מזההמאמרים

"וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית כ"ח)

בפרשתנו יורדים בני ישראל למצרים, שם ישהו במשך מאתיים ועשר שנה. שם יצטרכו העם להתמודד לראשונה עם קשיי גלות, וההבדל בינם לבין המצריים. מתוך כך, מנסה יוסף להוביל את אחיו ל'ארץ גושן', ומגדיר את ההבדל הראשון בין ישראל למצרים – הצאן.

מעניין לציין שמאתיים שנה מאוחר יותר, דווקא הצאן, תועבת מצרים ילווה את הדרך מעבדות לחירות. הן בקרבן הפסח והן בקרבן שמבקשים בני ישראל להקריב למרגלות הר סיני. כפי יופיע בספר שמות בדו שיח בין פרעה לבין משה: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ"

leilshabat

 

 

מהי תועבת מצרים?

בפשט הדברים, הכל נראה ברור. יוסף מנסה להכתיב לאחיו מה לומר לפרעה, זאת בכדי לזכות ב'ארץ גושן'. ברגע שפרעה ישמע שיש להם צאן, הוא ירחיקם מעליו, משום ש'תועבת מצרים כל רעה צאן'. אך מהי 'תועבת מצרים'?

תועבה - דבר מאוס:

על פי חלק מן הפרשנים, השימוש במילה 'תועבה' הוא כפי השימוש שלנו במילה זו היום, דבר מאוס ובזוי. כך למשל האבן עזרא:

"לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר. ולא יעזבו אדם שיזבח צאן כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב. ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה:

ואם אחד מהם יבא בארץ נכריה יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם. וכן כתוב כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם. והנה יוסף כאשר היה בבית פוטיפר המשילו על הכל לבד על הלחם אשר הוא אוכל. כי לא יגע בו בעבור שהוא עברי" (אבן עזרא בראשית כ"ח, ושמות ח')

לפי דבריו, המצרים היו צמחוניים, ואף טבעוניים הדוקים! ולא רק שלא אכלו בשר ומוצריו, אלא התרחקו מכל אדם שאכל בשר. ה'כלי יקר' אף מוסיף ואומר שהם מאסו ברועי הצאן, כיוון שרועה מטבע הדברים מכה את הצאן, דבר שבזוי בעיני המצרים:

"וביאור הדבר הוא, שתכלית כל הדברים הללו היה כדי שירחיקם פרעה מעליו ויושיבם בארץ גושן, אע"פ שגם לפרעה היה צאן ובקר ורועים מכל מקום היו רועי מצרים נוהגין כבוד במין הצאן לכבוד מזל טלה אשר בו שמו כסלם, והכבוד הוא לרעות אותן במרעה שמן וטוב כר נרחב ושלא להכותם במקלות, אבל שאר אומות אינן נזהרים בזה על כן תועבת מצרים כל רועי צאן" (כלי יקר בראשית מ"ו)

לפי הסברים אלו המצרים מצטיירים כאנשים מאוד מוסריים. עדיני נפש שאינם פוגעים לרעה באף חיה. גם אם כבר צריך לגדל צאן, אז רק בתוך 'ארמון' של מרעה משובח. אך כל מי שרועה צאן פשוט, הוא פשוט פרא אדם. תועבה.

לפני שנראה את ההבנה השנייה, שאליה כבר רמז ה'כלי יקר', רק נציין שאלו אותם מצרים שבעוד כמה שנים ישעבדו את בני ישראל.

LESEUDATSHABAT

תועבה= א-להות

תועבה- א-לוה:

בניגוד לשיטה שראינו לעיל, רש"י ופרשנים רבים אחרים מסבירים שהמצרים היו עובדים לצאן. (יתכן שאף מן הסיבות שראינו בהסבר הראשון). הסבר זה מלווה אותנו בכל סיפור יציאת מצרים, והסיבות שבגללן נבחר דווקא ה'טלה' להיות קרבן הפסח.

"ועוד, כי המצרים לא היו אוכלים טלה, 'כי תועבת מצרים כל רעה צאן' (בראשית מו, לד), והיו מניחין אותו עליהם לאלוה, לפיכך צותה תורה לעשות בו שחיטה ולאכלו צלי אש שלם כלו, כדי שיכירוהו מצרים ויראו א-להיהם נשפט לעיניהם, כי לא מצינו מה שכתוב: 'ובכל א-להי מצרים אעשה שפטים' (שמות יב, יב), מפרש בתורה באיזה אלוה נתקים, זולתי בזאת הזביחה מהטלה, ולפי שיתברר למצרים בבקר שהיתה הזביחה מהטלה, לפיכך צותה תורה, שלא ישברו בו עצם, כדי שיהא שלם העצם ויכירו בו שהוא טלה" (מנורת המאור, אות קמ"א)

הרמב"ם, ה'מורה נבוכים' אף מבאר שכך היה מקובל אצל כל עובדי העבודה זרה באותה תקופה, ולפי דבריו זו הסיבה שאנו מצווים להקריב קרבנות. הרבה מפרשים את דבריו בנושא הקרבנות, כגישה של 'דיעבד'. כיוון שכך עשו עובדי ה'שעירים', אף אנו נעשה כמוהם, אך בדרך כשרה. אם נעיין טוב בדבריו, נראה שלא כך הם פני הדברים:

"ואומר כבר אמרה ה'תורה', כפי מה שפרש אונקלוס, שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר, "הן נזבח את תועבת מצרים", ואמר, "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים - ולזה היו קוראים לשדים 'שעירים' - וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי 'משה רבינו', "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'". ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב 'עובדי עבודה זרה', וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר 'מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה, "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל האלוה, ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות, אשר הם חליי הנפש האנושית, בהפך אשר בקצה האחר. - ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט 'כבש הפסח' ולהזות דמו ב'מצרים' על השערים מחוץ - לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין, שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה הוא המציל מן המות, "ופסח יה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" - גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו 'עובדי עבודה זרה'. זהו הטעם בבחירת השלושה מינים האלה לבד לקרבן" (ספר מורה נבוכים - חלק ג פרק מו)

הרמב"ם מדגיש שכל עניין הקרבנות, הוא בדיוק ההפך מכוונת עובדי העבודה הזרה. לי שיטתם הם היו מגדלים את כבודם של בעלי החיים, עד כדי כך שלא הסכימו לאכול אותם או לשחוט אותם. בכך שאנו מקריבים קרבנות ומזים את דמם, אנו דווקא שוחטים אותם ואוכלים אותם, כדי להכניס שנבין שהישועה לא באה מהם, אלא מהקב"ה שציוונו לעשות כך.

לאור הדברים שראינו מקודם נוכל להוסיף ולבאר. המפגש בין בני ישראל למצרים, הפגיש אותם עם תרבות חדשה. יוסף, שכבר עבר את כור הברזל בעצמו, פחד שהתנהגות של מצרים תקסום לעם ישראל. 'תראו איך מכבדים בעלי חיים', 'איזה עם מוסרי'. אך יוסף בחכמתו מבין שהכול מקסם שווא. כפי שאכן יתברר בדור 'שלא ידע את יוסף'.

יוסף ידע, שכאן הוא ואחיו חייבים לעמוד לפני פרעה, ולהגיד לו שהם לא מתפעלים מן ה'תועבה' שלו. להם יש את המסורת שלהם, מאז ומעולם: "אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ".

לפי הפסוקים נראה שגם אחי יוסף הבינו זאת בעצמם. הם משנים מהנחייתו של יוסף, ומציבים את האמת מול פרעה באופן ישיר. יוסף ביקש שהם יאמרו 'אנשי מקנה אנחנו'. זאת כדי לא לפגוע ישירות בפרעה ובאמונתו. אך האחים אומרים במפורש: 'רועי צאן עבדיך, גם אנו גם אבותינו'.

LESEUDASHLISHIT

קרבנות לעתיד לבוא

הדיון במילה 'תועבה' הוביל אותנו אל היחס אל 'הצאן'. הן באופן כללי והן בשימוש שלהם בבית המקדש. בעבר כבר התייחסנו למשמעות הולכת הקרבן אל המקדש, כביטוי לכך שאני משליט את עצמי על הבהמה, בניגוד למעשה העבירה שבו ב'בהמה' שבי מושכת אותי. (הרחבה ב'מקדש בפרשה ויקרא').

כהשלמה לרעיון זה, נביא ציטוטים נבחרים והסברים מתוך הקובץ 'חזון הצמחונות והשלום'. גם כאן, יש הנוטים לייחס לרב קוק גישה 'דיעבדית' לנושא הקרבנות, כשלא כך הם הדברים:

הקדמה: מאמר 'חזון הצמחונות והשלום' נערך על ידי 'הרב הנזיר' מתוך כתבי הרב קוק השונים. בשאלה העקרונית, האם הצמחונות היא דבר אידיאלי?

על פי הרב קוק, במהלך הקובץ הנ"ל, תלוי מתי במציאות הנוכחית, לא. בתחילת ימי האנושות, מימי הבריאה ועד המבול נאסרה אכילת כל בשר של בעלי חיים על ידי בני אדם, אך לאחר המבול לא רק שמותר לאכול בשר, אלא ש'אחרי הרפיון האנושי, [במבול], ראוי לאכול בשר' (פיסקה ד. בחזון הצמחונות).

מדוע מותר לאכול בשר? הרב קוק מבאר, שאם הייתה נאסרת אכילת בע"ח מן התורה, היה מיטשטש ההבדל התהומי שיש בין בעלי החיים לבין בני האדם. היינו מקדשים את ערך חיי בעלי החיים כערך חיי האדם, וזה היה גורם לנפילה מוסרית ביחס לערך האדם. 'כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בע"ח, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בנ"א הברואים בצלם אלקים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים - כאלו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה חסידה "האנושית" במה להצטדק כי אם לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע"ח...'

כלומר נכון לעכשיו, אין ברירה, אלא להתיר אכילת בשר בכדי למנוע הידרדרות מוסרית. (דווקא כהנחיה לכלל האנושות, ולאו דווקא כרצון של הפרט). הרב קוק מדגיש, כמובן, שאין זה אומר שמותר לנהוג בבעלי החיים כאוות נפשנו. יתרה מכך- הרבה מצוות בתורה מדגישות את היחס החם שיש לנהוג כלפי בע"ח. כגון: כיסוי הדם (כאות שאנו מתביישים בשפיכת דם החיה), האיסור לשחוט 'אותו ואת בנו ביום אחד', איסור בשר וחלב (להראות שאין רוצים לשחוט את הבהמה ברגע שהפסיקה להניב חלב), איסור אכילת חֵלֵב (שהוא החלק המשובח ביותר בבהמה, להראות שאנו לא אוכלים רק בשביל ההנאה.)

אז מתי יהיה מצב שונה? הרב אומר, שרק 'קורא הדורות מראש' יודע מתי יתקיים המצב האידיאלי בו יתעלו בעלי החיים בעצמם ברמתם המוסרית, 'מדרגת החי לעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר עכשיו (כמו בני האדם כיום..) ע"י עליית העולמות'. אז נרגיש מאיסה טבעית באכילתם. 'מובן הדבר שאין אנו יכולים כלל לקבוע זמנים לאותה ההתנשאות, והיא מונחת באותה התיבה הרחבה הנקראת "לעתיד לבא".. לא על הזמנים (מתי?) ותארם (איך?) אנו דנים' (פיסקה ב.)

ומה עם הקרבנות? כל עוד בני האדם אוכלים בעלי חיים להנאתם ולתאוותם, ודאי שיקריבו גם קרבנות על המזבח. כך יהיה גם בבית המקדש השלישי. רק בתקופה מאוחרת יותר, הרבה אחרי בניין המקדש, תשתנה המציאות ואז יוקרבו רק קרבנות מן הצומח. 'כל אותו הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בע"ח לצרכיו, כל הזמן שעוד יש חפץ בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותתטשטש - כל הזמן הזה כמה מגונה יהיה אם כל זמן שלצרכיו החומריים יזבח בכל אות נפשו בע"ח לאכול את בשרם, [ואילו בקרבנות] כאן יעשה האדם רחמני, ולא יוכל להתאכזר על בע"ח להעלותם קרבן? .. נטיה כזאת איננה מורה רושם של התעלות רגש האדם לטובה, כי אם על נפילתו המדעית והמוסרית בכללה. מה שפל ונבזה יהיה האדם עם טענה כזאת' (פיסקה טו.)

שבת שלום ובתאבון!

גרסת הדפסה