טיפ טיפה שעת סיפור

טיפ טיפה שעת סיפור

טיפ טיפה- שעת סיפור..

 

⦁ "כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, נִשְׁתַּנּוּ לִהְיוֹת שֶׁל זָהָב, חוּץ מִשַּׁעַר נִיקָנוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה בָהֶן נֵס..." (מידות פרק ב', משנה ג') ניקנור הכין במצרים שתי דלתות נחושת מפוארות לתרומה למקדש. אך בדרכו חזרה תקפה סערה את ספינתו. על מנת להקל על הספינה, השליכו אנשיה את אחת מדלתות ניקנור אל הים. אך הים לא נח מזעפו, וכאשר בקשו האנשים להשליך גם את הדלת השנייה, חבקה ניקנור והודיעם כי אם ישליכו את הדלת- ישליכו גם אותו עמה. מיד נפסקה הסערה והספינה המשיכה בדרכה. כשראה ניקנור שהים שקט הצטער שלא הציל ע"י אותה מסירות נפש גם את הדלת הראשונה! אך הקב"ה ראה את כוונתו וצערו של ניקנור, וכשהגיעה הספינה לחופי הארץ, בצבצה הדלת האבודה מתחת לספינה, וכך זכה ניקנור להביא את שתי הדלתות אל המקדש. כשאנחנו הולכים בדרך הנכונה, הקב"ה מצליח בעדנו. יש קברניט לספינה שמוביל אותנו בשלום ושמחה אל החוף ואל המקדש. (ע"פ פירושו של הבן איש חי בספריו "בניהו" ו"בן יהוידע")

⦁ "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" (תהילים קכ"ב) חז"ל שואלים על הפסוק איך יכול שדוד שמח בעלייה למקדש אם בימיו כלל לא נבנה עוד בית המקדש? על כך מספרת הגמרא (?) בירושלמי, שה "ליצנים", שהיו בתקופת דוד היו הולכים לביתו ולועגים לו: "דוד, אימתי יבנה בית המקדש? אימתי בית ה' נלך?" משום שכולם ידעו שהמקדש ייבנה רק לאחר מותו, ובעצם בכך רמזו לדוד שהם מחכים למותו. אך דוד במקום לכעוס- שמח. עצם הזכרת המקדש ע"י האנשים שימחה את דוד. האיסור על דוד המלך לבנות את בית המקדש לא מנע ממנו לשאוף אליו בכל מאודו ולעשות הכל כדי לקדם את בניינו, גם בעת סכנה וצער, גם אם זה כרוך בקיצור ימיו, ואף אם יש מלגלגים עליו, הוא יעשה הכל כדי לקדם את המקדש, ואפילו בעוד צעד אחד קטן.

⦁ "ויַעַשַׂ אתֵ הכַיִּוֹר נחְשת ואְתֵ כנַּוֹ נחְשת במְרַאְת הצַבאְת אשֲר צבָאְוּ פתֶחַ אהל מוֹעדֵ" (שמות לח, ח) כיור הנחושת נבנה מהמראות הצובאות. רש"י מתאר שנשות ישראל השתמשו באותן המראות בזמן העבדות במצרים, ומדוע? עם ישראל היה שבוי בעבודת פרך למצרים עשרות שנים, וכשהגיע הציווי להשליך את כל התינוקות הזכרים ליאור, התייאשו הגברים וחשבו לוותר על חיי המשפחה לחלוטין. לעומתם הנשים היו נחושות בדעתן להמשיך את זרע ישראל. לצורך כך התקשטו לבעליהן באמצעות מראות נחושת. בכך שידרו להם חוזקה ותקווה ועוררו את הרצון הטבעי של הגברים להקים זרע המשך. כשפנו הנשים למשה על מנת לתרום את אותן מראות נחושת לבניית המשכן "היה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים." (רש"י על הפסוק)

 

⦁ "מעשה היה שנצטרכו ישראל לפרה אדומה ולא היה מוצאים ואח"כ מצאו אותה אצל עכו"ם אחד" אותו הגוי זיהה כמה חשובה הפרה האדומה ליהודים והעלה את מחירה אט אט משלושה זהובים למאה. אך לא הסתפק בזה, "מה עשה אותו הרשע, אומר לגוי אחר חבירו בא וראה היאך אני משחק ביהודים הללו... נטל את העול ונתן עליה כל הלילה". חכמי ישראל זיהו שהפרה נפסלה כשראו ששיער גבה השתטח, עדות לכך ששמו עליה רתמות עבודה, ובנוסף עיניה פזולות. עקב כך ביטלו את העסקה. כשראה הגוי שלא הצליח לשחק בהם ואף הפסיד את כל כספו, אמר "ברוך שבחר באומה הזו ונכנס לו לתוך ביתו ותלה את החבל וחנק את עצמו".הגוי חשב שחכמי ישראל נמצאים עם הראש בתוך הסטנדר וניתן בקלות לעבוד עליהם. להבנתו עם ישראל כל כך להוט אחר מצותיו עד שאינו מחובר לשטח. אך התורה אינה מנותקת מהעולם הזה, אדרבא, 'זאת חוקת התורה' – כל החכמה נמצאת בתורה. (ע"פ ספר אגרא דכלה - דף רע"ב.)

⦁ "הַנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כְּנֶגֶד מִי אָמַרָן דָּוִד?" (סוכה נד.) כאשר דוד המלך החל בחפירת יסודות המקדש הוא הרים 'חרס' כלשהו שגרם למי התהום לעלות ולהציף את העולם. דוד המלך, בעצת אחיתופל, כתב את 'שם המפורש' על החרס ובכך ניצל המצב. אך המים ירדו יותר מדי. לכן העלה אותם דוד המלך חזרה באמירת חמש עשרה פרקי 'שיר המעלות'. מזמורים אלו היוו את שירת הכיסופים של דוד המלך אל המקדש, והיוו את היסודות הרוחניים אליו. לכן בשמחת בית השואבה שרו הלווים מזמורים אלו על 15 המעלות, המדרגות שנבנו כנגד אותם מזמורים, מכאן נלמד שמי שדורש, ומעמיד את היסוד, לבסוף יתקיים חזונו.

⦁ "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קיח) דוד המלך מרגיש שהוא נולד מחטא "הן בעוון חוללתי.." שורשיו מואביים, ובו חשדו שהוא ממזר. הוא גדל כמנודה, הוא ואמו. כששמואל מגיע לבית ישי כדי להמליך את אחד מבניו, דוד אפילו לא נקרא לשם. ובכל זאת, הבן שאותו "מָאֲסוּ הַבּוֹנִים", האחים, הוא שהיה לראש פינה. דוד לא מתייאש. למרות כל המתנגדים לדרכו לאורך כל חייו, דוד ממשיך לחתור למטרה החשובה ביותר-בית המקדש. את הדבקות הזאת למד מאמו, עליה נאמר שהיתה אורגת פרוכות למקדש. איך? והרי בכלל לא היה מקדש בזמנה? זה בדיוק העניין. אריגת פרוכות למקדש היא מלאכה שנמשכת שנים, ייתכן מאד שאישה שמתחילה במלאכה זו לא תראה את סיומה. אך זה לא מנע ממנה להתחיל במלאכה. כך דוד אומר- גם אם יש לי מתנגדים וגם אם לא אסיים, אין זה מונע ממני לסמן את היעד- מקדש!

 

⦁ "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו" (בבא בתרא ד.) המלך הורדוס נתפס בעיני העם כאכזר, חשדן ורצחני. עם זאת הוא שיפץ ובנה את בית המקדש, מדוע? הגמרא (בבא בתרא דף ג) מספרת שכשנודע להורדוס שחכמים דרשו 'מקרב אחיך תשים עלי מלך' הוא קם והרג את כל החכמים, כיוון שהיה גר וחשש למלכותו. עם זאת את בבא בן בוטא השאיר בחיים אך ניקר את עיניו. יום אחד הורדוס התיישב לפניו ושידל אותו לקלל את המלך על שעשה לו רעה כזו. אך החכם סירב "גם במדעך מלך לא תקלל''. הורדוס המשיך לנסות לשכנעו וכשטען שאף אחד לא ידע שקילל את המלך ובכל זאת החכם סירב לקללו, התוודה ואמר 'אני הוא הורדוס'. אם הייתי יודע שכל החכמים נזהרים כך בלשונם לא הייתי הורג אותם. כששאל כיצד יוכל לתקן את מעשיו ענה לו החכם זה שכיבה את אורו של העולם, כמו שכתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור', ילך ויעסוק באורו של עולם, כמו שכתוב: 'ונהרו אליו כל הגויים.

⦁ "אָדָם כתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כ"ד, א') בזמן המצור היה יחזקאל הנביא בבבל. שם מצווה אותו הקב"ה לכתוב לזיכרון את התאריך בו נתקבלה נבואתו, עשרה בטבת. עד היום אנו מציינים תאריך זה, אבל מדוע? הרי בית המקדש חרב רק בט' באב שנתיים וחצי לאחר מכן. במשך כל אותן שנים במצור, הנביאים חזרו והזהירו שאם לא יחזרו בתשובה המקדש יחרב. העובדה שעם ישראל לא חזר בתשובה מוכיחה שהוא לא הבין חשיבות המקדש, שהוא הלב שמזרים להם חיים. תחילת המצור סימלה את הוויתור על המקדש. "שהגיע זמנו של המקדש להשרף... יצאה בת קול ואמרה: עַם הרוּג הרגת, היכל שרוף שרפת". המקדש נשרף רק בט' באב, אבל בעצם הוא נחרב כבר בעשרה בטבת."אבל עוונות אבותינו החריבו נווה וחטאתינו האריכו קיצו, ואין לנו לא בית מקדש, לא מזבח כפרה ולא כהן בעבודתו..."

⦁ "תנו רבנן, פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד שהיה שם, אמר לו, הלויני שתים עשרה מעינות מים לעולי רגלים, ואני אתן לך שתים עשרה מעינות מים." (יחזקאל כ"ד, א') נקדימון בן גוריון היה מעשירי ירושלים, עם זאת לא יכל לקנות מן ההגמון את המים כיוון שירד מנכסיו. מדוע? הגמרא (כתובות ס"ז) מתרצת שכשנקדימון נתן צדקה לא עשה אלא לכבודו, ולתירוץ אחר – אדם עשיר כמוהו ראוי לתת יותר כספים לצדקה. הסיפור שלנו מראה את תהליך התשובה של נקדימון. כאשר הוא התחייב כלפי ההגמון, לא היה לו שקל בכיס! כל דאגתו היתה לעולי הרגל, 'שלא היה להם מים'. נקדימון סמך על הקב"ה שבזכות עמ"י, שבאותה שנה עלה לרגל כדי לספוג מקדושת ירושלים, ולא רק בשביל לקיים את המצווה - הקב"ה יוריד גשם.

 

⦁ "כיון שהגיע זמנו ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו, שגר לי או מים או מעות ." (יחזקאל כ"ד, א') כשהגיע יום החזרת החוב, שלח ההגמון שליחים לנקדימון כבר בבוקר, למרות שידע שמועד הפרעון הסופי יחול רק בערב. זאת מפני "שנתפחד פן באותו היום יתחזק (נקדימון) בתפילה ביותר וירדו גשמים. לכן שלח לו דברים כדי לצערו... ולא יתפלל בדעת צלולה". (בן יהוידע על תענית י"ט.) ההגמון ידע מהי כוחה של תפילה בבית המקדש וקיווה לפגום בתפילה זו, על ידי קנטור ובלבול כל היום. אך ניסיונותיו לא צלחו- נקדימון בן גוריון פנה להתפלל במקדש, ובסופו של דבר הקב"ה הוריד גשמים ומילא את בארות המים. כשצחק ההגמון שכבר ירד הערב והם איחרו את המועד, הקב"ה עשה נס שני, פיזר את העננים בשמים והוציא את השמש. נקדימון בתפילתו היחידה הצליח לגרום לקידוש ה', אם כך בוודאי שתפילה של רבים במקדש תביא לתוצאה דומה, קידוש ה' גדול לעיני כל העמים, והורדת שפע עד בלי די.

⦁ "תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד, שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ.." (יומא ע"א:) פעם אחת, במוצאי יום כיפור יצא הכהן הגדול מבית המקדש, מלווה בכל ישראל. בלכתם, נתקלו העם בחכמים- שמעיה ואבטליון, ועברו ללוותם. לבסוף באו החכמים להיפרד מן הכהן הגדול. אמר להם "ילכו בני גרים לשלום", ענו לו החכמים- "ילכו בני גרים לשלום, שעושים מעשה אהרן, ואל ילכו בני אהרן לשלום, שאינם עושים מעשה אהרן". אהרן הכהן נבחר לכהונה בזכות ענוותנותו, שלא קינא במשה אחיו. תפקיד הכהן להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", לא רק לעבוד במקדש. לכן הכהן הגדול בסיפור, אע"פ שביולוגית הוא מזרע אהרן- במעשיו הוא מזלזל בחכמים ומצערם (שמזכיר להם שהם בני גרים) ולא נוהג כמעשה אהרן. לעומתו, תכונת שמעיה ואבטליון הגרים היא ענווה. גרים לא מתמנים לתפקידי שררה כדי שלא יהיה חשש שיתגיירו לשם כבוד. לכן הם בעצם "עושים מעשי אהרן" בכך שמוכנים לוותר על כבודם ובלבד שיצטרפו לישראל.

⦁ "בני, דעת קונך יש בך מעיקרא כתיב (שמות טו, יז) "תביאמו ותטעמו" ולבסוף כתיב (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"... (כתובות, סב, ב) כשנשתדך בנו של רבי, פסקו לחתן 12 שנות לימוד תורה לפני שיישא את אשתו המיועדת. כשהעבירו את הכלה לפני החתן להיכרות ראשונה, ביקש לקצר את זמן ההמתנה לחתונה, ולהסתפק בשש שנות לימוד. וכששוב פגש בה, ביקש הבחור להתחתן מיד ורק אחר כך ללמוד. התבייש החתן מפני אביו, שרק מפני חיבתו למשודכת הוא רוצה להקדים את חופתו, אך אביו הרגיעו: "בני, דעת קונך יש בך". כך גם קרה לקב"ה. בהתחלה התכוון ה' לבנות את המקדש רק בארץ ישראל. שנאמר: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (=ארץ ישראל) ורק אז "מכון לשבתך פעלת ה'" ,בניית בית המקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אבל אחרי מעמד הר סיני כשהקב"ה כביכול "ראה" את הכלה, היא עם ישראל, הוא לא התאפק עוד ורצה מיד לקדשם ולבנות את המקדש- המשכן, כבר במדבר.

גרסת הדפסה