טיפ טיפה תשעה באב

טיפ טיפה תשעה באב

 טיפ טיפה- תשעה באב

 

⦁ "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א') כל תלמיד מתחיל יודע לצטט את המשנה המפורסמת בפרקי אבות: "על שלושה דברים העולם עומד". אך האם הוא מפנים את המשמעות של הדברים?
ללא שלושה דברים אלו, העולם אינו יציב. עולם בלי תורה, עולם ללא גמילות חסדים ועולם ללא 'עבודה', עבודת המקדש- הוא עולם חסר ומעורער! כך מתאר זאת המדרש: "עד שלא נעשה בית המקדש היה העולם עומד על תרונוס [כוננית] של שתי רגלים [תורה וגמילות חסדים] משנבנה בית המקדש [נוספה הרגל השלישית] נתבסס העולם ועמד בישובו". (תנחומא תרומה ט') זאת גם הסיבה שאנו מתפללים בכל יום על בניין המקדש, זהו צורך קיומי. עכשיו, בימי בין המצרים, אנו מרגישים את החוסר יותר מתמיד.

⦁ "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיה ס"ו) בגמרא מסופר על "כפר סכניא של מצרים", בו האנשים היו מאוד צדיקים, אך סופו של הכפר היה חורבן... שאלו חכמים, מדוע הוחרב הכפר עד היסוד, עד כדי כך שכבר כמעט ולא זכרוהו? שלא נשאר ממנו דבר? ענה רב יוסף: "משום דלא איאבול על ירושלים", מכיוון שלא התאבלו על ירושלים.
מבאר המהר"ל שהגוף לא יכול להתקיים ללא הלב. ירושלים היא הלב שלנו, והכפרים הם כמו זרועות של הגוף. לו היו בני הכפר מתאבלים על ירושלים, זכות מעשיהם הייתה מספיקה. אך הם התנתקו מלב האומה, מירושלים. מכאן שמי שלא מתאבל על ירושלים, גודע עצמו ממקור החיות, מהלב ובאופן טבעי- קמל, אך כל השמח בירושלים- זוכה ורואה בשמחתה! (עפ"י עיטין נ"ז, ופירוש המהר"ל שם)

⦁  "וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה'. בּונֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָיִם: אָמֵן" (מתוך ברכת המזון) "למה נתקנה ברכת 'בונה ירושלים' בתפילה ובברכת המזון? אמרו חז"ל: כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד [במגיפה], לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש. והלא הדברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה [בית המקדש] בימיהם ולא נחרב בימיהם כך נעשה להם ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש, אנו שנחרב בימינו והיה בימינו ואין אנו מתאבלים ולא מבקשים רחמים על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין שלוש תפלות בכל יום אנא השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ותיקנו בונה ירושלים ה' ברכה בפני עצמה בתפלתה ובברכת המזון."
(עפ"י מדרש שוחר טוב תהילים י"ז)

⦁ "בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָשׁ, בְּבֵית אַבְטִינָס, וּבְבֵית הַנִּיצוֹץ..." (מידות א') סביב המקדש התקיימה שמירה ב- 24 מקומות שונים, ואחד מהם הוא "בית הניצוץ". מספר פירושים ניתנו לאותו 'ניצוץ': בתוך הלשכה הייתה מדורה קטנה, שנועדה לצורך קיום אש התמיד. ומכאן: ניצוץ מלשון- ניצוץ של אש. שמרו שאש המזבח לא תכבה. אך יש אומרים, שהניצוץ הוא "על אודות הלפידים וניצוצי האש הנוראים אשר השליכו הבבליים מן המקום ההוא... בחורבן בית ראשון". מדוע הייתה שמירה במקום זה? אולי משום שלשכה זו נמצאת בצפון, כך הם פירשו את נבואת ירמיהו: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ... הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה..." (ירמיהו א'). יהי רצון שתתקיים בנו נבואה אחרת של ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִבְנְתָה הָעִיר לַה' (ירמיהו ל"א)
⦁ "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב') חגי הנביא אומר לנו ש"גָּדוֹל יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן". בעל ה'אספקלריא מאירה' מביא בשם הזהר הקדוש דיוק, שהמילה "מן" משמעותה אינה "יותר מ" אלא ממש "ממנו", שאת בית המקדש שלעתיד לבוא נבנה בע"ה מהאבנים של בתי המקדש הקודמים. אנחנו נבנה את בית המקדש, מהאבנים של בתי המקדש הקודמים שאנחנו בנינו. רש"י, שיום פטירתו היום, מסכים עם הדעה הנ"ל ובפירושו על הפסוק "מקדש ה' כוננו ידיך" הוא אומר ש "ידיך" אלו הם הצדיקים, והם יבנו את בית המקדש. ומתי כל זה יקרה? לעתיד לבוא, בזמן שה' ימלוך לעולם ועד. (רש"י על כתובות ה.)

⦁ "אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי" (ירמיה י') "אָהֳלִי שֻׁדָּד - פעם אחת נכנס רבי צדוק לבית המקדש וראה אותו חרב. אמר לפני הקב"ה רבש"ע, אבי שבשמים, החרבת את עירך ושרפת את היכלך, וישבת ושלות ושקטת? מיד ואמרו הוי אמנה ירושלים." (תנא דבי אליהו רבה, ל')
רבי צדוק היה זקן מופלג בזמן חורבן בית המקדש, ובמשך ארבעים שנה התענה כדי שירושלים לא תחרב. לאחר החורבן, רבי צדוק, שהיה רגיל למקדש שוקק חיים, הרגיש את השקט ששרר במקום. את המראה הזה הוא פירש כשקט ושלווה, ומיהר לטעון כלפי מעלה: 'ישבת ושלוות ושקטת'?! מיד "נתנמנם רבי צדוק וראה את הקב"ה שהוא עומד בהספד ומלאכי השרת מספידין אחריו". אף הקב"ה מתאבל על חורבנה של ירושלים...

⦁ "וְאוֹמֵר, אוֹי לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים..." (ברכות ג.) כשאנו מתאבלים אנו מביעים זאת במנהגי אבלות שונים. חלקם מן הדין וחלקם אנו מקבלים על עצמינו כאות על הצער בו אנו שרויים. כשחרב המקדש קיבלו על עצמם 'חסידים ואנשי מעשה' שלא לשתות יין ולאכול בשר, אף שהותר להם הדבר מעיקר הדין. אך עם ישראל אינו לבדו בצער על חסרון מקדשו, הקב"ה שותף באופן מלא לאבלם של ישראל. "משתתף" - שותף מלא לסבל ולאבל.
"וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'". מקום יש לו לקב"ה שבוכה בו ו"מסתרים" שמו. ושלוש דמעות אלו באות: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומם" (ילקוט שמעוני ירמיהו ג').

⦁ "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. (יומא ט:) בבית המקדש אנו זוכים לשני דברים- השראת שכינה ומקום שמאחד את כל עם ישראל. בבית המקדש הראשון חטאו עם ישראל בשלשת האיסורים בהם נצטווינו ש'יהרג ואל יעבור', חטאים הגורמים להתגברות הטומאה. וכשעם ישראל מרבה את הטומאה בעולם, אין הם ראויים למקדש. זאת הייתה הסיבה המרכזית דווקא לחורבן בית ראשון, שכן מקדש ראשון התבטא בגילוי השכינה שבו. לעומתו בבית שני, כבר לא היה את אותו גילוי השכינה, והדבר שהביא לחורבן בית מקדשינו היה שבירת האחדות. לכן, שהחלה שנאת החינם, היא זו שגרמה לחורבן הבית. נסתלקה הסיבה שהעמידה את הבית על תילו... כדי להחזיר אלינו את המקדש אנו צריכים להרבות בשני הדברים שגרמו לחורבן הבית, אחדות ישראל והוספת קדושה.
(על פי המהר"ל נצח ישראל פרק ד')

⦁ "שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי" (רש"י על בראשית ל"ז, ל"ה) פעם אחת, בחודש אב, עלה הרב אריה לוין זצ"ל לקברה של רעייתו, ציפורה-חנה. לאחר שהות קצרה הסתובב הרב ואמר: "כמה בוכה אדם על קרוב או חבר שנפטר לו? הוא בוכה הרבה בשעת הפטירה ומוסיף לבכות ולהתאבל עוד זמן מה לאחר מכן, ואז מפסיק. כעבור זמן מה אין יותר כוח לבכות, חרב מקור הדמעה, וממשיכים בחיים. "גזרה על המת שישתכח מן הלב". אבל על חורבן בית המקדש, בית אבנים, לא אדם חי, שלא ראינוהו בתפארתו, שחרב לפני אלפי שנים- עליו בוכים היהודים ומתאבלים שנה אחרי שנה, מאות שנים. אם יש לנו כוח לבכות, אם יש עוד דמעות- אות הוא שהדבר שאנחנו בוכים עליו, חי הוא, ולא מת! אם את המקדש לא שכחנו – אות הוא שיש עוד תקווה... (ע"פ 'איש צדיק היה', שמחה רז)

⦁ "עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ--עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ..." (איכה ה') אפלטון, הפילוסוף היווני הנודע, הגיע לירושלים יחד עם נבוכדנצר. הוא עלה להר הבית, ושם נתקל בנביא ירמיהו, שבכה על חורבות המקדש. אפלטון לא הבין מה התועלת בבכי על עצים ואבנים, ועל העבר שלא ניתן להחזיר. לאחר ששאל את ירמיהו על כך, ירמיהו ענה לו שהוא יכול לפתור לו את ספקותיו ושאלותיו בזכות החכמה של בית המקדש- 'העצים והאבנים' עליהם הוא בוכה... אך מדוע בוכים על העבר אפלטון כה וכה לא יוכל יבין. הסבא מקלם מסביר, שאנחנו לא מתאבלים על מה שהיה ואיננו, אלא על העתיד, על עתידנו ללא מקדש. "שערי דמעה לא ננעלו", וכשאנחנו בוכים על החורבן אנחנו מתעוררים לרצון ולמעשה, ומשתדלים שהעתיד יהיה טוב יותר.
(על פי תורת העולה לרמ"א מתוך הספר "יבנה המקדש").

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח'). על פי הנביא זכריה, ימי הצומות יהפכו ליום שמחה, לחגים. רבי צדוק מלובלין מדגיש שט' באב לכתחילה היה אמור להיות יום של שמחה, חג. יום בניין בית המקדש. אם שום דבר לא היה משתבש, 'אחד עשר יום מחורב' היו נכנסים בני ישראל לארץ ישראל ומיד בונים את בית המקדש. חנוכת הבית הייתה מתחילה בט' באב ומסתיימת בט"ו באב. כלומר לשיטתו, לא רק שהחג יהפוך להיות יום של שמחה, אלא יחזור לקדמותו. כך היה בימי המשכן והמקדש. כך בשילה שהיה 'חג מימים ימימה'- הכוונה לחג שבעה ימים מט' באב ועד ט"ו באב. וכך בבית המקדש. הקב"ה מודיע ש: "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל ". שהקב"ה יהפוך את ימי החג, קרי את ט' אב,
לימי אבל... שנזכה שיהיו לששון ולשמחה!

גרסת הדפסה