טיפ טיפה קורבנות חלק 3

טיפ טיפה קורבנות חלק 3

 טיפ טיפה- קורבנות חלק 3

⦁ "ואִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ... " (ויקרא א') השבוע נתחיל ללמוד על סדר הקרבת קרבן העולה. סמיכה ווידוי: בעל הקורבן מעמיד את הבהמה במקום שחיטתה וסומך (משעין) את שתי ידיו על ראש הבהמה ומתודה. שחיטה: שוחטים את הבהמה בצפון. קבלת הדם: הכהן עומד בצפון ומקבל את הדם לתוך כלי שנקרא מִזְרק. הולכת הדם: הכהן מוליך את הדם למזבח החיצון. זריקת הדם: הכהן זורק את הדם בשתי זריקות על שתי זוויות המזבח החיצון למטה מחוט הסיקרא. שפיכת שיירי הדם: הכהן שופך את שיירי הדם שבכלי ליסוד הדרומי של מזבח החיצון. מחר בע"ה נמשיך את הסדר.

⦁ "ואִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ... " (ויקרא א') השלב הבא לאחר שפיכת שיירי הדם הוא הפשטת העור: מפשיטין את עור הבהמה. ניתוח: מנתחין את הבהמה לנתחיה. הדחה: רוחצין את הקרב (מעיים, כרס, קיבה וכו') והכרעיים. הולכת האיברים: הכהנים מוליכים את האיברים לכבש (פרט לעור וגיד הנשה). מליחה: מולחין את האיברים. הקטרה: הכהן עולה לראש הכבש וזורק את האיברים על האש. מנחת נסכים: בעל הקורבן חייב להביא מנחה להקרבה ויין לנסך על גבי המזבח.

⦁ "וְשָׁחַט אֶת-בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'... " (ויקרא א') מצווה לשחוט את הקורבן מיד לאחר סמיכת הידיים על ראשו. השחיטה כשרה בזר, כלומר גם לוי וגם ישראל כשרים לכך. (רש"י, שם) קדשי קודשים שחיטתם בצפון, וקדשים קלים שחיטתם בכל מקום בעזרה. השוחט שוחט בסכין כשר של כלי שרת, מברך על השחיטה ומכוון בשחיטתו לשם שישה דברים: לשם הזבח, לשם זובח, לשם ה', לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח. (עפ"י מסכת זבחים פ' ד'-ה')

⦁ "וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת-הַדָּם..." (ויקרא א') מן הלשון "וְהִקְרִיבוּ" לומדים חז"ל שמדובר בקבלת הדם, שבאמצעותה מקריבים את הקורבן. קבלת הדם כשרה אך ורק בכהן. לאחר שחיטת הקורבן הכהן מקבל ביד ימין את הדם לתוך כלי הנקרא מִזְרק. ניתן לבאר כי השחיטה משמעותה ביטול הבהמיות, ולכן כשרה בזר, ואילו שאר העבודות הקשורות לדם כמו קבלתו והולכתו מהותן היא התיקון הנעשה בהקרבת הקרבן, שכן עיקר כפרת הקורבן היא בדם, כנאמר: "כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר". (ויקרא, י"ז) תיקון זה מוטל על הכוהנים שלהם נתן ה' את יכולת התיקון. (מתוך הספר אוצר תורת הקורבנות)
⦁ אמר עולא אמר רבי יוחנן: הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה..." (זבחים, י"ד, ב') הולכת הדם היא הבאת הדם ממקום השחיטה אל קיר המזבח. בגמרא במסכת זבחים מבואר שיש להוליך את דם הקרבן ברגל, וכך פוסק אף הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק א'). אך מדוע הולכת הדם צריכה להיות ברגל? כיוון שמהות הולכת הדם היא להבדיל ולהעלות את הדם, חייבת להתבצע בו פעולה ממשית. יתכן לומר כי שלב הולכת הדם הינו שלב ביניים, שעניינו להפריד בין קבלת הדם לזריקתו. שלב זה הינו שלב מעבר של הכנה להתעלות. (עפ"י 'אוצר תורת הקרבנות')

⦁ "וְזָרְקוּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד..." (ויקרא א') זריקת דם היא נתינת דם הקורבן על המזבח. עיקר כפרת הקרבן היא בזריקת הדם, כנאמר בתורה: "כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז) איך זורקים את הדם? רש"י מבאר: "הא כיצד נותן שתי מתנות שהן ד'" (ויקרא א', ה')
בקרבן עולה זורקים את הדם בחלק התחתון של המזבח, מתחת לחוט הסיקרא. הדם נזרק על שתיים מקרנות המזבח: הצפונית מזרחית והדרומית מערבית. הזריקה נעשית על חודה של הקרן בצורת האות "ך", כך שהדם מתפשט על ארבע דפנות המזבח.

⦁ "ושיירי הדם, נשפכים על גג היסוד הדרומי..." (הלכות מעשה הקרבנות פ' ה') לאחר זריקת דם הכהן שופך את שיירי הדם (הדם שנשאר) על יסוד המזבח. בתורה מוזכר עניין שפיכת שיירי הדם לגבי קורבנות מסוימים, ולא לגבי כל הקרבנות, אך חז"ל לימדונו שגם ביתר הקורבנות יש מצווה לשפוך את שיירי הדם. למדנו לפני כמה שבועות על 'השיתין', שני הנקבים שהיו בקרן המערבית דרומית של המזבח (לימוד מס' 541). מדוע שפכו את שיירי הדם לתוך נקבים ולא ישירות על גג היסוד? אחת הסיבות היא למנוע הצטברות של דם על קרקע העזרה.

⦁ "וְהִפְשִׁיט אֶת-הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ..." (ויקרא א') לאחר שפיכת שיירי הדם מפשיטים את עור הבהמה. העור ניתן לכהן, כפי שכתוב: "וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת-עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז') לפני שמעלים את הקורבן למזבח חותכים את האיברים לחלקים. ההפשט והניתוח כשרים בזר, ולכן גם בעל הקרבן יכול לעשות זאת.

⦁ "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם..." (ויקרא א') לפני שהעלו את אברי הקורבן למזבח, שטפו וניקו אותם במים.
באברי הקרבן היה לכלוך רב, וכדי להקריב את הקרבן בצורה מכובדת ניקו את האיברים. בבית המקדש היו שני מקומות מיוחדים לכך, לשכת המדיחים והשולחנות של השיש בבית המטבחיים. לשכת המדיחים הייתה בדרום העזרה, ליד לשכת המלח ולשכת הפרווה. כל הלשכות הללו שירתו את הכוהנים בעת הקרבת הקרבנות: שטפו את האיברים בלשכת המדיחים, לקחו מלח לקרבן מלשכת המלח ואחסנו את העור של הקרבן בלשכת הפרווה.

⦁ "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא א') אנו לומדים מכך שכתוב "והקריב" בנוסף ל"והקטיר" שהכהן צריך להוליך את האיברים למזבח. מוליכים את הנתחים לכבש, חוץ מהעור וגיד הנשה. על גבי הכבש היו מולחים את הקורבנות, כפי שצוונו: "עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". (ויקרא ב') כיום, ישנו הידור להניח מלח על השולחן בעת הסעודה, כפי המצווה במקדש- להוסיף מלח לקרבנות. מרמזים בזה שהשולחן דומה למזבח, והמאכל לקרבן, שהוא נותן לאדם כוח לעבודת ה'. (פניני הלכה)

⦁ "וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ויקרא א') לאחר מליחת איברי הקרבן על הכבש מעלים אותם לראש הכבש, ממנו משליכים אותם אל אש המערכה הגדולה. לפני ההקטרה מסירים את גיד הנשה, ומשליכים אותו אל התפוח הנמצא במרכז גג המזבח. לפני הקטרת האיברים מברך הכהן: "ברוך... אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו להקטיר האיברים על האש". לאחר זריקת האיברים על האש, עולה הכהן על גג המזבח ומסדר את האיברים על האש. (מתוך 'אוצר תורת הקורבנות')

⦁ "מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל-הָעֹלָה..." (במדבר ט"ו) מצווה על כל מי שהביא קרבן עולה או שלמים להביא עם הקרבן נסכים, כלומר מנחת סולת ויין לנסך. מנחת סולת הינה בלילה של סולת ושמן זית. הנוהג המקובל היה שבעל הקרבן רוכש את הנסכים במקדש מהממונה ששמו היה יוחנן בן פנחס, ומקבל חותמת, אותה הראה לאחיה שהיה ממונה על הנסכים, ומקבל ממנו את הנסכים שהיה צריך. כך כל אחד יכל בקלות לקנות נסכי יינות שמנים וסלתות ראויים וכשרים.
(עפ"י מסכת מידות פרק ה')

⦁ "מוֹתַר הַפֵּרוֹת לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ... " (מידות ד') בשעה טובה גמרנו ללמוד את סדר הקרבת קרבן עולה!
אך מה היו עושים כאשר אף אדם לא בא להקריב קרבן? במצב כזה, היו מקריבים עולות נדבה הנקראים 'קַיִץ הַמִּזְבֵּחַ', כיוון שזהו לא כבוד ה' שהמזבח יעמוד שומם. קורבנות אלו נקראים 'קַיִץ הַמִּזְבֵּחַ', כמו פירות הקיץ. שכן בקיץ מייבשים תאנים וענבים ואוכלים אותם בתור קינוח, תוספת, וכך הקורבנות הללו באים בתוספת למה שהתחייבנו (הם עולות נדבה). )רמב"ם, שם) "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מוֹתַר הַפֵּרוֹת לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ" הכסף שנשאר מכספי מחצית השקל לאחר קניית כל קורבנות ציבור והדברים הנצרכים (למשל תיקון צרכי העיר), היה משמש לקניית יינות, שמנים וסלתות, אותם מכרו לאנשים שבאו להקריב מנחות, ועם הכסף שהרוויחו מהמכירה (-מותר הפירות בלשון המשנה) היו קונים קורבנות לקיץ המזבח. (ברטנורא, שם)

⦁ "בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים... בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בִּכְרַכִּין, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת..." (מידות א') חודש טוב! כמו שלמדנו, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כל אדם מישראל חייב לתת 'מחצית השקל' למקדש בכל שנה לצורך קורבנות ציבור.
כיצד גבו את השקלים? בא' אדר (ובשנה מעוברת אדר ב') מכריזים בכל הערים שיביאו את שקליהם, כיוון שכבר בא' ניסן קונים קרבנות ציבור מהשקלים החדשים. בט"ו באדר קוראים את מגילת אסתר בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ומתקנים את הדרכים שהתקלקלו מהגשמים בשביל עולי הרגל. (קהתי, שם)
⦁ "הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת (טְלָאֵי) קָרְבָּן..." (מידות א') בבית המקדש הייתה לשכה מיוחדת בה נשמרו הבהמות לצורך קורבנות ציבור. ללשכה זו קראו לשכת הטלאים, אחת השלכות שהיו בבית המוקד. "כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי-לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כ"ב) ישנו איסור להקריב קרבן בעל מום, ולכן חובה לבדוק את הקרבן לפני שמקריבים אותו. מבקרי המומים הם אלו שבדקו את הבהמות, מומחים מיוחדים שזה היה תפקידם בבית המקדש. את קורבן התמיד בדקו ארבעה ימים קודם הקרבתו. כדי שיוכלו להקריב את קורבנות התמיד ללא עיכוב, היו בלשכת הטלאים לפחות שישה טלאים מוכנים שבדקו אותם ממומים. (רע"ב, מידות א')

⦁ "כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ..." (ויקרא א') אתמול למדנו שישנו איסור להקריב קרבן בעל מום. הקורבנות צריכים להיות תמימים ומובחרים. בתורה הוזכרו כמה מומים, למשל "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת..."
בנוסף, היו בהמות שנפסלו להקרבה, למשל: 'כלאיים'– בהמה שנולדה מזיווג שני סוגי בהמות, לדוגמא כבש עם עז. 'יוצא דופן'- בהמה שלא נולדה בלידה טבעית, אלא הוצאה דרך דפנות הרחם (ניתוח קיסרי). (זבחים ח') 'יתום' – בעל חיים שאמו מתה מיד בלידתו. לשלושת סוגי הבהמות הללו לא היו חיים תקינים או לידה רגילה, והם פסולים להקרבה. שנזכה להקריב קורבנות תמימים!

⦁ "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים." (שמואל א' ט"ו) בהפטרה שנקרא אחרי פרשת זכור, מופיעה המצווה של מחיית עמלק. שמואל מוסר לשאול המלך את דבר ה': להכות את עמלק ולהרוג את כולם, ולא לחמול עליהם. אכן, שאול מכה בעמלק, אך הוא והעם חומלים על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן. שמואל בא בשליחות ה' ואומר לשאול שזהו לא רצון ה', ושמיעה בקול ה' יותר טובה מעולות וזבחים. אם ה' ציווה: "וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר" מדוע שיחפוץ בקורבנות אלו? הרי ציווה לא לחמול על הצאן! הקורבנות צריכים להיות לרצון ה', וכך נתקרב אליו.

⦁ "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א') אתמול למדנו את דברי התוכחה שאמר שמואל. גם בדברי מלאכי ישנה תוכחה, ואלו הם דבריו: "מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ! בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא... הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ! הֲיִרְצְךָ? אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?!- אָמַר ה' צְבָאוֹת". (שם, שם) בראשית ימי בית שני, שלט בארץ ה'פחה', נציג מלכות פרס. מלאכי אומר לעמ"י, כמו שלא תביאו דבר מאוס ופגום לפחה, על אחת כמה וכמה למלך מלכי המלכים, הקב"ה! מפסוק זה למדו חז"ל שיש להיזהר מלהביא דבר פגום לפני ה' במקדש.

⦁ "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיהו א') בנוסף לדברי שמואל ומלאכי, מודגש פעמים רבות בדברי הנביאים שהקורבנות לא באים כתחליף לחזרה בתשובה. ישעיהו מוכיח את העם שכל עוד הם ממשיכים לגזול, להרוג ולהרע, ה' לא חפץ בכבשים ועתודים. במצב כזה הקטורת היא כמו תועבה, מנחת שוא. הפתרון הוא לתקן את המעשים, את הלבבות, וכך יתקיים: "אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינו". כך גם בנבואת הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת". ובספר משלי: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח." ה' רוצה את הלב שלנו, "רחמנא לבא בעי"!כמובן שהנביאים לא התנגדו לקורבנות, אלא לניתוק בין הקורבנות למעשים.
⦁ "והכהן הוא השלום אשר על ידו יכולין כל הברואים לעלות דצח"ם. כידוע מענין הקרבנות והקטורת..." (השפת אמת, פרשת פנחס) בתורת החסידות מבואר כי על ידי הקורבנות אנו מעלים את הבריאה כולה למדרגת קודש. העולם מורכב מדומם, צומח חי ומדבר- דצח"מ. על ידי הקרבת הקורבנות מתעלה כל הדחצ"מ למדרגה גבוהה ביותר. האדמה היא במדרגת דומם, בה צומחים הזרעים. הזרעים במדרגת צומח, ולאחר מכן החיה אוכלת את הצומח שנהפך לחלק ממנה. את הבהמה שוחטים ומעלים על גבי המזבח, והיא נהפכת קודש לה'! נמצינו למדים כי הקרבת הקורבנות מעלה את את כל הבריאה למדרגת קודש. (עפ"י מאמר של הרב חנניה מלכה)

⦁ "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה... וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות..." (רמב"ם הלכות מלכים י"א) האם כשבית המקדש יבנה יקריבו קורבנות?
סוגיה זו מעסיקה רבים. עפ"י הרמב"ם, אחד משלוש עשרה עיקרים הוא שהתורה לא תתחלף, ופסיקתו היא שהקורבנות יהיו גם בבית שלישי. לעומת זאת, במאמר 'חזון הצמחונות והשלום' הרב קוק מסביר שכל עוד בני האדם אוכלים בעלי חיים להנאתם ולתאוותם, ודאי שיקריבו גם קרבנות על המזבח. כך יהיה גם בבית המקדש השלישי. רק בתקופה מאוחרת יותר, הרבה אחרי בניין המקדש, תשתנה המציאות ואז יוקרבו רק קרבנות מן הצומח.

⦁ "וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן..."
(מתוך תפילת עמידה) בשבועות האחרונים עסקנו בלימוד על הקורבנות. למדנו על הסוגים השונים של הקורבנות, על המזבח, קצת הכרנו את הטעמים של הקרבת הקורבנות... וטיפ טיפה חשבנו על כוונת הלב, בין של הכוהנים בעבודתם ובין של עמ"י בהביאם את הקורבן. שנזכה בע"ה, לשנה הבאה בירושלים הבנויה, בה ה' יקבל את תפילותינו וקורבנותינו באהבה וברצון. "'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי' בכל מקום סלקא דעתך?- אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי..." (מנחות ק"י)

 

גרסת הדפסה