טיפ טיפה קורבנות חלק 2

טיפ טיפה קורבנות חלק 2

 טיפ טיפה- קורבנות חלק 2

⦁ "וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ, וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָּהּ. שֶׁבּוֹ יוֹרְדִין לַשִּׁית, וּמְנַקִּין אוֹתוֹ..." (מידות ג') ניסוך היין הנעשה כל יום והמים שמנסכים בימי הסוכות– סופם להגיע לשיתין. את פתח השיתין כיסתה טבלה של שיש, כלומר לוח בגודל אמה על אמה, והיו מגביהים את הטבלה באמצעות טבעות שהיו קבועות בה כדי לנקות את השיתין. על פי המסופר בגמרא, אחת לשבעים שנה פרחי כהונה (הכוהנים הצעירים) היו יורדים לשיתין ומלקטים משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה והיו שורפים אותו בקדושה, במקום קדוש בעזרה. (סוכה דף מט.)

⦁ "המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים..." (רמב"ם, הלכות בית הבחירה, א') נאמר בתורה "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה-לִּי... וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי..." (שמות כ') ועולה השאלה, האם צריך לבנות את המזבח מאדמה או מאבנים? רבי ישמעאל מפרש שהכוונה בפסוק "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים“ היא שהמזבח צריך להיות מחובר לאדמה ולא בנוי על גבי כיפין ומחילות (מכילתא ישמעאל, יתרו יא). ואכן פוסק הרמב"ם שיש לבנות את המזבח מאבנים ולחברו לאדמה. הכס"מ מדייק שבשעת הדחק התירו לבנות את ההיכל מלבנים, ועל כן לכתחילה יש לבנות את המזבח מאבנים, אך בהיעדר אבנים חובה לבנותו מלבנים או אדמה.

⦁ "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ..." (שמות כ') מזבח העולה בנוי מאבנים שלמות, שלא נחצבו וסותתו. "אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהם ברזל." (מכילתא, שם) אבן שנגע בה ברזל נפסלה לבניין המזבח, מפני כמה סיבות. המזבח נועד להאריך את ימיו של האדם על ידי הקרבת הקורבנות, ואילו הברזל משמש ככלי המקצר את ימיו של האדם, ולא ראוי שיונף המקצר על המאריך (מידות ג'). בנוסף, כדי שלא יסתתו ציורים וצלמים של עבודה זרה. (רשב"ם, שמות כ', כ"ב)

⦁ "כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח..." (רמב"ם, הלכות בית הבחירה, א') כפי הכתוב במסכת מידות, היו מביאים את האבנים מקרקע בתולה שלא חפרו בה מעולם: "מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם, וְחוֹפְרִין לְמַטָּה מֵהַבְּתוּלָה...". אבנים שלימות אלו, שאין חשש שנגע בהן ברזל, נקראות 'אבנים מפולמות'. עפ"י הרמב"ם האבנים הכשרות הן אבנים מהטבע, כגון אבנים מהים. אבנים אלו נפסלות אם נפגמו לאחר הוצאתן מהקרקע אפילו בשריטה קלה. לעומת זאת, הרמב"ן סובר שמותר להחליק את האבנים כאבן שיש חלקלקה בתנאי שלא יעשו זאת עם ברזל.

⦁ "וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות כ') בפרשת השבוע נקרא על מעמד הר סיני, עמוד שהאמונה סובבת עליו. בפסוק האחרון בפרשה אנו לומדים על כבש המזבח. הכבש הוא עליה משופעת ללא מעלות (מדרגות), המשמשת לעליה ולירידה מהמזבח. הכבש הוא חלק ומשופע כדי לשמור על הצניעות, כיוון שהרחבת הפסיעות בעת העלייה במדרגות קרובה לגילוי ערווה. (רש"י, שם). בעל ספר החינוך נותן עוד טעם למצווה, לא לעלות על המזבח במדרגות, כדי שלא נפסע פסיעות גסות בעת העלייה. ואילו בעלייה על הכבש עולים בנחת וביראה, עקב בצד אגודל, וקובעים בנפשותינו את יראת המקום וחשיבותו.

⦁ "לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ..." (שמות כ') הכתוב הזכיר את הברזל בלשון 'חַרְבְּךָ', מכיוון שהחרב עשויה ממנו והיא מחריבה את העולם. "וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז) נאמר על עשיו, ולא ראוי שתהיה בבית ה' החרב שגבורת עשיו נראית בה. אכן בבית המקדש לא היו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה. את אבני המזבח אסור לסתת בכלי ברזל, אך את אבני בית המקדש מותר. אך למרות זאת "כָּל-כְּלִי בַרְזֶל לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א', ו'). כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש לא הניפו ברזל בתוך בית המקדש אלא בחוץ, כי הוא לא רצה שישמע שם קול ברזל (עפ"י הרמב"ן, שמות כ').

⦁ "ומלבנין אותן פעמים בשנה, אחת בפסח ואחת בחג..." (מידות ג') המזבח היה עשוי מאבנים ומצופה בסיד. היו מסיידים בסיד את המזבח פעמיים בשנה, פעם אחת לפני פסח, ופעם שניה לפני סוכות. לא היו מסיידים את המזבח 'בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל', כלומר בכפות של בנאים שרגילים לסוד בהן, שמא הברזל יגע במזבח ויפסול אותו. בכל ערב שבת היו מנקים עם מפה את המזבח מהדם. (עפ"י רע"ב, מידות, שם)

⦁ "ורבובה הייתה במערבו, ששם היו נותנין פסולי חטאת העוף" (מידות, ג') במשנה מתואר מקום מיוחד בכבש- הרבובה. הרבובה היא מעין גומחה, הדומה לחלון חלול, כפי ששמה מרמז עליה- רבובה מלשון נבובה, כלומר חלולה. (הרע"ב על המשנה) ברבובה היו שמים חטאת העוף שנפסלו מספק, שאי אפשר לשרוף אותם מיד כמו קדשים פסולים, ולכן היו שמים אותם ברבובה במשך כל הלילה- ודינם כ'נותר', ומהרבובה נלקחו לשריפה.

⦁ "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ..."(דברים, י"ב) הכהן זורק מן הכלי את הדם על המזבח, שנאמר: "וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת-דָּמוֹ..." (ויקרא א') בצורה שבה שהדם עולה על המזבח- בזריקה, כך אף הבשר עולה בזריקה. בין הכבש למזבח היה רווח, ולכן הכהן היה צריך לעמוד על הכבש ולזרוק את הבשר למערכה הגדולה. מהכבש יצאו שני כבשים קטנים, האחד מוביל ליסוד והשני מוביל לסובב. כבשים אלו מובדלים מן הכבש כ'מלוא הנימא', כלומר אויר מועט מאוד. (עפ"י זבחים סב, ב)

⦁ "וטבעות היו לצפונו של מזבח... שעליהן שוחטין את הקודשים..." (מסכת מידות, ג') עם פתיחת שערי ההיכל עם שחר, החלה עבודת התמיד בבית המטבחיים. בית המטבחיים הוא מקום בצפון העזרה, בו היו שוחטים את הקרבן ומכינים אותו להקרבה. בבית המטבחיים היו עשרים וארבע טבעות, באמצעותן היו שוחטים את הקורבנות, ועל שמונת הננסים (עמודי אבן נמוכים) הפשיטו וניתחו את הקורבן. את חלקי הקורבן הדיחו על שולחנות שיש, מכיוון שהוא מקרר ומצנן את הבשר שלא יסריח. (עפ"י רע"ב על מסכת מידות פ' ג')

⦁ "לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים" (תהילים נ') בספר תהילים מבאר דוד המלך כי לה' אין צורך בקורבנות שלנו: "לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים (זכרי עזים) כִּי לִי (שייכים) כָל חַיְתוֹ יָעַר (חיות היער), בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף (באלפי הרים) יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי (רמש השדה) עִמָּדִי. אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ" (תהילים נ, ט - יג). מפסוקים אלו אנו מבינים שה' לא זקוק לדבר מאכל. אם כן, מה הכוונה בפסוק "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי"? וכי ה' צריך לחם? בעזרת ה' מחר נלמד הסבר מספר הכוזרי על כך.

⦁ "כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות דבר שקשה על השכל לקבלו..." (הכוזרי, מאמר שני אות כה) מלך כוזר שואל את החבר שאלה שמעסיקה רבים. מדוע ה' צריך שנקריב לו קורבנות? וכי ה' צריך לחם? החבר מביא משל לצורך ההסבר: כל אדם מורכב מגוף ונשמה. האכילה והשתייה הם תנאי לכך שנשמה תשכון בגוף, ולא לקיומה. הרי גם לאחר המוות הנשמה קיימת. כך גם בהקרבת הקורבנות- על מנת שתשרה השכינה בישראל צריכים להקריב קורבנות. הכוונה בפסוק "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" היא שהקרבן הוא לחם לאש השורפת את הקורבן ומעלה את ניחוחו לפני ה'. הלחם לאש הוא התנאי שתתחבר השכינה עם ישראל ותשכון בבית המקדש, והוא לא תנאי לעצם קיום השכינה. (עפ"י מאמר של הרב חנניה מלכה)

⦁ וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" (במדבר כ"ח) ביטוי מופלא נאמר בתורה על השעיר שהקריבו בראש חודש, שהוא "לְחַטָּאת לַה'".
בתחילה ברא הקב"ה שני מאורות גדולים, השמש והירח, ובאה הלבנה וטענה לפני ריבונו של עולם, איך אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד. בכוונתה היה שיקטין ה' את השמש כדי שתמלוך היא לבדה. אולם אמר הקב"ה ללבנה: "לכי ומעטי את עצמך". אמרה לפניו: "לפי שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי"? ניחם אותה ה' בזה שישראל ימנו על פיה את החודשים, וגם הצדיקים יקראו על שמה, ולא התנחמה. "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", ולכן נאמר "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'" (במדבר כח, טו) (פניני הלכה זמנים).

⦁ "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה'..." (במדבר כ"ח) מצווה להקריב קרבן מוסף בכל ראש חדש בנוסף על קורבן תמיד של כל יום.מקריבים שני פרים בני בקר, איל אחד ושבעה כבשים בני שנה תמימים. את הקרבן מביאים עם הנסכים והמנחות. לכאורה, היינו יכולים לחשוב שצריך להקריב קורבן מוסף רק בראש חודש ניסן, שהרי כתוב "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". אך מתבאר לנו בפסוק "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" שהכוונה היא לעשות כן בכל ראש חודש. בנוסף לומדים זאת מהמילים "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם"- בלשון רבים. (עפ"י פירוש רבי אברהם אִבּן עזרא, שיום פטירתו חל היום)

⦁ "נעלם הדבר ונעלה מזה אומר אני תורת האלהים היא ומי שקבלה בתמימות בלי התפלפלות ובלי התחכמות מעלה הוא מן המתחכם..." (הכוזרי, מאמר שני אות כה) בתחילת השבוע הבאנו טעם מספר הכוזרי לעניין הקורבנות. בנוסף, החבר מסביר שעניין הקורבנות הוא דבר נעלם, ועדיף לקבל את עניין עבודת הקורבנות בפשיטות, ללא חקירה והתחכמות. אך מי שלא במדרגה עליונה זו ומחפש הסבר, עדיף שילמד את הטעמים ולא יגיע לספקות וסברות רעות ח"ו. בע"ה שבוע הבא נלמד טעמים נוספים, שמביאים הרמב"ם והרמב"ן.

⦁ "לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים" (תהילים נ') בספר תהילים מבאר דוד המלך כי לה' אין צורך בקורבנות שלנו: "לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים (זכרי עזים) כִּי לִי (שייכים) כָל חַיְתוֹ יָעַר (חיות היער), בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף (באלפי הרים) יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי (רמש השדה) עִמָּדִי. אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ" (תהילים נ, ט - יג). מפסוקים אלו אנו מבינים שה' לא זקוק לדבר מאכל. אם כן, מה הכוונה בפסוק "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי"? וכי ה' צריך לחם? בעזרת ה' מחר נלמד הסבר מספר הכוזרי על כך.

⦁ "כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות דבר שקשה על השכל לקבלו..." (הכוזרי, מאמר שני אות כה) מלך כוזר שואל את החבר שאלה שמעסיקה רבים. מדוע ה' צריך שנקריב לו קורבנות? וכי ה' צריך לחם? החבר מביא משל לצורך ההסבר: כל אדם מורכב מגוף ונשמה. האכילה והשתייה הם תנאי לכך שנשמה תשכון בגוף, ולא לקיומה. הרי גם לאחר המוות הנשמה קיימת. כך גם בהקרבת הקורבנות- על מנת שתשרה השכינה בישראל צריכים להקריב קורבנות. הכוונה בפסוק "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" היא שהקרבן הוא לחם לאש השורפת את הקורבן ומעלה את ניחוחו לפני ה'. הלחם לאש הוא התנאי שתתחבר השכינה עם ישראל ותשכון בבית המקדש, והוא לא תנאי לעצם קיום השכינה. (עפ"י מאמר של הרב חנניה מלכה)

⦁ "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" (במדבר כ"ח) ביטוי מופלא נאמר בתורה על השעיר שהקריבו בראש חודש, שהוא "לְחַטָּאת לַה'". בתחילה ברא הקב"ה שני מאורות גדולים, השמש והירח, ובאה הלבנה וטענה לפני ריבונו של עולם, איך אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד. בכוונתה היה שיקטין ה' את השמש כדי שתמלוך היא לבדה. אולם אמר הקב"ה ללבנה: "לכי ומעטי את עצמך". אמרה לפניו: "לפי שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי"? ניחם אותה ה' בזה שישראל ימנו על פיה את החודשים, וגם הצדיקים יקראו על שמה, ולא התנחמה. "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", ולכן נאמר "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'" (במדבר כח, טו) (פניני הלכה זמנים).

⦁ "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה'..." (במדבר כ"ח) מצווה להקריב קרבן מוסף בכל ראש חדש בנוסף על קורבן תמיד של כל יום. מקריבים שני פרים בני בקר, איל אחד ושבעה כבשים בני שנה תמימים. את הקרבן מביאים עם הנסכים והמנחות. לכאורה, היינו יכולים לחשוב שצריך להקריב קורבן מוסף רק בראש חודש ניסן, שהרי כתוב "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". אך מתבאר לנו בפסוק "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" שהכוונה היא לעשות כן בכל ראש חודש. בנוסף לומדים זאת מהמילים "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם"- בלשון רבים. (עפ"י פירוש רבי אברהם אִבּן עזרא, שיום פטירתו חל היום)

⦁ "נעלם הדבר ונעלה מזה אומר אני תורת האלהים היא ומי שקבלה בתמימות בלי התפלפלות ובלי התחכמות מעלה הוא מן המתחכם..." (הכוזרי, מאמר שני אות כה) בתחילת השבוע הבאנו טעם מספר הכוזרי לעניין הקורבנות. בנוסף, החבר מסביר שעניין הקורבנות הוא דבר נעלם, ועדיף לקבל את עניין עבודת הקורבנות בפשיטות, ללא חקירה והתחכמות. אך מי שלא במדרגה עליונה זו ומחפש הסבר, עדיף שילמד את הטעמים ולא יגיע לספקות וסברות רעות ח"ו. בע"ה שבוע הבא נלמד טעמים נוספים, שמביאים הרמב"ם והרמב"ן.

 

גרסת הדפסה