מזההמאמרים

" וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא ט"ז)

סמיכות שתי פרשיות השבוע - 'אחרי מות -קדשים' - מעלה מחשבה מעניינת על היחס הנכון אל חיי העולם הזה. פרשת אחרי מות, כשבמרכזה עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, מסמלת יותר מכל את 'קודש הקדשים', פסגת השלמות. אך פרשה זו נאמרה לאהרן הכהן בלבד, ואף הוא מצווה 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש', זהו אירוע חד פעמי ולא חיי השגרה.

פרשת קדשים לעומת זו נאמרה 'אל כל עדת כני ישראל' והיא מייצגת את ההנחיה 'קדושים תהיו' אך במציאות היום יומית. קדושים תהיו, אבל איך? דרך הלכות עבודת השדה, דיני משפט, התמודדות עם עובדי האלילים ויצר הרע, איזו אכילה מותרת וכדומה, בבחינת 'קדש עצמך במותר לך'.

גם אנחנו בלימודנו נדלג בין מציאות 'קודש הקדשים' לבין הקדושה בחיי היום יום.

leilshabat

 

 

בזאת יבוא אהרן אל הקודש

ארבע פעמים במהלך עבודתו נכנס הכהן הגדול אל קודש הקדשים. האיש הקדוש ביותר, נכנס אל המקום הקדוש ביותר, ביום המקודש ביותר. אך המדרש מביא שיטה שגם בימים אחרים יכול הכהן הגדול להכנס אל קודש הקדשים.

"א"ל הקדוש ברוך הוא למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם. אלא בכל עת שהוא רוצה ובלבד שיהא נכנס בסדר הזה" (ילקוט שמעוני ויקרא, רמז תקע"א)

המדרש מביא את דאגתו של משה שהמושג 'עת' הוא מושג כללי, ויתכן שלא 'בכל עת' הכוונה לא לעולם. הקב"ה מרגיעו ואומר ש'לא בכל עת' הכוונה היא שאהרן תמיד יכול לבוא, רק שיעשה את הפעולות הנדרשות, את כל 'סדר העבודה' כדי להיות ראוי להכנס אל קודש הקדשים. גם לא ביום הכיפורים!

פרשנים רבים דוחים את ההבנה הזאת, אך הרעיון המרכזי שעומד מאחוריה הוא שגם ביום הכיפורים, לא רק 'עיצומו של יום' מתיר לכהן את הכניסה אל הקודש, אלא ההכנה המתאימה. הכנה זו כוללת הרבה שלבים שלא זיכוך הנעשים מחוץ למקדש, במקדש - אך בעזרה. במקדש - בתוך ההיכל ורק אז ניתן להגיע אל קודש הקדשים. בהמשך נרחיב את הרעיון הזה.

לעצם השאלה, האם באמת יכול הכהן הגדול להכנס 'מתי שבא לו'? נותן ה'משך חכמה' (משך =מאיר שמחה הכהן) הסבר מעניין:

"בכל שעה שהוא רוצה לכנס יכנס, רק שיכנס בסדר הזה. הנה בספ' גביע הכסף הובא בשם הגר"א דפירושו פשוט, דאהרן היה יכול לכנס תמיד בסדר הזה, רק שבניו לא היו רשאים רק ביוהכ"פ, ונתגלה לנו טעמו עפ"י מש"כ הספורני בסוף אמור, הא שכתוב בקטרת ובהטבה אהרן משום שבאותן ארבעים שנה היה הענן שורה על המשכן יומם ולילה, ולכן כל אותן ארבעים שנה היה לו רשות לכנס בסדר הזה כמו כהן גדול ביום הכיפורים. ולכן כתוב בסוף הפרשה והיתה זאת לכם לחוקת עולם כו' אחת בשנה כו', שלדורות הוא רק ביום הכפורים, שאז ישראל כמלאכי השרת וראוים לכפרה זו ולשכינת הכבוד על הכפרת בענן" (משך חכמה ויקרא ט"ז, ג')

המשך חכמה מחלק בין אהרן וארבעים השנה במדבר, שאז היתה מציאות של 'ענן שורה על המשכן יומם ולילה' ולכן יכל לבוא 'בכל עת'. לעומת זאת 'לחוקת עולם', לדורות, יכול כל כהן גדול אחר להכנס רק ביום הכיפורים.

רעיון זה משתלב עם המהלך שבו פתחנו. שכן המציאות במדבר היתה שונה מחיי העולם בארץ ישראל. לכן במדבר שהיה בבחינת 'מעין עולם הבא' בתוך העולם הזה, המציאות הימיומית של כל מחנה ישראל, היתה דומה למציאות של יום הכיפורים.

LESEUDATSHABAT

קדושים תהיו

פרשת קדשים נאמרה ב'הקהל' לפני 'כל עדת בני ישראל' שכן 'רוב גופי תורה תלויים בה' (רש"י על פי המדרש). מכאן עולה השאלה מה מקומה בתוך ספר 'תורת כהנים'. הרמב"ן נותן תשובה כללית:

"אבל הוזכרה כאן בתורת הכהנים מפני שידבר בה על קרבן התודה, ומפני שיזכיר בה המשפט שיצוה לעשות בעושי התועבות הנזכרות והעריות, והתועבות הוזכרו בספר הזה מפני הטעם שכתבנו בתחלת הספר" (רמב"ן על ויקרא י"ט, ב')

הרמב"ן, נאמן לשיטתו בהקדמה לספר ויקרא, מטיל את האחריות החינוכית על 'מורי ההוראה - הם הכהנים' ומתוך כך פרטי הדינים מופעים בספר הכהנים. בנוסף, גם בפרשה עצמה ישנם מצוות התלויות במקדש כגון קרבן תודה, מצוות מורא מקדש וכדומה. הספורנו, לעומתו, מביא הסבר רחב יותר למצוות הרבות ששזורות בכל ספר ויקרא מעיודות לעם ישראל ולאו דווקא לכהנים:

"קדושים תהיו - אחר שהשרה שכינתו בישראל לקדשם לחיי עולם כמו שהיתה הכונה באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובאמרו כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים. והבדילם מטומאת המאכלות והזרע בטומאת הנדה והנגעים הנמשכים ממנה ומטומאת הזבה וטומאת החטאים, כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו . ומחברת השדים ורוח הטומאה ומטומאת העריות כאמרו אל תטמאו בכל אלה. אמור עתה שהכונה בכל אלה האזהרות היא שיהיו קדושים וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם , כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו . וזה ביאר עתה באמרו כי קדוש אני ה' אלהיכם וראוי שתדמו אלי כפי האפשר בעיון ובמעשה ולהשיג זה ההדמות" (ספורנו על ויקרא י"ט, ב')

לפי דבריו, כל מטרת המצוות המנויות בספר ויקרא מיועדות למצב של חיים בעולם הזה עם מציאות של השראת שכינה. כהמשך לדברי ה'משך חכמה'. במדבר היינו מובדלים מן העולם הסובב אותנו בזכות ענני הכבוד. לא התמודדנו אם כל מה שפרשת קדושים מצפה מאיתנו, לא עם אכילה ושתיה, לא עם בעיות משפטיות במקח ובממכר, לא עם עבודת האדמה ולא עם מציאות של 'גר בארץ'. רק עם הכניסה לארץ מובנת הדרשיה 'קדושים תהיו' כפי שמבארים פסוקי החתימה של הפרשה: "וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"

בתוך שגרת החיים אנו לא תמיד מרגישים את ההבדלה בין ישראל לעמים. כשאנחנו עולים לרגל, אז ישנו שלט שמדגיש בבירור 'אין כניסה לנוכרים'. אך גם בכל הליכותינו אנחנו צריכים לזכור שישנו קו ברור המבדיל בין ישראל ובין העמים. זאת היתה מטרת היציאה ממצרים: 'כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים' וזאת צריכה להיות השאיפה שלנו להתדמות לבוראנו. 'והייתם קדושים' ולמה? 'כי קדוש אני'.

כיוון שקשה תמיד לחיות ברף כזה גבוה, וגם אדם שמקיים את כל פרשת קדשים כהלכתו - פורש מן העריות, מכבד את הזקנים, שומר שבת ואינו הולך רכיל - גם הוא 'נכנס לשגרה' ולא מרגיש כיצד מצוות אלו מרוממות אותו ומקדשות אותו. לצורך כך נתן לנו הקב"ה מספר ימים ומועדים בשנה שבהם אנחנו 'נטענים מחדש'. הבאת קרבן תודה המסמלת שלא הכל מובן מאליו, יום הכיפורים והדרישה 'לפני ה' תטהרו', המועדים והעליה לרגל שסביבם ואף כל שבת.

"אחרי כן מטיל החסיד על כח הדמיון להעביר לנגד עיניו כחקוי לענין האלוהי המבוקש את המחזות הנהדרים ביותר השמורים בנפשו על ידי הכח המשמר כגון מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה וכגון משכן משה ע"ה וסדר העבודה ושכן הכבוד בבית ורבים כיוצא באלה. אותה שעה הוא מצוה על הכח המשמר שיאצר את כל אלה למען לא ישכחם ..אשר ללשון של החסיד שוה היא בכל למחשבה ואינה מוסיפה עליה ונמצא שאין תפלת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל כשירת הזרזיר והתכי אלא כל מלה מחשבה עמה וכונה בה בדרך זו תהיה שעת התפלה לחסיד כגרעין הזמן ופריו ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו שלבואה הוא מצפה... וכשם שהיו לו שלש עתות התפלה שבכל יום פרי יומו ולילו כך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע כי יום זה מזמן להדבקות בענין האלוקי .. ושוב יתעתד לקראת שלש רגלים ולבסוף לקראת יום הצום הנכבד" (כוזרי, מאמר שלישי, אות ה')

LESEUDASHLISHIT

ומקדשי תיראו

כפי שראינו בדברי ריה"ל, ה'חסיד' בונה את דרך חייו בצורה כזאת שבכל רגע הוא מצפה ל'לב'. התפילות הן ה'לב' של היום. השבת היא 'פרי השבוע', העליה לרגל ויום הכיפורים השיא של השנה.

כדי להגיע מוכן לימים ולזמנים אלו חשובה ההכנה, וזהו הדגש המביאה התורה בפרשיות הללו. כפי שהכהן הגדול צריך לעבור את כל התהליך כדי להגיע בשלום אל קודש הקדשים, אף אנחנו ביום יום מכינים את עצמנו למקומות הקדשים וזמנים המיוחדים. זוהי כוונת הציווי: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" וכתרגום יונתן:

"את יומי שביא דילי תטרון ולבית מוקדשי תהון אזלין בדחלתא"

כשם שההכנה לשמירת השבת כראוי אינה מתחילה בשבת עצמה אלא בהכנות לפני השבת (וכמחלוקת בין הלל ושמאי כיצד כדאי לקנות בשר לכבוד שבת). באותה מידה גם 'לבית מוקדשי תהיו אזלין בדחלתא'. אל בית מקדשי תהיו הולכים ביראה - לא רק בתוך המקדש, אלא בדרך אל המקדש. כשתהיו הולכים אל המקדש, לכו ביראה.

גם בתוך המקדש ישנם מדרגות מדרגות. אי אפשר להגיע מיד אל קודש הקדשים, וכל מקום במקדש מסמל את הזיכוך שלנו המתאימים לאותו מקום. המטרה בהגעה אל המקדש איננה רק החוויה הרוחנית של אותו רגע, אלא היא אמורה להחזיק מרגל לרגל. כשם שביום הכיפורים אנו חיים 'מיום הכיפורים שעבר עד יום כיפורים זה' ובנוסף 'מיום כיפורים זה עד היום הכיפורים הבא עלינו' בעתיד.

אם נשכיל להבין את הייחודיות של עמידתנו ופעולותינו בתוך המקדש זה ייתן את הכח במהלך השנה ואת הצפייה לעליה הבא.

בדרך אל המקדש נטהרנו וטבלנו במקוה. במקווה היינו רק אנחנו ובשרנו, בלי כיסויים, כפי שהיינו בשעת לידתנו. נטו. מן הכניסה להר הבית הולכים ברגל תוך הקפדה על יראת מקדש - 'לא יכנס לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו'. לסמל שלא באנו לכאן לטיול והגיע הזמן לנקות הרֶגֶל ואת ההֵרגֵל מהאבק.

בדרך אל העזרה, חצר המקדש עברנו את הסורג ראינו את השלט המזהיר נוכרי מהכניסה ונזכרנו בפסוק 'ואבדיל אתכם מן העמים'. אשר בחר בנו ובזכות ההבנה והזאת 'והייתם קדושים'. בסורג השתחווינו ובזאת קיימנו את המשך הפסוק 'אני ה'. לפני הכניסה למקדש יש צורך בהכנה הראויה. אל העזרה עלינו במדרגות שכן למרות ההשתחוויה צריך לזכור שמעלין בקודש. לא משנה היכן אתה גר, אל ארץ ישראל עולים ואל ירושלים עולים.

בעזרה, המולה רבה. יתכן שאנחנו בעצמנו מושכים את הבמה שלנו, שתכף נקריב. למעשה כל הדרך למקדש 'השתלטנו על הבהמה' - הבהמיות שבנו, וכאן המקום לזבוח אותה. לזבוח הכוונה להעלות לרומם. במקום הזה, הוא המקום בו אנחנו לומדים שאת כל עולם החומר ועולם העשייה ניתן לזבוח ולרומם. הבהמות מתעלות, הכהנים מקדשים את הידיים והרגליים - אברי העשייה, ואף העצים עולים על המזבח בצורת הגולמית. עץ גולמי, גשמי יכול להפוך להיות שלהבת בוערת.

רק לאחר שתיקנו את עולם העשייה והפעולה, לאחר שהבערנו את האש בעצים ובליבנו ניתן להכנס אל הקודש. בקודש כבר לא מכניסים עצים וחומר גולמי. לשם כבר מכניסים גחלים בוערות. שם כבר מתקנים ומעלים את הכוחות הפנימיים, את המחשבה והרצון. הן את הרצונות הגשמיים (השולחן) והן את התשוקה הרוחנית (במנורה, שלפעמים גם רצון רוחני לא תמיד טהור).

יום אחד בשנה נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים, גם לשם מכניסים גחלים ש'תוקנו' על המזבח החיצון ושם, בהקטרת הקטורת, יאחד הכהן את כל סממני הקטורת המסמלים את אחדות כל עם ישראל.

אם התובנות הללו, נחזור לביתנו, 'בלבבנו מקדש נבנה' עד הפעם הבאה ששוב נעלה לרגל להטען מחדש.

שבת שלום!

גרסת הדפסה