מזההמאמרים

"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כ"ב)

מעשה אבות - סימן לבנים. והנה אברהם מסמן לנו את הדרך- 'אל הארץ' ומשם 'אל המקדש'!

השבת אנו קוראים את פרשת 'וירא' והנה זה פלא, כל הפרשה שזורה בשורש 'ירא' או 'ראה'. (שלוש פעמים כבר בשני הפסוקים הראשונים, שרה יראה, וירא את המקום מרחוק, עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ה' יראה ועוד בפרשיות השונות בין לבין- חפשו את כולם!)

בנוסף,  השבת אנו נפגשים לראשונה עם הר המוריה- שגם קשור לעניין כפי שנראה בהמשך.

אז מה הנושא השבת, כבר ניחשתם? אני רואה שאתם בעניין! 

leilshabat

 

 

המילים 'יראה' ו'וירא' מעניינים ביותר. שכן לפעמים הם משמשים מלשון ראיה- לחזות, לפעמים מלשון הבנה, לפעמים מלשון יראה - פחד ואף מלשון התגלות או בחירה (כמו אלוקים יראה לו השה). מומלץ לעקוב אחרי התרגום ובפירוש רש"י לראות את אופני ההוראה השונים.

מכאן נבין יותר טוב את המדרש הידוע: 

"אמר הקב"ה אברהם קרא אותו יראה שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ושם קרא אותו שלם שנאמר ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו', אם אני קורא אותו יראה כדרך שקראו אברהם, שם צדיק ומתרעם, ואם אני קורא אותו שלם כדרך שקראו שם, אברהם צדיק ומתרעם, אלא הריני קורא אותו בדרך שקראו אותו שניהם ירושלים יראה שלום" (ילקוט שמעוני תהילים, ע"ו, תתי"ד)

כאן, אני תמיד אוהב להביא את הסברו של הרב אלון: למרות שצירוף שני השמות היה צריך להיקרא ירושלֵם, אנו אומרים ירושלַיִם. הסיומת ַיִם מציינת כפילות (ולרוב זוגות). ומכאן הרמז לשתי 'ירושלים', של מטה ושל מעלה. וזאת המשמעות של 'עיר שחוברה לה יחדיו'. (ותוספת שלי- אך הגויים ממשיכים לומר Jerusalem, -ירושלם. כיוון שהם לא מבינים את מעלת ירושלים של מעלה)

את הדברים שמעתי לראשונה בהספד שספד לחיים קרמן הי"ד תלמיד עטרת כהנים שנרצח בסמטאות הרובע המוסלמי לפני 14 שנה. הוריו תרמו את ציפוי הזהב למזבח הזהב שבמכון. הרוצח השתחרר לאחרונה ב'עסקת שליט'.

עד כמה נכונה ורלוונטית תפילתו של אברהם אבינו בסיום מעמד העקדה (ולפי פירוש רש"י):

"ה' יראה" - פשוטו כתרגומו ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות: אשר יאמר היום - שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקב"ה לעמו:

המדרש שהבאתי לעיל הוא על הפסוק בתהילים – 'ויהי בשלם סוכו'. כדי להבין את עוצמתו, וכהשלמה לדברים, הבאתי את כל המזמור ואת המשך המדרש.

"ר' ברכיה בשם רבי חלבו אמר: עד שהוא שלם (= עד שירושלים תהיה שלמה) עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכה שנאמר ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון ומה היה אומר: יהי רצון שאראה בבנין ביתי" (ילקוט שמעוני שם)

ולסיכום:

אי אפשר להגיע ל'שלם' - שלום, בלי ה'יראה'. ארץ יראה ורק אז שקטה!

(ולכן העיר נקראת ירו-שלם ולא שלמ-יראה, אע"פ ששם העיר הקדום יותר הוא שלם.)

LESEUDATSHABAT

בסיום פרשת העקדה מופיע הפסוק המוכר: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כ"ב)

ישנם אין ספור פירושים להסבר הפסוק, במיוחד לאור העובדה שפעמיים מופיע ה' יראה, אך בשינוי ניקוד. אחד יראה עכשיו ואחד יראה לעתיד.

האם ה'יראה' מלשון ראיה? ואז השאלה מי יִרְאֶה או מי יֵרָאֶה?

או שמא מלשון יראה- פחד. ואז השאלה יראה ממי ומתי?

נתחיל בהסבר השני – 'מוריה' מלשון יראה:

"המוריה- חד אמר הר שירדה עליו הוראה לישראל, וחד אמר הר שירדה עליו מורא לאומות. רבי ינאי אומר על שם נורא א-להים ממקדשיך" (ילקוט שמעוני שיה"ש, ד)

המדרש מביא הסברים לשם 'מוריה'. בקטע שהבאתי שלושה הסברים. (מתוך הסברים נוספים שמופיעים במדרש המקורי):

א. מלשון 'הוראה'. ב. יראה לאומות העולם ג. מתוך המקדש- יראה (לנו?).

על פי הסבר זה, למד אברהם שאם נירא את ה' (או שהגויים ייראו) אז נגיע למקדש. כמשמעות הפסוק  מתהילים- 'אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה' (= ירו - שלום). וכן שלעתיד לבוא ממקום זה תצא יראה לעולם.

'יראה' מלשון ראיה:

על פי הסבר זה, יש לקרוא את הפסוק פעמיים:

פעם ראשונה - בְּהַר , ה' יֵרָאֶה. כלומר שבהר הזה, ה' יראה אל עמו.

ופעם שניה - בְּהַר ה',  יֵרָאֶה. כלומר שבהר ה' (כך שם ההר), אנחנו נראה.

וכפי שאומרת הגמרא במסכת  חגיגה:

"נאמר 'יראה'. 'יראה'- כדרך שבא לראות כך בא להיראות" (חגיגה ד.)

על פי הסבר זה, אברהם הבין שכשם שהוא ראה את 'פני ה', והקב"ה נראה אליו. כך גם לעתיד לבוא- הקב"ה יראה אל עמו בזמן שאנו נקיים את הציווי: 'שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'.'

בעמוד הבא נלמד מהי ראיית פני ה':

רבי נחמן מברסלב מביא פירוש נפלא, למעלתו של אברהם ולמצוות 'הראיה'. הקטע עצמו קשה, גם בסגנון. אנסה לבאר אותו ולתת רקע לדברים:

רקע והסבר- (כדאי לקרוא. אח"כ לקרוא את המקור בפנים, ושוב לקרוא)

חלק א- מידתו של אברהם: כשהקב"ה ביקש מאברהם 'התהלך לפני והיה תמים'. נבין זאת כך: התהלך= זו פרנסת האדם. כפי שנאמר - "וְאֶת הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם", - "זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו."

השאלה היא: האם כאשר האדם 'מתהלך' ועוסק בפרנסתו, האם הוא חושב שזה בא בדרך הטבע (=כוכבים ומזלות) או שהוא רואה ומבין שהכול מהקב"ה (=הקב"ה לפניו).

אברהם התהלך לפני ה'. והיה תמים ('תמים תהיה עם ה' אלוקיך') ולכן לחמו, מזונו, פרנסתו נקראים 'לחם הפנים'. (התהלך = לחם, לפני = פנים).

חלק ב. - מהותו המיוחדת של 'לחם הפנים': על לחם הפנים נאמר שהוא תמיד חם. מי שמגיע למדרגת 'לחם פנים' מסוגל לעמוד 'כחום היום', לעמוד מול שמש ישירה ולא להיפגע. (בניגוד ליצחק שכהו עיניו במעמד העקדה- משום שלא היה מסוגל עדיין לעמוד במראה כה חזק של מראה פני ה' - עיינו ב'משך חכמה' שצרפתי בסוף הדפים).

חלק ג. - סוד מצוות הראיה: כאשר אנו מתהלכים אל המקדש עם מה שעמלנו עליו במהלך השנה (='יראה כל זכורך... ולא יראו פני ריקם'). אנו מראים שההליכה שלנו, כל השנה (=פרנסתנו) הייתה 'לפני ה'. שלחמנו הוא 'לחם פנים'!

זהו גם ציווי הקב"ה למשה, 'פני ילכו והניחותי לך'. אם פני ילכו, אז נוכל לזכות לראות פני ה'. להיות מסוגלים לעמוד ולראות את התגלות השכינה. (ולא רק 'וראית את אחורי')

חלק ד. - השולחן = מזבח: בנבואת יחזקאל (פרק מ"א) מתואר השולחן, אך הקב"ה קוראו מזבח: "הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'". זהו המשך לפסקה הקודמת. כדי שעבודת ה' במקדש תתקבל, עבודת ה' על המזבח, היא צריכה להיות 'לחם פנים'. לפני ה'.

חלק ה. לעתיד לבוא. בנבואת ישעיהו (פרק ל"א) נאמר שלעתיד לבוא: "כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ: וְנָתַן לָכֶם ה' לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ".

(תראו איזה יופי מסתתרים כאן כל הרעיונות שלנו – מוריך=הר המוריה, מלשון הוראה והיו עינך רואות= מלשון ראיה)

הסבר הפסוק: עתה הקב"ה נסתר מפניך, הוא 'נכנף מפניך'. אך לעתיד לבוא 'והיו עיניך רואות את מוריך'.

ומדוע איננו רואים את הקב"ה ומהי לשון 'נכנף'?

המילה יכנף, היא מלשון 'כנף-כנפיים'. הכנפיים מסמלות את ה'צל', את ההסתר מאחורי השמש, האור, השכינה. (זאת נלמד מן הפסוק 'צלצל כנפיים'. המרמז על צל מן הכנפיים). וכל זאת למה? משום ש: "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיוּ לֶאֱכֹל". שאין אנו ראויים להתגלות פני ה'. 'אֲבָל לֶעָתִיד.. "וְזָרְחָה לָכֶם שָׁמֶשׁ"... "עָתִיד הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא לְהוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ". אֲזַי יִתְקַיֵּם: "וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מַלְאָכִי ג'), הַיְנוּ שֶׁלֹּא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ.'

ונסיים בנבואת הנחמה:

"כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן: פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם:"

א. "וּמִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אַבְרָהָם, הַיְנוּ בְּחִינוֹת בַּעַל נֶפֶשׁ, אֲזַי בְּוַדַּאי כָּל אֲכִילוֹתָיו וּסְעֻדּוֹתָיו בִּבְחִינַת לֶחֶם הַפָּנִים. בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית י"ז): "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי", "הִתְהַלֵּךְ", זֶה בְּחִינַת רַגְלִין, בְּחִינַת פַּרְנָסָתוֹ. בְּחִינַת (דְּבָרִים י"א): "וְאֶת הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם", (וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, סַנְהֶדְרִין ק"י זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו).

ב. "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי", שֶׁנַּעֲשֶׂה מֵהֶם בְּחִינַת פָּנִים. וְזֶה בְּחִינַת (שְׁמוּאֵל - א כ"א): "לֶחֶם חַם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ", הַיְנוּ לֶחֶם הַפָּנִים, הֵם לֶחֶם חַם, דַּרְגִּין דְּאַבְרָהָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית י"ח): "כְּחֹם הַיּוֹם":

וְאָז כָּל הָעַכּוּ"ם וְכָל הַכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁהֵם תַּחְתֵּיהֶם, כֻּלָּם הֵן טוֹרְחִין בִּשְׁבִיל זֶה הָאִישׁ. בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ק"י): "שֵׁב לִימִינִי", בְּחִינַת אַבְרָהָם, "עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדוֹם לְרַגְלֶיךָ", שֶׁהֵם טוֹרְחִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתְךָ. בִּבְחִינַת (בַּמִּדְבָּר י"ד): "לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם", 'כִּי מַרְאֵה חַמָּה עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל' (בָּבָא בַּתְרָא פ"ד), 'חַמָּה' בְּחִינַת "כְּחֹם הַיּוֹם", בְּחִינַת "לֶחֶם חַם". אֲבָל כְּשֶׁסָּר צִלָּם, אֲזַי נִתְעַלֶּה וְנִתְרָאֶה מַרְאֵה חַמָּה, דַּרְגֵּהּ דְּאַבְרָהָם. וְהֵם נִשְׁפָּלִים תַּחְתָּיו, בִּבְחִינַת: "עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדוֹם" וְכוּ'. וְזֶהוּ: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" בִּבְחִינַת (דְּבָרִים י"ח):"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לִדְרשׁ אַחַר כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כִּי תִּהְיֶה לְמַעְלָה מֵהֶם:

ג. וְזֶהוּ: "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" בָּרְגָלִים, שֶׁאָז נִתְגַּלִּין פְּנֵי ה', בְּחִינַת פָּנִים. וּבָזֶה שֶׁכָּל אֶחָד מֵבִיא עוֹלַת רְאִיָּה מִיגִיעָתוֹ שֶׁמִּתְיַגֵּעַ כָּל הַשָּׁנָה, עַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן וְנִתְעַלֶּה כָּל לַחְמוֹ וּפַרְנָסָתוֹ, בִּבְחִינַת לֶחֶם הַפָּנִים: וְזֶהוּ שֶׁהֵשִׁיב הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא לְמשֶׁה: "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִיחוֹתִי לָךְ", כִּי משֶׁה בִּקֵּשׁ כַּפָּרָה, וְהֵשִׁיב לוֹ: "פָּנַי יֵלֵכוּ", שֶׁיְּתַקְּנוּ בְּחִינַת רַגְלִין, בִּבְחִינַת פָּנִים, אֲזַי יִתְכַּפֵּר לָהֶם,

ד. 'כִּי שֻׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ שֶׁמְּכַפֵּר' (חֲגִיגָה כ"ז). וְזֶהוּ (שָׁם): פָּתַח בְּ"מִזְבֵּחַ" וְסִיֵּם "זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'", "לִפְנֵי" דַּיְקָא, שֶׁיִּהְיֶה דַּיְקָא בִּבְחִינַת פָּנִים, וַאֲזַי מְכַפֵּר:

ה. וְלֶעָתִיד יִתְקַיֵּם (יְשַׁעְיָה ל'): "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ", שֶׁאֲזַי יִתְגַּלֶּה בְּחִינַת פָּנִים. כִּי עַכְשָׁו פְּנֵי ה' מֻסְתָּר בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, בְּהַנְהָגַת הַמַּזָּלוֹת, בִּבְחִינַת (דְּבָרִים ל"א): "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיוּ לֶאֱכֹל", וְעַכְשָׁו מַרְאֵה הַחַמָּה עֲמֻקָּה מִן צִלָּם. וְזֶה בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה י"ח): "צִלְצַל כְּנָפָיִם", שֶׁהַכְּנָפַיִם וְהַהַסְתָּרָה שֶׁהַנְהָגָתוֹ מֻכְנָף וּמֻסְתָּר בָּהֶם, וְזֶהוּ הַצֵּל שֶׁמַּסְתִּיר אוֹר הַחַמָּה. וְאֵין זֶה אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁאוֹר הַחַמָּה, אֵין מֵאִיר בִּשְׁלֵמוּת, וְאֵין זֶה אֶלָּא מַרְאֵה הַחַמָּה, מַרְאֶה דַּיְקָא. אֲבָל לֶעָתִיד שֶׁאָז יִתְקַיֵּם: "וְזָרְחָה לָכֶם שָׁמֶשׁ", שֶׁהַחַמָּה בְּתָקְפָּהּ יִתְגַּלֶּה, בִּבְחִינַת 'עָתִיד הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא לְהוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ' (יא). אֲזַי יִתְקַיֵּם: "וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מַלְאָכִי ג'), הַיְנוּ שֶׁלֹּא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ כַּנַּ"ל:

(ליקוטי מוהר"ן - סימן לא)

LESEUDASHLISHIT

"וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מתוך ההפטרה)

בהפטרה מתוארת לידת בן 'כעת חיה', ומכאן הקשר לפרשה. אך אנו נקשר את ההפטרה למהלך שלנו. הנער השליח שאל את השונמית , מדוע היא מקבילה את פני הנביא, הרי 'לא חודש ולא שבת'. מכאן למדו חז"ל שיש מצווה להקביל את פני הרב בשלושת הרגלים.

ושמא תשאלו, הרי כתוב חודש ושבת?

א. הרב יהונתן אייבשיץ (פגשנו אותו כבר בעבר...) מתרץ: שזוהי מידת חסידות לעלות כל ראש חודש וכל שבת. ועל זה התפלא הנער, שאפילו מידת חסידות אין כאן, שהרי לא רגל עכשיו ואפילו לא חודש או שבת.

ב. המלבי"ם בדומה, אומר שאכן אל המקדש, היה ראוי לעלות כל שבת וראש חודש. אך התורה הקלה עלינו את מסע הדרך. אך לקבל את פני הרב, ראוי בתדירות גבוהה יותר.

(המקור לתשובות בסוף הדפים)

אך שימו לב לדבר מעניין. לעתיד לבוא נאמר בישעיה:

"וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה':" (ישעיהו ס"ו)

כלומר לעתיד לבוא נעלה לרגל בכל שבוע ובכל ראש חודש! כנראה שהנביא ידע שיהיו לנו מכוניות, אוטובוסים ורכבת קלה. כך שלא יהיה טורח גדול לעלות כל כך הרבה...

שבת שלום!

גרסת הדפסה