המקדש בפרשה ללא רקע

"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת... וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (שמות י"ב)

בפרשה שלנו עם ישראל מתחיל לקיים מצוות. תחילה 'קידוש החודש', מצווה המסורה לבית הדין (וכאן למשה ולאהרן, עיינו ברמב"ן וברבינו בחיי), ומצוות 'פסח מצרים', המצווה הראשונה שקיימו "כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל". זאת בדומה למצוות ברית מילה, המצווה הראשונה שמקיים התינוק כשנולד.

בלימודנו נראה כיצד הקשר בין ברית המילה לבין מצוות הפסח נשזר בכיוונים שונים.

leilshabat

 

 

זכות המילה וזכות הפסח

רש"י על הפסוקים לעיל מבאר את מצוות 'משיכת השה', נתינת הדם על המשקוף ומהותן:

"והיה לכם למשמרת - ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא ציוה כן בפסח דורות? היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר, 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנאמר: 'ואת ערום ועריה', ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר 'מתבוססת בדמייך - בשני דמים ... שהיו שטופים באלילים אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצווה" (רש"י על שמות, י"ב, ו').

רש"י מוסיף לדברי הפתיחה שלנו ומבאר ששתי המצוות הראשונות שקיימו עם ישראל הן מצוות ברית מילה ומצוות פסח מצרים. על כך שואל הכלי יקר: והרי ידוע שזכות בני ישראל הייתה בכך שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם. אם כן, מדוע אומר המדרש שהיו 'ערומים מן המצוות'? ומתרץ:

"אמנם אותן המצוות הם בשב ועל תעשה והיו צריכין למצוות להתעסק בהם בקום ועשה, כי אמרו רז"ל 'מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא' (= מצווה בזמן שמתעסק בה מגינה ומצילה), וכאן היו צריכין גם כן הצלה שלא ליתן המשחית לבא אל בתיהם, על כן היו צריכין לדם פסח ומילה להתעסק בהם" (כלי יקר על הפסוק).

מחדש ה'כלי יקר' שכדי לזכות לגאולה- צריך לעשות מעשה, לפעול ולהתעסק במצווה. ומכיוון שבכל זאת מדובר בעם 'תינוק', הספיקו בשלב זה שתי מצוות עשה כדי להחיש את הגאולה:

"קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה לֹא הָיָה אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא. רַק ה' יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו וְנִפְלְאוֹתָיו סִבֵּב שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֵיזֶה הִתְעוֹרְרוּת מְעַט עַל-יְדֵי הַמִּצְוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה. וְעַל-יְדֵי זֶה הָיוּ יְכוֹלִין לְעוֹרְרָם וּלְגָאֳלָם" (ליקוטי הלכות).

אך מעם 'בוגר' הקב"ה מצפה יותר. ויתכן שלכך רומזת נבואת יחזקאל, עליה נרחיב בהמשך.

LESEUDATSHABAT

הקבלות בין הפסח והמילה

עד עתה ראינו שבני ישראל קיימו שתי מצוות בתחילת דרכם, תחילה ברית מילה ולאחר מכן את קרבן הפסח. כך גם לדורות: "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ". כל עוד הינך ערל, אתה אסור בקרבן הפסח.

אמנם בפסח מצרים מתעוררת שאלה מעניינת. הרי כל עם ישראל היה צריך למול (כיוון שפרעה גזר על המילה). אם כן, כיצד התמודדו עם כאבי המילה? אם נעניין ברש"י שציטטנו לעיל נוכל לתרץ. שימו לב לתחילת דברי רש"י: "ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא ציוה כן בפסח דורות?". ונשאל: מה הקשר בין השאלה לתשובה. מה הקשר בין הקדמה בארבעה ימים לבין שתי המצוות שניתנו?

אלא אם נתרץ, שכידוע כאבי המילה אורכים שלושה ימים. ולאחר ארבעה ימים אנו מוכנים למצווה הבאה!

"כי לצאת ממצרים צריך יהיה להם כח ולא יהיו חולים, וידוע כי המל הוא חולה עד עבור שלשה ימים, על כן רצה יתברך ימולו וימתינו השלשה ימים שיבריאו לצאת. ולימול תחלה... כיוון לזרזם באופן יהיה להם פנאי לשתי המצות כמדובר" (תורת משה, שמות).

מעבר לצורך במילה על מנת לקיים את הפסח, אנו מוצאים הקבלות רבות בין שתי המצוות:

- ברית המילה של אברהם אבינו הייתה בפסח (או שלושה ימים קודם הפסח) שהרי המלאכים הגיעו אל אברהם בפסח (עיינו רש"י על בראשית י"ח, י).

- בכניסה לארץ התקיימה ברית מילה המונית ערב הפסח.

- שתי מצוות אלו מתקיימות בתחילת דרכו של עם ישראל.

- שתיהן מסמלות אות ברית בין עם ישראל והקב"ה. "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

- וכמובן: בשתיהן מתקיימת המצווה על ידי דם, כפי שנרחיב בנבואת יחזקאל.

ונסכם בהמשך דברי התורת משה, האומר, שלא רק שהן מקבילות, אלא הן משלימות אחת את השניה:

"ובזה נבא אל ענין הכתובים, והוא, כי ראה הוא יתברך והנה להיות ראויים ליגאל צריכין אל מצות דם פסח ודם מילה, שהוא ככתוב אצלנו שצריך סור מרע ועשה טוב, משוך ידיהם מהעבודה זרה בדם פסח, והכנס תחת שעבוד ה' בדם מילה" (תורת משה).

LESEUDASHLISHIT

דם בירושלים!

"בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ: וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלוקים לִירוּשָׁלִַם ... בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַת שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אלוקים וַתִּהְיִי לִי: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (יחזקאל טז).

בנבואת יחזקאל, צופה הקב"ה אל ירושלים ורואה אותה מתבוססת בתוך דם. מראה זה גורם למביט תחושת גועל נפש. ירושלים נראית בביזיונה. 'הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ'. כתינוק בן יומו הטובל בתוך חיתוליו.

אך עיון נוסף בפסוקי מגלה לנו מהו המקור לדם. 'בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ'. מדובר בדם לידה! על פי התורה וחז"ל דם לידה הינו 'דם טוהר ואינו מטמא'. לפעמים דווקא מראה מבהיל טומן בתוכו את פוטנציאל החיים הגדול ביותר.

כמובן, איננו רוצים להשאר במצב הזה. "וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אלוקים וַתִּהְיִי לִי: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ". הקב"ה קשור ב'ברית'. הקב"ה מבטיח שהוא ירחץ אותנו, כפי שהיה בתחילת דרכנו במצרים.

אנו צריכים להחליט:

האם- 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת' (מיכה ז'). להיות במ"ט שערי טומאה, ערום ועריה, לשקע את ירושלים בתועבותיה ולעבור שוב תהליך ארוך ואיטי של בניית העם מחדש- ברית מילה, חיתולים, סימני בגרות, ולצפות מהקב"ה שינקה אותנו.

או שמא – 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (ירמיה כ"ג). שמא כבר התבגרנו ואנו יכולים ליזום את הברית. לא ברית מילה, אלא ברית נישואין: "'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' זֶה בִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִבָּנֶה בִמְהֵרָה בֵיָמֵינוּ אָמֵן" (משנה תענית).

שבת שלום!

גרסת הדפסה