מזההמאמרים

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח')

לאחר צאת נח ומשפחתו מן התיבה הם מקריבים קרבנות. על פי המדרש מקום הקרבת הקרבנות היה על הר המוריה. מדוע הקריב נח דווקא שם, ואלו קרבנות הקריב הם עניינם של המדרש אותו נלמד.

"ויבן נח מזבח לה' .ויבן כתיב ,נתבונן. אמר: מפני מה צווני הקב"ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים? אלא להקריב מהן קרבן. מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'.

ר' אלעזר בן יעקב אומר על מזבח הגדול שבירושלים ששם הקריב אדם הראשון שנאמר (תהלים סט) 'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס'.

וירח ה' את ריח הניחוח. (נחלקו) רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא. רבי אליעזר אומר: הקריבו בני נח שלמים. רבי יוסי בר חנינא: אומר עולות הקריבו.

אתיב (=הקשה) ר"א לרבי יוסי בר חנינא: והא כתיב (בראשית ד) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, מדבר שחלבו קרב? מה עביד ליה (= מה יעשה, יענה ) רבי יוסי: מן שמניהון.  

אתיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא: והא כתיב (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו שלמים וגו'? מה עביד ליה רבי יוסי: שלמים בעורן בלא הפשט וניתוח.

אתיב רבי אליעזר לר' יוסי בר חנינא: והא כתיב (שם יח) ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים? מה עביד ליה רבי יוסי בר חנינא: כמאן דאמר לאחר מתן תורה בא יתרו .

א"ר הונא איתפלגון (=נחלקו) רבי ינאי ור' חייא רבה. ר' ינאי אומר קודם מתן תורה בא, רבי חייא רבה אמר לאחר מתן תורה בא. א"ר חנינא ולא פליגי. מאן דאמר  (מי שאמר) קודם מתן תורה בא יתרו - הקריבו בני נח שלמים ומאן דאמר אחר מתן תורה בא יתרו - עולות הקריבו.

ודא מסייע לר"י בר חנינא דכתיב (שיר ד) 'עורי צפון ובואי תימן' עורי צפון זה העולה שהיתה נשחטת בצפון ומה הוא עורי דבר שהיה ישן ונתעורר ובואי תימן אלו השלמים שהיו נשחטים בדרום ומהו בואי דבר של חידוש.

רבי יהושע בשם ר' לוי אמר: קרא מסייעא ליה לרבי יוסי בר חנינא (ויקרא ו) זאת תורת העולה היא העולה שהיו בני נח מקריבין, וכי אתיא לשלמים כתיב זאת תורת זבח השלמים אשר הקריבו אין כתיב כאן אלא אשר יקריבו מיכן ולהבא" (בראשית רבה, פרשה ל"ד, ט')

מה לשים לב בקריאת המדרש

א. המדרש דן תחילה בקרבנו של נח, ולומד מן הלשון 'ויבן' שהבין מה להקריב והיכן להקריב.

ב. בהמשך דן המדרש במחלוקת שאינה עוסק דווקא בנח, אלא 'בבני נח', ולמעשה בכל מי שהיה לפני מתן תורה ולפני בניין המשכן (כלומר גם אבותינו נחשבו 'בני נח' עד מתן תורה).

ג. המחלוקת היא האם 'בני נח' מותרים רק בהקרבת עולות או גם בהקרבת שלמים. שימו לב שמפשט לשון המדרש משמע שהמחלוקת היא עולות או שלמים, אך על פי הפרשנים והסוגיה המקבילה בגמרא ברור שבני נח מותרים בהקרבת קרבן עולה. השאלה העקרונית היא האם מותר להם להקריב שלמים?

ד. בהמשך נלמד את המדרש וחלקיו ונבין מדוע התאמץ נח להקריב קרבנות דווקא בירושלים ומה ההבדל המהותי בין קרבן עולה לקרבן שלמים.

חלק א' במדרש

'ויבן נח'

בתורה נאמר 'ויבן נח מזבח', ולא 'אז יבנה נח מזבח' (כפי שנאמר, למשל, אצל יהושע). מכאן דורש המדרש את המילה 'ויבן' מלשון הבנה. מה בדיוק הוא הבין? ניתן להסיק מן המדרש שני דברים.

ויבן – נח הבין שצריך להקריב קרבן:

ההבנה הפשוטה יותר היא שנח הבין שהקב"ה רוצה שיקריב קרבן. זאת כיוון שהוא ציווה אותו להביא יותר 'מן הבהמה הטהורה', מכאן שחלקם מיועדים לקרבנות.

ראוי לציין, שרק לאחר שהקריב נח קרבנות והקב"ה מריח ריח הניחוח, רק אז מבטיח הקב"ה ששוב לא יהיה מבול. מזאת ניתן ללמוד הן על חשיבות עבודת הקרבנות בכלל והן על מטרת הבאת קרבנות נח בפרט, כפי שנבאר בהמשך.

ויבן – נח הבין שהוא צריך להקריב קרבן, כשם עשה אדם הראשון:

עיון מדוקדק מראה שנח התאמץ להקריב קרבן הדומה לקרבנו של אדם הראשון. כבר דנו בעבר במהות קרבנו של אדם הראשון (המקדש בפרשה בראשית תשע"ג), וראינו שישנן שתי הבנות מהו קרבנו של אדם הראשון. האם אדם הראשון הקריב קרבן רק לאחר החטא. ואזי, הקרבן הינו דומה לקרבן עולה או חטאת הבאים על חטא מסוים. או שמא הקריב קרבן מיד כשנברא. לפי הבנה זו, קרבן דומה יותר לקרבן תודה או קרבן 'יולדת'.

אף כאן, למרות שכתוב במפורש בתורה 'ויעל עולות', אנו רואים שהמדרש מתקשה מדוע 'הבין' נח, שהוא צריך להקריב עולות, במה חטא? הרי ראוי יותר, היה להביא כקרבן כאות תודה. הרי אף כאן היציאה מן התיבה בהחלטת משולה ללידה מחדש.  כך אנו רואים את השאלה בזוהר:

"ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח, ויבן נח מזבח

אמאי קריב עולה, דהא עולה לא סלקא אלא בגין הרהורא ורעותא דלבא, ונח במה חב, אלא נח הרהר ואמר הא קב"ה גזר דינא על עלמא דיתחרב, דילמא בגין דשזיב לי כל זכותא פקע לי, ולא ישתאר לי זכו בעלמא, מיד ויבן נח מזבח ליהו"ה. ההוא מזבח דאקריב ביה אדם הראשון הוה, אי הכי אמאי ויבן, אלא בגין דחייבי עלמא גרמו דלא קיימא בדוכתיה, כיון דאתא נח כתיב ביה ויבן." (זוהר חלק א', דף ע.)

תרגום: ומדוע הקריב נח קרבן עולה? והֲרֵי עולה לֹא עוֹלָה אלא בגלל הִרְהוּרי ורעות הלב? ונח במה חטא? אלא נח הרהר ואָמַר: 'הֲרֵי הקב"ה גָּזַר דִּין על עוֹלָם שיחרב, שֶׁמָּא כיוון שהִצִּיל אותי, פקעואזלו זכויותיי? ולא נשארה לִי זכות בעוֹלָם! מיד 'ויבן נח מזבח לה''. והוא אוֹתוֹ מזבח שהִקְרִיב בּוֹ אדם הראשון. אִם כֵּן, לָמָּה 'ויבן'? (הרי אם זה מזבח של אדם הראשון, הוא כבר בנוי?) אלא שחייבי עוֹלָם (חוטאים) גָּרְמוּ שלֹא עוֹמֶד במְקוֹמוֹ, כיון שבָּא נָח כָּתוּב בּוֹ 'ויבן'.

על פי הזוהר, נח הקריב קרבן עולה - קרבן הבא על חטאים והרהורי לב - כדי לכפר על חטאיו. זאת כדי שלא תחשב לו לזכות העובדה שהוא ניצל. (ואולי ניתן לומר, שהוא הוא החטא. שמא הרהר בגאווה שדווקא הוא זכה להינצל).

הזוהר ממשיך ושואל שאלה מעניינת. אם נח הקריב על מזבחו של אדם הראשון, מדוע יש צורך לבנותו? מתרץ הזוהר: 'חייבי עולם גרמו שלא יהיה עומד במקומו'. לשון הזוהר מרמזת שהמזבח שאכן היה, לא עמד במקומו. עיקר עבודתו של נח לא הייתה הרכבת המזבח, אלא החזרתו למקומו. נח הבין, 'ויבן נח' שדווקא המזבח במקומו המיוחד, מקום המזבח שבירושלים,  יוכל לכפר כראוי על חטאיו. כפי שאומר המדרש:

"מן האדמה -  רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו :ממקום כפרתו נברא. כפי שנאמר 'מזבח אדמה תעשה לי'.  אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד" (בראשית רבה, י"ד, ח')

חלק ב במדרש

על המזבח הגדול בירושלים

המדרש יוצא מתוך נקודת מוצא שנח הקריב את קרבנותיו בירושלים. כך גם ב'תרגום יהונתן' על הפסוק:

"ובנא נח מדבחא קדם י"י הוא מדבחא דבנא אדם בעידן דאיטרד מן גנתא דעדן ואקריב עלוי קרבנא ועלוי אקריבו קין והבל ית קרבניהון וכד נחתו מוי דטובענא איתצד ובנייה נח" (תרגום יונתן על בראשית, ח', כ')

התרגום אף מצדד בשיטה שאדם הראשון הקריב קרבן לאחר שחטא, ולאחר שנטרד מגן עדן. מאידך התרגום גם מביא שבמקום זה הקריבו גם קין והבל את 'מנחתם'. קרבנו של קין בא 'מקץ ימים', כעין 'קרבן ביכורים', סוג של 'מנחה' הבא על תודה.  

אך קשה, הרי בפסוקים נאמר במפורש שהתיבה 'נחה על הרי אררט', ולא בהר המוריה?

ישנם כמה הסברים:

ההבנה הפשוטה היא שאמנם התיבה נחה תחילה על ההרים הרמים ביותר, הרי אררט. אך זה היה בי"ז תשרי. אך עד יציאתם מן התיבה עברו עוד ארבעים יום. בהם המים החלו לרדת ויתכן שהתיבה המשיכה לצוף לכיוון ירושלים בימים אלו.

הרד"ק מביא הסבר זה, ואף הסבר נוסף. נח יצא בהרי אררט, והלך ברגל אל הר המוריה.

"ויבן נח. באותו מקום שיצא. ואפשר שיצא בהרי אררט מקום שנחה התיבה. ואפשר שנשתרבבה התיבה מעל הרי אררט אל מקום שתחת ההרים והלכה על פני המים אל מקום אחר. או אפילו יצא שם נח, ביבוש הארץ הלך לו אל מקום אחר ובנה שם מזבח" (רד"ק על בראשית ח', ד')

גם כאן אנו רואים שנח השתדל והתאמץ להקריב קרבן דווקא בירושלים, זאת שעל פי ההלכה לא היה צריך. שכן מקום המקדש התקדש כמקום היחידי להקרבת קרבן רק לאחר בניית המזבח על ידי דוד המלך, וכפי שאף אבותינו הקריבו קרבנות במקומות אחרים כדוגמת באר שבע ובית אל. ה'משך חכמה' מבאר את רצונו של נח להקריב דווקא בירושלים בטעם הלכתי:

"ויבן נח מזבח - אמרו במדרש 'במזבח הגדול בירושלים', יתכן לפ"ז דכאן היה דין קדושת בהמ"ק ומשום זה אע"ג דאין מזבח בבמה ואין ריח ניחוח בבמה (זבחים קיג) היה כאן מזבח וריח ניחוח ונח היה כהן ורק העלאה היה עושה דלזה בעי כהן לכן כתיב ויעל עלת במזבח. ומה שהקריב מכל החיה והעוף הוא כמדרשם (תנחומא אמור ס"ס י) לא הטרחתי עליך להביא מן המדבר רק בקר וצאן שהם ברשותך. וזה הטעם שנאסר חיה ועוף להקרבה כדי שלא ימסור אדם נפשו לצוד ציד להביא לקרבן ממדבר ומן הרודפים. לזה בנח שהיו כולם אצלו ותחת ידו היה מקריב מכולם ונכון" (משך חכמה על בראשית ח', כ')

ה'משך חכמה' מבאר, שלוּ היה מקריב נח במקום אחר, היה לכך דין של 'במה' ולא של 'מזבח'. הוא מדייק מלשון המדרש 'על המזבח הגדול'. על פי הגמרא 'אין ריח ניחוח בבמה'. נח רצה שהקרבת קרבנותיו, אף שהם רק עולות ולא שלמים, יהיו לריח ניחוח, שיתקבלו לרצון. 'שיהיה להם דין של בית המקדש', ולא של 'במה' (זאת כעין ההקבלה בין מקדש לבין מקדש מעט. בשניהם אנו מתפללים ומתקרבים לה', אך הריח ניחוח שונה...)

הסבר עמוק יותר להימנעות מהעלאת קרבן בהרי אררט, מופיע בספרי הסוד.

"ולפיכך דע כי הר ציון הוא סוד אל ח"י, והר המוריה הוא סוד בית המקדש וירושלים בכלל, והר עשו הוא הצד המקטרג מצד שמאל מבחוץ, והסוד: 'מלחמה לי"י בעמלק מדור דור' ...וזהו המעכב בבניין הר ציון ובבניין המזבח בהר המוריה, עד שיגיע זמן פורענותו של אדום לקבל הנקמה ממנו. ואימתי? בזמן ש'עלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו'. ודע כי תחת ממשלת אדנ"י, שהיא סוד ירושלים והשכינה והמלכות, יש ארבע מחנות נושאות כיסא אדנ"י ונקראים הרי אררט, והם נושאי כסא מרכבתו. ועל זה נאמר: והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית י"י בראש ההרים' ,בראש ארבע מחנות. וזהו סוד: כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וגו', שיעמוד שם אדנ"י, שהוא סוד המזבח שעשה משה רבינו עליו השלום על מלחמתו של עמלק, ויעמוד הנס על ראש ההרים הידועים, ארבע חיות של ארבע מחנות. ובבא עת הגאולה, מה כתיב על סמא"ל הרשע? אם תגביה כנשר ובין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם י"י וכיצד יורידוהו? בעלות מושיעים שהם יהו"ה א-להים צבא-ות, על הר ציון שהוא סוד אל ח"י, לשפוט את הר עשו שהוא הר שעיר, 'יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה" (ספר שערי אורה - השער השני - הספירה התשיעית)

הדברים עמוקים מאוד, אך ננסה לפשטם. על פי הסוד 'הרי אררט' מסמלים את ארבעת המלכויות ואת כוחות הטומאה בעולם, שיש להם כוח להתנשא לפעמים 'מעל ראשי ההרים'. בבחינת 'הר עשו'. לכן ברור מדוע לא ירצה נח להקריב שם את קרבנו לה'. אנו במאבק תמיד מול כוחות אלו. 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור'. זה הבסיס לאיסור ההלכתי 'ולא יקריבו עוד לשעירים'.

לעומת זאת 'הר ציון' מסמל את הקדושה והיופי שיש בעולם. את הבריאה ואת ההתחדשות. "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱ-לֹקים הוֹפִיעַ". זהו המקום שבו רוצה נח למצוא חן בעיני ה'. על פי המדרש נח מקריב ארבע בהמות טהרות. כנגד ארבעת הכוחות המנוגדים.

לעתיד לבוא יעלו מושיעים מהר ציון וישפטו את הר עשו. עד אז הר עשו נמצא 'בראשי ההרים'- בהרי אררט. כזה יקרה "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹקי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם:"

רק אז, הר בית ה' יהיה בראש ההרים. בינתיים, 'ובין כתפיו שכן'. אז יהיה ה' אחד ושמו אחד.

חלק ג במדרש

'עולה או שלמים'

מתוך כך זה נבין את המשך המדרש. המדרש שואל: האם 'בני נח' יכולים להקריב שלמים? בהגדרה 'בני נח' כלולים אף אבותינו ועם ישראל לפני מתן תורה. (ולא רק גויים?)

כפי שראינו העולה באה על חטא ואילו השלמים באים מתוך שמחה והודאה. אך ישנם הבדלים נוספים. השלמים מסמלים שלמות, כשמם, אך גם שותפות. רק בשלמים, בעל הקרבן אוכל מן הקרבן לה'. הוא 'שותף' עם הקב"ה. למעלה זו, לא יכולים להגיע אומות העולם. גוי יכול להקריב קרבן בבמה לאלוקי ישראל (אף בזמן הזה). אך גם כאשר יעלו כל עמי הארץ אל המקדש, ונהרו אליו כל גויים, הם יקריבו רק עולות. אמנם עולות אלו כבר יהוו ריח ניחוח לה'. אך לשותפות וקרבה אל הקב"ה זה דבר השמור רק לעם ישראל בהביאו שלמי לפני ה' - 'ושמחת לפני ה' אלוקיך'.

"ויהי ביום כלת משה: באתי לגני אחותי כלה (שה"ש ה א) ר' עזריה בשם ר' סימון אמר למלך שכעס על מטרונא וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו לאחר זמן ביקש להחזירה אמרה יחדש לי דבר ואחר כך הוא מחזירני כך לשעבר הקב"ה מקבל קורבנות מלמעלה שנא' וירח י"י את ריח הניחוח (בראשית ח א) ועכשו הוא מקבל מלמטה באתי לגני אחותי כלה (שה"ש שם) א"ר חנינא לימדתך תורה דרך ארץ שלא יהא החתן נכנס לחופה עד שהכלה נותנת לו רשות יבא דודי לגנו (שה"ש ד טז) ואח"כ באתי לגני ר' תנחום חתניה דר' אלעזר בן אבינא בשם ר' שמעון בן יוסני באתי לגן אין כתי' כאן אלא באתי לגני לגנוני במקום שהיה עיקרה מתחלה עיקר שכינה בתחתונים היה" (פסיקתא דרב כהנא, א', א' )

המדרש מלמד אותנו שביום חנוכת המשכן היו עם ישראל כמו כלה. 'ויהי ביום כלות משה'. אך אז הכול חזר כפי שהיה בתחילת ימי הבריאה.

בתחילה היה הקב"ה מתהלך בתוך הגן. לאחר החטא נסתלקה השכינה. כל אותו הזמן היו 'בני נח' מקריבים קרבנות והקב"ה היה מקבל את ריח הניחוח מלמעלה, מרחוק.

עם בניית המשכן חזר הקב"ה לגנו, לגן שהיה שלו. כלומר שלא התחדשה כאן מציאות חדשה, אלא חזרה המציאות למה שהיה. 'עיקר שכינה בתחתונים היתה'. זאת מציאות של חתן וכלה שאוכלים ושותים יחד. הקב"ה מתהלך בתוך הגן.

לפי הבנה זאת, לא מספיק להקריב קרבנות במקום המקדש, אלא גם בבית המקדש. 'ויְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן:'

אז ניתן להקריב שלמים במזבח הגדול בירושלים.

שבת שלום

גרסת הדפסה