מזההמאמרים

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כ"ד)

לאחר פטירת שרה אימנו, מתחיל אברהם לדאוג ליצחק ולהמשך המורשת, וממהר לשלוח את ה'עבד' – הוא אליעזר על פי המדרש- לחפש אישה לבנו.

בין פרשת פטירת שרה לבין פרשת מציאת אישה ליצחק מופיע הפסוק לעיל, המסכם את גדולתו של אברהם עד עתה. המדרש מונה ציוני דרך משמעותיים בתולדותיו של אברהם, ואולי דווקא בתפר הזה, כדי לסמל מה אליעזר אמור לחפש עבור דור ההמשך.

 "יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלוקים לעולם (תהילים מ"ה). נתייפית בעליונים - שנא' הן אראלם צעקו חוצה, נתייפית בתחתונים - נשיא א-להים אתה בתוכנו , על כן ברכך א-להים לעולם - וה' ברך את אברהם בכל.

מי יעלה בהר ה' - זה אברהם ,עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה. ומי יקום במקום קדשו -זה אברהם, על שם שנאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום. נקי כפים ובר לבב - אם מחוט ועד שרוך נעל, ובר לבב - חלילה לך מעשות כדבר הזה. אשר לא נשא לשוא נפשו - זה נפשו של נמרוד, ולא נשבע למרמה - הרימותי ידי אל ה' אל עליון. ישא ברכה מאת ה' וצדקה - ואברהם זקן וה' ברך את אברהם.

אברהם היה מברך את הכל שנאמר ונברכו בך. מי ברך את אברהם? הקב"ה מברכו, וה' ברך את אברהם בכל.

משה (עשה) ניסן של ישראל דכתיב לכל האותות והמופתים אשר עשה משה. ומי הוא ניסו של משה? הקב"ה, שנאמר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי.

דוד רוען של ישראל שנאמר אתה תרעה את עמי ישראל. מי הוא רועה של דוד? הקב"ה, שנאמר: ה' רועי לא אחסר.

ירושלים אורו של עולם שנאמר והלכו גוים לאורך. ומי הוא אורה של ירושלים? הקב"ה, דכתיב והיה לך ה' לאור עולם" (בראשית רבה, פרשה נ"ט, ה')

מה לשים לב בקריאת המדרש

א. המדרש מחולק לשני חלקים. חלק ראשון – גדולתו של אברהם במהלך חייו. חלק שני – רשימה של אנשים ומקומות שקיבלו מהקב"ה 'כוח' מיוחד (היכולת לברך, היכולת לעשות ניסים...)

ב. בתחילת המדרש מוזכר אברהם כאדם גדול ומוערך (יפיפית, הוצק חן) הן בשמים והן בארץ, ובזכות זה ברך אותו אלוקים בכל.

ג. בהמשך מונה המדרש את אברהם בהר המוריה (מי יעלה), את המסירות בקיום מצוות ("וישכם אברהם בבוקר"), את מלחמת המלכים, יציאת אברהם להציל ואת ניקיון כפיו באי לקיחת דבר מהשלל (נקי כפיים). את ניסיונו של אברהם להציל את סדום ועמורה (בר לבב) את מאבקו כנגד העבודה זרה (הרג את נמרוד) ואת יראת השמים של אברהם במפגש עם מלכיצדק מלך שלם (הרימותי ידי לאל עליון). בזכות כל אלה – "ישא ברכה מעת ה'".

ד. במקבילות בחלק השני של המדרש מופיעים: אברהם כראשון המברכים, משה כראש עושי הניסים, דוד המלך ראש למלכים (רועים) ובית המקדשירושלים כמקום המרכזי ממנו יוצאת אורה לעולם.

ה. בכל אחד מאלה, נשאלת השאלה 'ומי מברך את המברך'? וכדומה. והתשובה המשותפת: הקב"ה. זאת לומד המדרש מפסוק המשייך את המתברך ישירות לקב"ה (ה' ניסי, ה' רועי..)

ו. ניתן להסביר זאת הן כשאלה. כלומר, אם אברהם נותן ברכה לכולם, מה אתו? מי ידאג לו?

ז. או כהסבר. הקב"ה הוא הנותן כוח להעניק הלאה את הברכה, האורה, ההנהגה והניסים.


חלק א' במדרש

ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון 

המדרש שלנו פותח בציטוט מתוך פרק מ"ה בתהילים. פרשני ספר תהילים מביאים הסברים שונים על מי נאמר המזמור. הדרשן שלנו בוחר את אברהם כנשוא המדרש.

"למְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת:

רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר:

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם:

חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ:

וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ:

חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ:

כִּסְאֲךָ אֱ-לֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ:

אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ:

מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ"

(תהילים מ"ה)

המזמור שלנו הוא 'שיר ידידות'. אותו שרים בני קורח על אברהם אבינו ה'שושן' (כמו 'היפה בשושנים') וידיד ה'. שיר ידידות בין אברהם לבין הקב"ה. התיאורים במזמור מתארים את גדולתו של אברהם כפי שמופיע במדרש.

בניגוד למדרש תחילה רמוזה גבורתו של אברהם במאבק מול המלכים וכנגד נמרוד, אח"כ מידת האמת החסד והאמת שבאברהם, כפי שהתגלה בניסיון לימוד הסנגוריה על אנשי סדום ורק לבסוף רמוז המקדש. שם 'כסאו של הקב"ה' ושם מתגלה מלכותו. במדרש הסדר הפוך – הר ה' והמקדש מופיעים בתחילה, זאת כיוון שהמדרש מתאר את 'אברהם כשהוא זקן', אז הוא הגיע לשיא יפיפיותו.

ניתן להבין את הקשרו של מזמור זה, הן לאברהם והן למקדש, מתוך מזמור אחר של 'בני קורח' מן המשוררים שעמדו על הדוכן בבית המקדש:

"לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי... יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ-לֹקים בְּצִיּוֹן.. כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע... כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים" (תהילים פ"ד)

גם כאן מוזכרת הידידות והפעם בהקשר של המקדש. בסוף הפסוקים המצוטטים מובטח שמי ש'הולכים תמים' לפני ה', לא ימנע מהם ה' כל טוב ('והיה ברכה') וכן שהקב"ה ייתן לו 'חן וכבוד' ('יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך'). ומי כאברהם ש'התהלך לפני ה' והיה תמים'. בעומק בדברים ניתן להבין שכל מהלכו של אברהם היה לקיים את 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו'. בשתי הקריאות 'לך לך' – הן לך לך מארצך, והן לך לך אל ארץ המוריה, שאיפתו הייתה להגיע למקום שבו יוכל להסתופף בחצריך. כל מהלכיו היו רק הדרך, המאבק במלכים, לימוד הזכות על סדום וכדומה, הכול היה ללכת מחיל אל חיל, כדי להראות אל אלוקים בציון. "אשר יאמר היום, בהר ה' יראה". השיא. ה' נראה היום ויראה בעתיד.

בסוף המזמור מושח הקב"ה את אברהם ב'שמן ששון'. דבר המרמז לשמן המשחה, שבו מושחים מלכים וכוהנים. אך במקום אחר בו מופיע 'שמן ששון', נראה שכל אחד יכול להתפאר בשמן זה.

"לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר , שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה, וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר: וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר" (ישעיה ס"א)

'מעשה אבות- סימן לבנים'. למרות שמזמורים אלו נדרשו על אברהם אבינו, כולנו יכולים ואף מצווים ללכת בדרכיו. להתקדם 'אל ארץ המוריה', ללכת מחיל אל חיל עד שנזכה לראות את פני ה' בציון. הקריאה 'מי יעלה בהר ה'?' מכוונת אל כולנו. אל 'אבלי ציון' המבכים את המקדש. ואם נזכה לקום במקום קדשו, נזכה לפאר תחת אפר החורבן, ולעטות שמן ששון, מור ואהלות.

חלק ב במדרש

אברהם ידיד ה'

על פי המזמורים לעיל, אברהם נקרא ידיד ה'. ידיד במובן של אהוב, 'אברהם אוהבי'. לכן 'מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ', ממש כמו שהרעיה מתבשמת ומבשמת את בגדיה בשיר השירים.(ואגב, שם משבח הדוד את 'הנרד הכרכום, קינמון ולבונה, מור ואהלות' – המוכרים מסממני הקטורת, וכן את 'ריח שמניך' המזכירים את שמן הששון ושמן המשחה שהזכרנו לעיל).

על פי ההבנה, שהמקדש הוא מקום המפגש בין ה' לאוהביו – 'ידידות משכנותיך' - מתאר המדרש את כל ידידי ה' והקשר שלהם לבית המקדש.

"יָבוֹא יָדִיד בֶּן יָדִיד, וְיִבְנֶה יָדִיד לְיָדִיד בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד, וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים". "יָבוֹא יָדִיד" - זֶה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, דִּכְתִיב, (ש"ב יב) "וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָה בַּעֲבוּר ה'", "בֶּן יָדִיד" - זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (ירמיה יא) "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי". "וְיִבְנֶה יָדִיד" - זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהלים פד) "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָ-אוֹת". "לְיָדִיד" - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב, (ישעיה ה) "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי". "בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד" - זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב, (דברים לג) "לְבִנְיָמִין אָמַר יְדִיד ה'". "וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים" - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב, (ירמיה יב) "נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ" (מנחות נ"ג)

המדרש פותח ב'כתב חידה': יבוא ידיד בן ידיד, ויבנה ידיד בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים.

בהמשך המדרש מונה את ה'ידידים': שלמה – בונה המקדש, יחד עם אברהם – חוזה המקדש, יחד עם בנימין – שנבנה המקדש בחלקו. בנוסף אף הקב"ה נקרא 'ידיד' שהרי במקדש הוא משרה את שכינתו, וכל ישראל העולים אל המקדש – אל 'הידיד', נקראים אף הם ידידים.

אברהם אבינו הוא הראשון שקורא בהר ה' שכאן יבנה המקדש: "אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקדוש ברוך הוא. אברהם קרא לבית המקדש הר שנאמר בהר ה' יראה..." (פסיקתא רבתי פרשה לט)

אך המדרש בוחר דווקא פעם אחרת שאברהם אבינו מגיע אל המקדש לאחר חורבנו ואז שואלו הקב"ה: 'מה לידידי בביתי'. כפי שמתואר במדרש אחר:

"א"ר שמואל בר נחמן בשעה שחרב בית המקדש, בא אברהם לפני הקב"ה בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלימה זאת?

אמר: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשיו 'מה לידידי בביתי?'. אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות והחרבת את בית המקדש...." (מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כד)

המדרש מתאר מציאות קשה של חורבן ואבלות על המקדש. כשאברהם בא לעורר רחמים על עם ישראל ועל המקדש, שואלו הקב"ה מדוע הגיע עכשיו. היכן היה כשבית המקדש היה בנוי? מדוע הוא מגיע אל המקדש דווקא בעת חורבנו?

לפני שנבין את תשובת אברהם, נוכל לראות דבר מעניין, אברהם אבינו מחפש את הקב"ה בבית המקדש! והרי הוא נחרב?? אלא שגם בחורבנו, עדיין שורה שכינה במקום המקדש. (על פי בן איש חי' בספרו 'בן יהוידע' חלק ד' עמוד ר"ה). מעבר לכך, אברהם אבינו מתרץ שכל עוד בית המקדש היה קיים זכות המקדש ועבודתו עמדה להם. אך עתה, תמהה אברהם, בזכות מה יתקיימו? זאת בדומה לשאלה ששאל אברהם בברית בין הבתרים:

"אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי בַמֶּה אִירָשֶּׁנָה? אָמַר לוֹ, (שם) "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשׁוּלֶּשֶׁת" (=יקריבו קרבנות) אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּינַח בִּזְמָן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בִּזְמָן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, מָ ה תְּהֶא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ, בְּנִי, כְּבָר תִּקַנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, בִּזְמָן שֶׁקוֹרִין בָּהֶם לְפָנַי, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי" (תענית כ"ז:)

גם כאן, 'מעשה אבות סימן לבנים'. אברהם ידע שכל עוד המקדש עומד- יהיה בסדר. אך עם החורבן הגיעה כל ה'בושה וכלימה'. מה יהיה על הבנים? והתירוץ: כל עוד יעסקו במקדש, ינצלו!

חלק ג במדרש

המתברך יברך

מתוך ההבנה שהגענו אליה עד עתה, נוכל להבין את הקשר בין שני חלקי המדרש. בקריאה ראשונית של המדרש נראה שיש כאן תיאור על 'הישגיו' של אברהם בחלק הראשון, ועל גדולתם של אחרים בחלק השני.

אך כפי שלמדנו מאברהם, איש החסד, שלא דאג רק לעצמו (אפילו לאחר מותו...), כך גם האחרים סגולתם דווקא ביכולת לתת לאחרים ובמיוחד לעם ישראל.

אברהם אבינו - ברכה, חסד ולימוד זכות. משה רבינו – ניסים לעם ישראל, דוד המלך – הנהגה ובית המקדש- אורו של עולם. שכינה וקדושה לעולם כולו.

המדרש שואל בכל אחד: 'ומי בירך את אברהם, ומי ניסו של משה, מי רעה את דוד ומי אורה של ירושלים?' אנו נתנו לעיל שני הסברים לשאלות אלו. האחת: אם אברהם נותן ברכה לכולם, מה אתו? מי ידאג לו? והתשובה: הקב"ה בכבודו ובעצמו דואג לאברהם וכו'.

הבנה שניה: הקב"ה הוא הנותן כח להעניק הלאה את הברכה, האורה, ההנהגה והניסים. כלומר גם 'משה ניסם של ישראל', אין זה בא מכוחו, אלא הוא כביכול ידו הארוכה של הקב"ה. זאת כפי שאנו למדים מברכת הכהנים. שאין הם המברכים, אלא הם שליחי הקב"ה:

"לפי שאינו דומה מוריק מכלי מלא וגדוש למוריק מכלי חסר כדרך שמצינו בברכת כהנים (במדבר ו כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. שהשליח ציבור אומר תחלה אל הכהן יברכך ה' כי הש"ץ הוא סרסור בין הקב"ה ובין הכהנים והוא אומר תחלה אל הכהן יברכך ה' ומוריד עליו השפע דרך הצנורות כדי שיהיה הכהן כלי מלא ברכת ה' ואח"כ יוריק הכהן מן כלי מלא על ישראל . כי אז חלה הברכה ביותר כשהמשפיע נמצא בו הברכה בעצם וראשונה, כי איך יברך מי שאינו מבורך בעצמו. על כן נאמר ואברכה מברכך שקודם שיברכך אני אברכו תחלה כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה' ויוריק עליך מן כלי מלא וגדוש" (כלי יקר, בראשית י"ב, ג')

אך ישנה הבנה שלישית: המדרש שואל, כל עוד משה קיים, אברהם ודוד המלך, אזי תהיה הנהגה, ברכה וניסים בעולם. אך מה יהיה בהעדרם. כך גם במקדש. כל עוד ירושלים עומד, אז ירושלים היא אורו של עולם. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. אך מה יהיה כשבית המקדש יחרב?

מתרץ המדרש: הכל בא מן הקב"ה. בכל דור ודור יש את אברהם, משה ודוד. בכל דור ודור יכול להמצא המקדש. תפקידנו לחפש את ירושלים בנרות. האור קיים, רק צריך לפתוח את החלון כדי שהאור יכנס.

ה'שפת אמת' מלמד אותנו, דרך אברהם כיצד ניתן לעשות זאת:

"במדרש ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. מי יעלה כו' מי יקום במקום קדשו זה אברהם כו'. דאיתא בספרים על פסוק ומי יקום כי העלי' שיש לאדם צריכין לראות שיהי' דבר של קיימא. לא לעלות ולחזור לירידה כו'. וז"ש וישכם אברהם כו' אל המקום אשר עמד שם. שכל מה שתיקן בכל יום היה דבר של קיימא. וביום השני הלך למדריגה אחרת. לכן בא בימים שלא אבד אפילו יום אחד. וז"ש שנותיהם תמימים כולן שוין לטובה. ואז הוא כלי מחזיק ברכה. ונקרא שלום. תמים. שאין הפסק בין כל עליותיו שבכל יום ויום" (שפת אמת, חיי שרה, שנת תרנ"ב)

השפת אמת מבאר את המושג 'בא בימים'. בכל יום היה אברהם עולה עוד מדרגה ועוד מדרגה. ובכל מדרגה שעלה 'היה דבר של קיימא'. הוא הצליח תמיד לעלות ולא לסגת. הוא תמיד הצליח לחזור אל 'המקום אשר עמד שם'. ולכן נקרא בא בימים. כל יום היה משמעותי. בכל יום היתה עלייה והתקדמות. עד שזכה לעלות בהר ה'. ולכן הוא נקרא 'תמים'- שלם.

אם נזכה בכל יום להתקדם עוד קצת למען השאיפות הגדולות של עם ישראל, לקראת העליה בהר ה', נזכה להתגשמות הנבואות:

"ירושלים אורו של עולם שנאמר והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך. ומי הוא אורו של ירושלים הקב"ה שנאמר והיה ה' לך לאור עולם"

שבת שלום

גרסת הדפסה