טיפ טיפה קורבנות חלק 1

טיפ טיפה קורבנות חלק 1

 טיפ טיפה- קורבנות חלק 1

⦁ "וענין הקרבנות כבר אבד בעוונותינו הרבים, ואין משגיחין בו... ואין שואל ואין דורש ואין מבקש..." (רמב"ם פירוש המשניות, הקדמה לסדר קדשים) לא נעים לומר, אחד הדברים המרתיעים אותנו בהסתכלות על בית המקדש היא עבודת הקרבנות. האם אנחנו יכולים בכלל לדמיין את עצמנו עולים אל המקדש עם גדי קטן המיועד לקרבן? הרגשת הריחוק מן הקרבנות איננה דבר חדש, וכך גם מעיד הרמב"ם. לפי הרמב"ם הסיבה המרכזית לכך, היא העובדה שהדברים לצערנו תיאורטיים בלבד וללא מעשה. כדי שהציפייה למעשה תהיה בעלת משמעות, נלמד בע"ה בימים הבאים על הקורבנות.

⦁ "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג') ייסודה של עבודת הקרבנות נעוצה עוד מראשית ימי הבריאה. "שור שהקריב אדם הראשון"(שבת כח:), בהמשך קין והבל, נח וכל האבות. חז"ל מלמדים אותנו שהקרבנות והמנחות הללו הם המשובחים והרצויים לפני ה': "רבי אומר כימי עולם– כימי נח , וכשנים קדמוניות– כשנות הבל שלא היתה עבודת כוכבים עדיין בעולם"(מדרש רבה איכה). אם כך, כל שעלינו לעשות הוא לשאול: מדוע הם הקריבו קרבנות, ומה הם רצו להביע בצורה הזאת של עבודת ה'? זאת בעזרת ה' נלמד בהמשך.

⦁ "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל-חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא וְנִסְלַח לוֹ: (ויקרא ד') ראשית ננסה להבין על מה ולמה בכלל מביאים קרבנות. נחלק בחלוקה כללית את הקורבנות לשניים: יש קורבנות הבאים לכפרה על חטא, כמו העולה, החטאת והאשם, ומאידך יש קורבנות הבאים על הודיה, כמו השלמים והתודה, בהם אין וידוי. בעיון על קרבנות "שָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" אנו רואים את שני הסוגים: אדם הראשון מקריב קרבן לכפרה על חטא עץ הדעת (לפי רוב הראשונים), ואילו הבל מודה על צאנו המשובח, ונח מודה על נס ההצלה בתיבה.

⦁ "אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מסכת מכות פרק ב') תהליך התשובה מלווה בהבאת קורבן, בפעילויות מעשיות, כפי שאומר ספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" הבאת הקרבן איננה מעשה חיצוני לתשובה, אלא היא המובילה את התשובה. כשאדם מקריב את הקרבן הוא חייב "לעמוד על גביו", להיות נוכח, להרגיש את התהליך. כשם שבחטא הצטרפו כוחות המחשבה והמעשה, כך גם בתהליך הכפרה. האדם הולך עם הגדי לבית המקדש. הבהמה שבו הובילה אותו לחטא, ועכשיו הוא מוליך את הבהמה. בדרך למקדש. ומגיע, סומך את ידיו על הגדי שמוקרב תחתיו... מתוודה, ורואה את השחיטה, זריקת הדם ואת הקורבן עולה לה'.

⦁ "והיה המנהג המפורסם בעולם כולו... להקריב מיני בעלי חיים..." (מורה נבוכים חלק ג' פרק לב) לשיטת הרמב"ם במורה נבוכים אנו מצווים להביא קרבנות כיוון שבני ישראל היו להוטים אחר הקרבת שעירים לעבודה זרה. אך נראה שאין זה עומק כוונת הרמב"ם. האם הקרבת הקורבנות היא בדיעבד?
הרמב"ם מתייחס לתקופה בה היה 'יצרא דעבודה זרה', תשוקה פנימית לקירבה רוחנית. מטרת הקורבנות היא לנתב את ה'יצר' הזה לכיוון של קירבה לה', ולא קירבה לעבודה זרה ח"ו. כאשר בטל יצרא דע"ז באמת קשה לנו להבין את עניין הקורבנות. "לא ניראה לי הגיוני להתקרב לה' דרך הקרבנות", אומרים רבים מאיתנו. אכן התשובה לכך לא נמצאת בשכל. חסרה לנו התשוקה הפנימית להתקרב אל הקב"ה בדרך זו.
⦁ "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָֹה מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא פרק א') הקורבנות מתחלקים לסוגים שונים, הקורבנות הבאים מן החי נקראים "זבחים", והקורבנות מן הצומח נקראים "מנחות". הקורבנות מן החי יכולים לבוא מבקר, צאן, תורים ובני יונה, ואילו הקורבנות מן הצומח באים בעיקר מן החיטה, ולעיתים גם מן השעורה. יש קורבן יחיד, קורבן המובא על ידי אדם פרטי, או בשותפות של קבוצת יחידים, ויש קרבן ציבור שהוא נרכש מכסף שנאסף מכלל הציבור ולרוב מוקרב בזמן קבוע. קרבן חובה הוא קרבן שהאדם מחויב להביא, וקורבן נדבה הוא קרבן שהאדם מביא מיוזמתו. בנוסף, הקורבנות מתחלקים גם על פי רמת קדושתם, קודשי קודשים וקודשים קלים. ההבדל ביניהם הוא במקום השחיטה, מקום האכילה, מי האוכל ומתי נאכל.

⦁ "וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה..." (שמות פרק ל') מקום הקרבת הקורבנות וניסוך הנסכים הוא 'מזבח העולה'. הוא נקרא כך על שם קורבנות התמיד שהיו מקריבים עליו כל יום, "עֹלַת תָּמִיד". שם נוסף למזבח הוא 'מזבח הנחושת', שהמזבח במשכן היה עשוי עצי שיטים מצופה נחושת. המזבח נקרא גם 'מזבח החיצון', מכיוון שהוא עומד מחוץ להיכל. על מזבח הקטורת אסור להעלות עליו כי אם קטורת בלבד, שנאמר "לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו" (שם, שם).

⦁ "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם" (רמב"ם הלכות בית הבחירה) בסוף בניית בית המקדש כתוב: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת-בֵּית- ה' בִּירוּשָׁלַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי“. מסורת ביד הכל שהמקום שבנו בו דוד ושלמה את המזבח בגורן ארונה הוא מקום המזבח, המקום בו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: "אדם ממקום כפרתו נברא". במקום זה קין והבל הביאו את מנחתם, נח בנה מזבח בצאתו מן התיבה, ושם הייתה עקידת יצחק. כפי שכותב הרמב"ם, מקום המזבח הוא מיוחד ומדויק ביותר.

⦁ "הַמִּזְבֵּחַ הָיָה שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם." (מידות, פרק ג') מזבח שעשו בני הגולה, וכן העתיד להיבנות, ארכו ורחבו ל"ב אמות על ל"ב אמות, כלומר שישה עשר מטרים! וגובהו עשר אמות. המזבח היה בנוי משלושה ריבועים זה על גב זה, התחתון גדול מהאמצעי והאמצעי גדול מהעליון. לכל אחד מהם יש שם מיוחד: התחתון נקרא יסוד, האמצעי נקרא סובב והעליון נקרא מקום המערכה.

⦁ "וּבְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הָיוּ שְׁנֵי נְקָבִים..." (מידות, פרק ג') ביסוד המזבח היו שני נקבים בקרן
המערבית דרומית הנקראים 'שיתין', אליהם היו שופכים את שיירי דם הקורבנות. משם דרך תעלת ניקוז היו יוצאים לנחל קדרון. "הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בָּאַמָּה וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן, וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזֶבֶל, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן:" (יומא פרק ה') דם הקורבנות הוא הקדש ולכן היו צריכים לשלם על מנת לא למעול בדם.

⦁ "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָֹה מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא פרק א') הקורבנות מתחלקים לסוגים שונים, הקורבנות הבאים מן החי נקראים "זבחים", והקורבנות מן הצומח נקראים "מנחות". הקורבנות מן החי יכולים לבוא מבקר, צאן, תורים ובני יונה, ואילו הקורבנות מן הצומח באים בעיקר מן החיטה, ולעיתים גם מן השעורה. יש קורבן יחיד, קורבן המובא על ידי אדם פרטי, או בשותפות של קבוצת יחידים, ויש קרבן ציבור שהוא נרכש מכסף שנאסף מכלל הציבור ולרוב מוקרב בזמן קבוע. קרבן חובה הוא קרבן שהאדם מחויב להביא, וקורבן נדבה הוא קרבן שהאדם מביא מיוזמתו. בנוסף, הקורבנות מתחלקים גם על פי רמת קדושתם, קודשי קודשים וקודשים קלים. ההבדל ביניהם הוא במקום השחיטה, מקום האכילה, מי האוכל ומתי נאכל.

⦁ "וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה..." (שמות פרק ל') מקום הקרבת הקורבנות וניסוך הנסכים הוא 'מזבח העולה'. הוא נקרא כך על שם קורבנות התמיד שהיו מקריבים עליו כל יום, "עֹלַת תָּמִיד". שם נוסף למזבח הוא 'מזבח הנחושת', שהמזבח במשכן היה עשוי עצי שיטים מצופה נחושת. המזבח נקרא גם 'מזבח החיצון', מכיוון שהוא עומד מחוץ להיכל. על מזבח הקטורת אסור להעלות עליו כי אם קטורת בלבד, שנאמר "לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו" (שם, שם).

⦁ "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם" (רמב"ם הלכות בית הבחירה) בסוף בניית בית המקדש כתוב: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת-בֵּית- ה' בִּירוּשָׁלַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי“. מסורת ביד הכל שהמקום שבנו בו דוד ושלמה את המזבח בגורן ארונה הוא מקום המזבח, המקום בו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: "אדם ממקום כפרתו נברא". במקום זה קין והבל הביאו את מנחתם, נח בנה מזבח בצאתו מן התיבה, ושם הייתה עקידת יצחק. כפי שכותב הרמב"ם, מקום המזבח הוא מיוחד ומדויק ביותר.

⦁ "הַמִּזְבֵּחַ הָיָה שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם." (מידות, פרק ג') מזבח שעשו בני הגולה, וכן העתיד להיבנות, ארכו ורחבו ל"ב אמות על ל"ב אמות, כלומר שישה עשר מטרים! וגובהו עשר אמות. המזבח היה בנוי משלושה ריבועים זה על גב זה, התחתון גדול מהאמצעי והאמצעי גדול מהעליון. לכל אחד מהם יש שם מיוחד: התחתון נקרא יסוד, האמצעי נקרא סובב והעליון נקרא מקום המערכה.

⦁ "וּבְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הָיוּ שְׁנֵי נְקָבִים..." (מידות, פרק ג') ביסוד המזבח היו שני נקבים בקרן המערבית דרומית הנקראים 'שיתין', אליהם היו שופכים את שיירי דם הקורבנות. משם דרך תעלת ניקוז היו יוצאים לנחל קדרון. "הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בָּאַמָּה וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן, וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזֶבֶל, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן:" (יומא פרק ה') דם הקורבנות הוא הקדש ולכן היו צריכים לשלם על מנת לא למעול בדם.

⦁ "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א' פרק כ"ב) כפי שלמדנו שבוע שעבר, מקום המזבח הוא מקום מאוד מסוים ואסור לשנות אותו ממקומו. כיום, ישנן שיטות שונות במיקומו. אם כך- מה נעשה כשנבנה את בית המקדש? איפה נקריב קורבנות? ישנה אפשרות למצוא את המקום בצילומי אוויר. אנחנו יודעים שמהקרן הדרומית-מערבית של המזבח התחילה תעלת ניקוז שנמשכה עד נחל קידרון. אם נמצא אותה– נוכל למצוא את מקום המזבח בקלות. ואיך נמצא אותה? במשך היום השמש מחממת את שטח הר הבית. בלילה אזור זה מתקרר. שטחים שיש תחתיהם חלל מתקררים לאט יותר, ואותם ניתן לזהות בעזרת צילומי אינפרא אדום.

⦁ "כשם שחוט הסיקרא מבדיל בין דמים העליונים לתחתונים, כן סנהדרין מבדילין: בין טומאה לטהרה, בין איסור להיתר, בין פטור לחיוב" (שיר השירים רבה פרשה ד') 'חוט הסיקרא' הוא קו אדום הנמצא בחצי גובה המזבח. חוט זה נועד לסמן את ההבדל בין מקום הדמים שצריכים להיזרק על גבי המזבח בחלקו העליון לבין אלו אשר צריכים להיזרק בחלקו התחתון. "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ..." על פי מדרש רבה חכמי הסנהדרין מוציאים מפיהם דברי הלכה מדוקדקים, המשולים לחוט הסיקרא שאף הוא דק ומבדיל בין סוגי דם הקורבנות (הדומים בצבעם לחוט השני).

⦁ "וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו, עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו-מִמֶּנּוּ, תִּהְיֶין קַרְנֹתָיו..." (שמות כ"ז) ארבע קרנות המזבח הן ארבע בליטות מרובעות בארבע הפינות של ראש המזבח. הקרנות הן חלק בלתי נפרד מהמזבח, ועל כן אין לייצר אותן בנפרד ולחברם למזבח אחר כך, אלא יש לעשותם כחלק מעשיית המזבח כולו (עפ"י רש"י, שם). קרנות המזבח היו חלולות (רמב"ם הלכות בית הבחירה ב'), ככתוב בפסוק: "וּמָלְאוּ, כַּמִּזְרָק--כְּזָוִיּוֹת, מִזְבֵּחַ" (זכריה ט'), כלומר לקרן היה בית קיבול כמו למזרק.

⦁ "מקום הילוך רגלי הכוהנים... עשרים וארבע על עשרים וארבע, מקום המערכה. " (מידות פרק ג') 'מקום המערכה' היה כ"ד אמה על כ"ד אמה. בכל יום היו מסדרים במקום המערכה שלוש מערכות של עצים: המערכה הגדולה, עליה מקריבים את הקורבנות, מערכה נוספת- 'מערכה שניה של קטורת', שממנה לקחו גחלים להקטיר עליהם קטורת על מזבח הזהב שבהיכל, והמערכה השלישית- לקיום האש, כפי שצוונו: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו'). ביום הכיפורים היו עושים מערכה נוספת. באמצע מקום המערכה היתה ערימת האפר, הנקראת 'תפוח'.

⦁ "וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין..." (ויקרא כ"ג) על גג המזבח בקרן המערבית- דרומית, היו שני ספלים של כסף סמוכים זה לזה. אחד לצד מערב- לניסוך המים, ואחד לצד מזרח- לניסוך היין. בכל ספל היה נקב, והכהן היה מערה לתוך הנקב את הנסכים. הנסכים היו יורדים דרך הנקב על גבי המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין היו יורדים לשיתין. יש אומרים שהנסכים ירדו ישר מהספלים לשיתין. את היין מנסכים רק לאחר קורבן עולה ושלמים, וכמות היין תלויה בסוג הבהמה: בפר מנסכים חצי ההין, באיל שלישית ההין ובכבש רביעית ההין.

 

גרסת הדפסה