תהלים.
(עפ"י מהר"ל גבורות ה' פרק נ"ט)
⦁ "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל-בֶּן-נֵכָר לֹא-יֹאכַל בּוֹ..." (שמות י"ב) בתחילת מסכת פסחים מובא סיפור מעניין.
גוי אחד היה עולה לירושלים והיה אוכל מקורבן הפסח. אותו גוי היה אומר: "כתוב בתורה שאסור לנכרי לאכול מקרבן הפסח ואני תמיד אוכל מן החלקים המשובחים ביותר".
שאל אותו רבי יהודה בן בתירא: "אמור לי האם נתנו לך מן האליה (= החלק בזנב בהמה שאותה מקריבים על גבי המזבח). ענה לו הגוי: "לא". אמר לו רבי יהודה :"בפעם הבאה שאתה עולה לירושלים בקש שיתנו לך מן האליה". וכך היה, ובני החבורה חקרו אחריו ומצאו שהוא גוי והרגו אותו. שלחו בני החבורה לרבי יהודה בן בתירא: " שלום לך רבי יהודה, שאתה נמצא בנציבין ובכל זאת גזר הדין שלך מתבצע בירושלים". עולה השאלה, מדוע רבי יהודה בן בתירא לא היה בעצמו בירושלים? זאת בע"ה נלמד מחר. (עפ"י מסכת פסחים ג: )

⦁ "ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל? י"ל שלא היה לו קרקע. או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח..." (תוספות פסחים דף ג/ב)
מדוע רבי יהודה בן בתירא לא היה בעצמו בירושלים?
מדברי התוספות אנו למדים כמה דברים (לא כולם נפסקו להלכה). מי שזקן או חולה פטור מעליה לרגל:"נאמר בעלותך ליראות את פני ה', מי שיכול לעלות ברגליו להוציא חיגר וחולה וזקן וענוג" (רמב"ם חגיגה ב)מכאן אפשר ללמוד דבר יפה: אע"פ שלא חייבים לעלות ברגל (הרי אפשר גם באוטבוס), זהו התנאי המחייב את העליה לרגל.אפשר גם ללמוד על חשיבות ההליכה ברגל, המסמלת את הפעולה האקטיבית של האדם, בקיום המצווה.
בנוסף, מי שאין לו קרקע פטור מעליה לרגל– זאת נברר מחר בעז"ה.

⦁ "כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אין עולה לרגל..." (מסכת פסחים דף ח/ב) אם ננסה לחשב את הנטל הכלכלי של העלייה לרגל, נראה שמדובר בסכום גבוה מאוד. מספיק שניקח בחשבון את כמות המזון לשהות של שבוע בירושלים, ונגיע לסכום גדול.מצוות מעשר שני מתאימה לצורך הזה, אנו מפרישים מעשר שנשאר רכוש שלנו, בהגבלה אחת: חייבים לאכול אותו בטהרה בירושלים. בכספי מעשר שני, ניתן לרכוש את האֹכֶל הנאכל בירושלים, ואף את רוב הקרבנות בהם התחייבנו. ולעניין שלנו, בגמרא לא כתוב שמי שאין לו קרקע פטור מעליה לרגל, אלא שאינו עולה לרגל. כלומר: אדם שאין לו קרקע, אינו מפריש משר שני, וכיוון שכך, אין לו יכולת טכנית וכלכלית לעלות לרגל!

⦁ "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר..." (דברים ט"ז) כידוע קרבן הפסח בא משׂה עיזים או שׂה כבשים בשנתו הראשונה. אם כן, מדוע נכתב "בָקָר"?
יחד עם קרבן הפסח מקרבים גם קרבן חגיגה, הנקרא חגיגת ארבע עשר או חגיגת י"ד. קורבן הפסח בא מן הצאן, ואילו קורבן חגיגה בא מן הבקר. מדוע אוכלים קורבן חגיגה?
את קרבן הפסח חייבים לאכול כשאנחנו שבעים, כדי להראות שאנו לא אוכלים את הפסח לתאבון, אלא כדי לקיים מצווה. לפיכך אסור לשבור בו עצם, וכן צריך לאוכלו בסוף הסעודה ואין לאכול אחריו כלום, כדי שיישאר טעם פסח בפינו. לכן בתחילת הסעודה אנו אוכלים את קרבן החגיגה בכדי שעיקר הסעודה שלנו, תהיה סעודת מצווה. בקערת ליל הסדר, הביצה, מאכל אבלים, מסמלת את קורבן חגיגה. שנזכה לבניין המקדש ולקורבן אמיתי!

⦁ "וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם..." (ויקרא כ"ג) הנה אנחנו מתחילים לספור את ספירת העומר. מהו העומר?
כבר במוצאי יום טוב ראשון של פסח היו יוצאים וקוצרים שעורים, ומביאים אותם לעזרה. את השעורים היו דשים, זורים ברוח, בוררים מפסולת, קולים את הגרגירים באש וטוחנים אותם היטב. מתוך הקמח היו לוקחים שיעור עשירית האיפה, ומנפים אותו בשלוש עשרה נפות, ובוללים אותו בלוג שמן, ונותנים עליו קומץ לבונה. ולמחרת ביום היה קרב על המזבח, תחילה היה הכהן מניפו, ולאחר מכן לוקח ממנו קומץ ומקטיר אותו על המזבח. לאחר שהקומץ הוקטר,
הותר לכל העם לאכול מהתבואה החדשה. (פניני הלכה)

⦁ "שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה... והחגיגה... והשמחה..."
(רמב"ם, הלכות חגיגה פרק א') בשעה טובה עלינו לרגל. הגענו בזמן. מצאנו מקום ללון, והקרבנו את קרבן הפסח ואת קרבן חגיגת י"ד (לא השנה, כיוון שחל בשבת). ליל הסדר היה מיוחד במינו, ובסיום אכילת קרבן הפסח עלינו לגגות ירושלים ושרנו את ההלל כמעט עד הבוקר... ומה עכשיו? הגיע יום טוב ראשון של חג ולאחריו חול המועד פסח, מה עושים? עפ"י הרמב"ם, צריך להקריב עוד שלושה קורבנות: עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. אם לא הספקנו להקריבם ביום טוב ראשון של חג, יש לנו עדיין הזדמנות במשך כל השבוע.

⦁ "אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן..."(יומא יב.) השהות בירושלים ובחצרות המקדש בחול המועד, היא גם הזדמנות להביא נדרים ונדבות או חובות.
עולי הרגל התארחו בבתים בירושלים, ולתושבי ירושלים היה אסור להשכיר את בתיהם. אך בכל זאת האורחים משום דרך ארץ השאירו את עורות הקדשים ואת כלי החרס למארחיהם. כבר למדנו,
שרוב האוכל הנרכש בירושלים הוא מכספי מעשר שני, ולכן לא רק שזה "דרך ארץ" להשאיר 'מתנה' לאורחים. אלא שבפועל, איננו יכולים לקחת את כלי האוכל ותכולתם הביתה– כיוון שהם יכולים להיאכל רק בטהרה בירושלים.

⦁ "כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן" (חגיגה, ג') לאחר הרגלים היו מטהרים את כלי המקדש, שמא נגע בהם אדם טמא. בתקופת הטהרה היו משתמשים בכלים נוספים, ("שניים ושלישיים") שהיו במקדש. כיצד נטמאו הכלים? את הכלים היו מוציאים מן ההיכל (!) ומראים אותם לעולי הרגל. הרי כיצד יתכן שנכנסו טמאים למקדש? הייתכן שנטמאו בחג עצמו? אלא שבמהלך החג, "כל ישראל חברים", גם עמי הארץ במדרגת 'חברים', וקדושת החג והאיחוד של כלל ישראל "מכפרים" על חשש הטומאה, למרות שיתכן ש'עמי הארץ' לא נטהרו כמו שצריך, ולכן לאחר החג חייבים לטהרם.

⦁ "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל - מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים..." (יומא, נו.) בזמן הרגל היו פותחים את הפרוכת ומראים לעם ישראל את הכרובים שמחובקים אחד בשני. כך ידע עם ישראל שהקב"ה אוהבו. אך נשאלת השאלה: אם מדובר בבית ראשון, הרי היה קיר (אמה טרקסין) ולא פרוכת? אך בעצם הייתה פרוכת במקום הכניסה בקיר, וכך יכלו לראות את הכרובים עצמם, מבעד לפרוכת. ואם מדובר בבית שני, הרי לא היה ארון וממילא גם לא כרובים? התירוץ לכך הוא שמדובר על ציור של הכרובים שהיו מצוירים בפתח קודש הקדשים. שנזכה אף אנחנו,
"לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ."

 

גרסת הדפסה