מזההמאמרים

"ויֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו... אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנוּ"

"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי"

(בראשית מ"ד, פס' י"ח, ל"ב)

הדרמה הגדולה המתרחשת בין יוסף ואחיו נפתרת סוף סוף. תוך כדי הסיפור מתגלים תכונותיהם של חלק מן האחים, כשהשיא הוא קרב המוחות בין יהודה ויוסף, כשברקע גורלו של בנימין.

המדרש שלפנינו מרחיב את הקשר המיוחד בין בנימין ויהודה מעבר לגבולות הפרשה, אלא כ'מעשה אבות – סימן לבנים', ותוך כך מלמד אותנו מהי 'ערבות' ולמה זוכים בזכות אותה ערבות. (ובאופן חד פעמי, המדרש אינו מבראשית רבה ואינו על הפרשה).

ילקוט שמעוני שמואל קכ"ו:

"אמר רבי יודא בר ר' סימון: למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאלו שנאמר 'אנכי אערבנו'. אמר ישי לדוד בנו: הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימין מיד אביו שנאמר: "אנכי אערבנו". לך והוצא אותו מן ערבתו. מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב"ה: "חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימין כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימין, ולמה? ששני שבטים אלו האמינו בי וקדשו שמי בים, שנאמר: "שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם."

מה לשים לב בקריאת המדרש

א. המדרש פותח בקביעה כללית – שבט יהודה מאז ומעולם 'למוּד' להיות ערב לשבט בנימין.

ב. בהקשר של המדרש, ערבות זו באה לידי ביטוי בכך שדוד (משבט יהודה) החליף את שאול המלך (משבט בנימין) בקרב מול גוליית.

ג. המדרש אף מוסיף, שהסיבה לכך היא שיש לשבט יהודה חוב או הבטחה לשבט בנימין. הבטחה 'אנכי אערבנו' שהבטיח יהודה לאביו, היא התחייבות לדורות.

ד. בזכות זה, אומר המדרש זכה שבט יהודה שבית המקדש יהיה בחלקו. אך כאן מגיעה הפתעה במדרש. גם שבט בנימין זוכה בחלק בבית המקדש. אנו נברר בהמשך כיצד גם זה קשור למושג 'ערבות'.

ה. המדרש מסיים בסיפור אחר. כשהשבטים עמדו על הים, היחידים שהסכימו לקפוץ למים היו בני יהודה (נחשון) ושבט בנימין. אף בזכות זה זכו אלו בחלק מיוחד בבית המקדש.

חלק א' במדרש

כי עבדך ערב את הנער

ה'ערבות' של יהודה כלפי בנימין החלה בפרשה הקודמת:

"וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (בראשית מ"ב)

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מ"ג)

מה ההבדל בין מה 'ששאל' ראובן לבין מה 'ששאל' יהודה? מדוע יהודה 'דיבר כהוגן' ואילו ראובן- 'דיבר שלא כהוגן'? לכאורה, שניהם הסכימו לעשות הכל כדי להשיב את בנימין הביתה. ניתן אף להקשות ולומר שראובן אף היה נחרץ יותר מיהודה להשיב את הנער הביתה?

אלא שיהודה השתמש בצמד המילים 'אנכי אערבנו'. כפי שמתבאר בפרשה הבאה:

"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (בראשית מ"ד)

בפסוקים אלו חוזר יהודה על דבריו 'עבדך ערב את הנער', 'חטאתי לאבי כל הימים', מושגים אותם נברר בע"ה בהמשך. אך יש גם תוספת המתחילה לבאר, מתוך הכתובים, מהי ערבות: 'ישב נא עבדך תחת הנער'.

כאן מקבלת ה'ערבות' את הכלל הראשון שלה. עיקר הערבות זה לשים את עצמך, 'תחת הנער', בִמקום האחר. ולא ל'נדב' אחרים למשימה (אפילו הם בניך).

ערבות אינה רק אחריות אישית להחזרת החוב (או הנער), אלא היכולת להעמיד את עצמך, אף במקום סכנה, במקום האחר. כפי שהטיב לדייק הנצי"ב:

"אנכי אערבנו. אין הפירוש ערב להעמידו חי לאביו, דזה אינו ערבות אלא השבת מלוה או שאלה. אלא כמו שכתבתי לעיל הנני ערב על עוונותיו לקבל דין שמים בעת הסכנה תחתיו. מידי תבקשנו. להצילו מבני אדם. והיינו דאיכה רבה 'בני אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו, תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו'. הרי דשני דברים הן: ערבות על חוב עוונותיו. תקיעת כף על שמירה מעולה" (העמק דבר על בראשית מ"ג, ט')

הנצי"ב מחלק בין 'אנכי אערבנו' לבין 'מידי תבקשנו', ומלמד אותנו מה הערבות כוללת. לא רק ייסורים וסכנות מבני אדם, אלא אף 'לקבל דין שמים בעת הסכנה, תחתיו', במקומו. זאת כביאורו של רש"י 'וחטאתי לך כל הימים – לעולם הבא'. בניגוד להבנה שאנו רגילים להבין ברש"י שיהודה הצהיר שאם לא יחזיר את אחיו הוא 'מוותר על עולם הבא שלו' כאן יהודה מלמדנו שהדרך היחידה לזכות בעולם הבא, היא מסירות נפש על התורה ועל אחיו.

מתוך כך נבין את דברי הגמרא (שבועות ל"ט.) : 'וכשלו איש באחיו, איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה'. אין ההבנה כפשוטו שהאחד רשע והאחד צדיק והקב"ה בוחן את סך המצוות והחובות של עם ישראל. עיון בהמשך דברי הגמרא - הדנה ב'צדיקים שהיה בידם למחות' - מלמד אותנו, שחלק מתפקידינו אינו לבחון רק את עצמנו, אלא 'איש באחיו'. אם איננו דואגים 'איש לאחיו' אין לנו זכות לא 'בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי'.

אם כן, יהודה מלמד אותנו שלערבות אמתית צריך מסירות נפש. כשיהודה עמד בפני יוסף הוא הסכים למסור את נפשו, כפשוטו, למען בנימין. אך אין זאת הבטחה חד פעמית, אלא הבטחה לדורות. 'מעשה אבות- סימן לבנים'. שיעבוד כל הימים.

חלק ב במדרש

ואת ערובותם תקח

המפגש הזה וחידוד נקודת הערבות מופיע במיוחד בין שבט יהודה לבין שבט בנימין. כפי שמתאר המדרש את תיאור הדברים לפני הקרב מול גוליית. בנביא כתוב כך: "וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים:" (שמואל א, יז)

מהם ה'ערובות' שדוד מתבקש לקחת?

את ההסבר הרגיל אנו מכירים:

"א"ר שמואל בר נחמני: כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת ערובתם תקח דברים המעורבבים בינו לבינה"

כלומר ה'ערובה' היא גט על תנאי, שמא לא יחזור החייל מן המערכה ולא תימצא גופתו. בכך תמנע בעיית העגונות. אך המדרש שלנו מביא הסבר נוסף:

"ואת ערובתם תקח: לך והוצא אותו מן ערבתו. מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב"ה: "חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימין כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימין" (ילקוט שמעוני שמואל קכו)

מדרש זה מלמד אותנו פרק נוסף ב'הלכות ערבות', ובהמשך אף נלמד מכאן את ההבדל בין יהודה ובנימין ביחסם אל 'הערבות'. המדרש מזכיר לנו שדוד הוא משבט יהודה שהבטיח לדורות למסור את הנפש עבור שבט בנימין, ממנו בא שאול המלך. דוד, (שכאן עדיין איננו מלך ואף טרם נמשח) עומד תחת שאול המלך במערכה מול גוליית. בזכות שדוד 'נתן נפשו תחת שאול שהוא משבטו של בנימין' זכה בבניין בית המקדש. מה הקשר בין המקדש לבין הערבות של דוד?

המדרש מבאר שה'משכן' נקרא בשם זה מלשון 'משכון וערבון'. ובהרחבה בדברי ה'שפת אמת':

"וזה שאמר אנכי אערבנו, כי וודאי השכינה שנקראת אנכי הוא ערב לישראל, וזה ענין המשכן שנקרא משכון כו' עמו אנכי בצרה כו', והנה כל הדברים הי' עד עתה בצער עד ויגש אליו יהודה שיהודא ניגש בפיוסים כו' והי' תיקון היחוד" (שפת אמת פרשת ויגש, ליקוטים ועיין שם בהרחבה, כיצד הקב"ה עימו אנכי בצרה בגלות)

למעשה, ה'שפת אמת' מלמדנו מדוע נענה יעקב אבינו ליהודה. יעקב שמע בדברי יהודה שכאשר אנחנו ערבים זה לזה, אף הקב"ה עמנו, 'ושכנתי בתוכם'. אך המקדש 'ממושכן', וכאשר יש ביננו שנאה ופירוד, שנאת חינם, אנו מאבדים את המשכן והמקדש. לכן ברור שמי שעוסק בערבות יזכה להחזיר את ה'ערבון'. (בכל זאת יש כאן נחמה שאף בגלות 'עימו אנכי בצרה'. גם הקב"ה מקיים את ההבטחה 'אנכי אערבנו') .

את זאת כל כך הנראה הבין דוד, שכן מיד לאחר הניצחון מול גוליית ישנו פסוק הדורש ביאור: "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם" .לכאורה מה יש לדוד לחפש בירושלים (שטרם נכבשה...), הרי הוא עדיין גר בבית לחם? התשובה היא: שנפשו קשורה לירושלים!! (נשים לב לפרט מעניין: שאול משבט בנימין, לא עושה כל מעשה להעתיק את ירושלים כבירתו, וכל שכן לא לרכוש את מקום המקדש. לעומת זאת דוד, משבט יהודה, כבר בתחילת דרכו קובע מעמד מיוחד לירושלים)

אך מדוע זכה בכך בנימין, שבטו של שאול המלך?

כאן מתגלה סוד הערבות. כאשר אנחנו בערבות, אנו לא רק 'נושאים בעול חברנו', אלא גם מזכים את אחינו. זהו סודו של המקדש.

"וַיֵאָסֶף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים", הַכָּתוּב עֲשָׂאָן כּוּלָּן חֲבֵרים" (חגיגה כ"א)

אמנם הציטוט מן הגמרא מדבר על 'חבר' במובן ההלכתי – אדם שנאמן על הטהרה – אך ניקח את הציטוט כפשוטו, ללמד שבזכות האחדות נזכה למקדש, וזכות המקדש מאחדת את כל עם ישראל.

חלק ג במדרש

בין יהודה ובנימין

מעבר לזכותו של בנימין מכוח אחדותו עם יהודה, גם 'בנימין' יודע לעשות מעשה כשצריך. המדרש מביא שכשבני ישראל היו בצרה על הים, שני השבטים 'קפצו למים' במסירות נפש למען עם ישראל.

אמנם בכל זאת ישנם מאפיינים שונים בין 'יהודה' ו'בנימין'. שבט יהודה למד מראש השבט 'ויגש אליו יהודה'. לעומת בנימין המתאפיין ב'שב ואל תעשה' (מפני מה זכה בנימין? מפני שלא נולד בחוץ לארץ, לא השתחווה לעשו, לא היה במכירת יוסף, עפ"י ילקוט שמעוני דברים תתקנ"ז) יהודה ושבטו תמיד עושים. לכן זכה שבט יהודה במלכות. (כפי שראינו במקדש בפרשה וישב תשע"ד). וכפי שמבאר האדמו"ר מראדומסק בעל ה'תפארת שלמה':

"הנה יש לשום לב מדוע אך במקום הזה אצל יהודה ובנימין התחיל דין הערבות ולא נזכר זה במקום אחר. וחז"ל אמרו כבר (שבועות לט, א) כל ישראל ערבים זה בזה. ...אמנם הנה נודע כי בחי' יהודה הוא בחי' המלכות וממנו הוא המלכות בית דוד כו' הנה בחי' המלכות שלמעלה שם הוא עיקר הערבות כמבואר ענין הזה בכתבי הארי ז"ל בסדר תיקון חצות שבחי' המלכות יורדת בסתר המדריגה כדי לברר האורות והנשמות העשוקות להעלותם מן הקליפה שנפלו ר"ל וזה הוא ענין בחי' הגלות של השכינה שמקבלת עצמה לירד בשפל המדריגה כביכול אך כדי להטיב לישראל ולהעלותם מעומק הקליפות" (תפארת שלמה פרשת מקץ)

אם כן זוהי מעלה אחת בערבות. שגם 'המלך יורד בסתר המדרגה' פועל באהבה בתוך עם ישראל. 'ושכנתי בתוכם' מצד אחד, אך גם 'השוכן איתם בתוך טומאתם'. מתוך אהבה וערבות זאת 'מעלים את ישראל מעומק הקליפות'. זאת מעלת המלך מבית דוד ומעל הכל מלך מלכי המלכים שערב לנו.

ה'תפארת שלמה' מלמד אותנו שהערבות בין יהודה ובנימין החלה עוד טרם נולדו:

"וזהו בסוד מסירת רחל הסימנים ללאה והיא שכבה תחת המטה ע"ש. כי שורש ענין הערבות לקבל על עצמו חוב זולתו ולסבול עבור חבירו... ועניין רחל מבכה על בניה... הנה יש להבין מה זה שנצחה רחל בטענותי' הזאת יותר מכל שאר האבות שכולם לא נענו והיא נחמה הקב"ה מיד בכמה תנחומין וקולה ברמה נשמע ונתבשרה על הישועה מיד? מה זה הדבר הגדול שמסרה סימנים ללאה נגד כל הנסיונות של אברהם אבינו שלא הועיל בצדקתו להגן עליהם כנ"ל. אך זה הדבר שדברנו כי ענין מסירת הסימנים וסודם הוא מורה על בחי' הערבות הנעלה שמקבל על עצמו חובין וצרת ישראל כמו שמאז קבלה על עצמה צער ויגון עבור טובת אחותה כנ"ל. וכ"ז מרומז ג"כ בשכינתא עלאה... כי מי ערב יותר בעד בניה כי אם הקב"ה והוא סובל וארך רוח" (תפארת שלמה, שם)

רחל, אמם של יוסף ובנימין לימדה אותנו שלפעמים צריך סבלנות ואורך רוח. להאמין שבסוף תבוא הגאולה. רחל אימנו למדה זאת מהקב"ה ש'ערב לנו': 'ומי ערב יותר מהקב"ה שהוא סובל וארך רוח למען בניו'.

ויש ערבות עוד בתחילת ספר בראשית: "העורב שבא מיהודה, שנקרא עורב, שנאמר, אנכי אערבנו, הערב כתיב, בלא וא"ו. א"ר פנחס, למה נקרא שמו עורב, שהיה הולך בהרים כעורב" (מדרש הנעלם, פרשת נח)

לפעמים אדם העוסק בערבות הוא כמו העורב. הוא 'שחור' הוא לא יפה כמו 'יונה' , הוא מרגיש שהוא 'צועק והולך בהרים' וקולו לא נשמע. אך הקב"ה שומע תפילה ובוחן כליות לב. 'בני , אם ערבת – לרעיך, ואם תקעת – לזר כפיך'. (משלי ו' על פי פירוש המלבי"ם).

הקב"ה לקח מאתנו את 'משכון- ערבון', את המשכן שנלקח מאתנו באופן זמני. כדי להחזיר את ה'ערבון' צריכים להתקיים מספר תנאים: למסור את הנפש למענו – כפי שלמדנו מיהודה מול יוסף, מדוד מול גוליית או מנחשון על הים. לפעול- 'ויגש אליו יהודה'. לא לפחד מדרך ארוכה – כפי שלמדנו מרחל אם בנימין ויוסף. לפעמים ינסו להשחיר את פנינו כעורב – בשם 'יונת השלום'. וכמובן ערבות אמתית בתוך עם ישראל, ולזכור שהמטרה אינה טובת עצמינו, אלא טובת כלל עם ישראל.

בזכות כל זה נזכה לימים בהם תתקיים תפילת רחל אימנו 'ושבו בנים לגבולם' ו'שכנתי בתוכם' . במהרה בימינו.

שבת שלום

גרסת הדפסה