מנורה

"רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר"

(משנה פסחים פרק י' ומתוך ההגדה)

נוסח ההגדה שלנו מותאם לגלות. למשל:

- ה'מגיד' מתחיל בלשון ארמית, לשון חכמי בבל, 'הא לחמא עניא דאכלו אהבתנא בארעא דמצרים'.

- 'פסח שהיו אבותינו בבית המקדש אוכלים על שום מה...'.

הפעם ננסה ללמוד את ההבדל המהותי בין הגדת בית המקדש להגדת בבל, מתוך היחס בין שלוש מצוות פסח-מצה-מרור. האם המצוות עומדות בפני עצמן, או שהן חבילה אחת כפי שעשה הלל שכרך אותן יחד.

כל מה שנלמד מבוסס על דברי הנצי"ב ב'העמק דבר'.

פסח - העיקר בלילה הזה

מה מצווה אותנו התורה ביחס למצווה המרכזית בליל הסדר? נתחיל עם פשט הפסוקים:

בפסח מצרים ציוה הקב"ה את סדר אכילת קרבן הפסח:

"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה':" (שמות יב)

כך גם בציווי על פסח שני המלמד על 'חוקת הפסח' לדורות:

"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ ... כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:" (במדבר ט)

בשני המקורות מזכירים את שלושת הדברים הנאכלים בליל הסדר: קרבן פסח, מצה ומרור.

בשני המקורות אנו רואים הנחיות כיצד 'לאכול את הבשר', כלומר את קרבן הפסח. אך עיון מדיוק יראה שיש הבדל:

- בפסח מצרים כתוב 'צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ'. כלומר המצות והפסח באותה חשיבות ועליהם (= טפל להם) המרורים. אז איך אכלו: מצה לבד, ופסח עם מרור.

- לעומת זאת בפסח דורות כתוב 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ'. כלומר העיקר זה הפסח וטפלים לו המצות והמרורים. אז איך אכלו: כולם ביחד - כורך.

(רגע של דקדוק: 'על מרורים', הכוונה שהם הדבר הטפל והנלווה, יחד איתו. כמו שנאמר 'משה הלך לטייל ואיתו הלך יוסי'. או שנפרש את המילה 'על' כמו 'מעל'. הפסח הוא מעל המצה והמרור')

סיכום ביניים:

העיקר הוא הפסח, במצרים גם המצה חשובה ונאכלת בפני עצמה. במקדש- הפסח חשוב וטפלים לו המצה והמרור.

מתוך כך נבין את הגמרא הבאה:

 

מרור - על שום מה?

"אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור מצה נמי הא כתיב על מצות ומרורים? מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות" (פסחים קכ.)

תרגום וביאור הגמרא:

מצה בזמן שאין מקדש היא מצווה מן התורה, ואילו מרור רק מדרבנן (כיוון שאין איתו קרבן פסח). ומדוע לחלק בין מצה ומרור, הרי שניהם נלמדים מאותו פסוק? אלא שיש פסוק נוסף המלמד על המצוֹת – 'בערב תאכלו מצות'.

סיכום ביניים:

כשאין קרבן פסח מצוות מרור רק מדרבנן (כיוון שהוא טפל לפסח, כפי שראינו).

 

מצה - על שום מה?

"אבל הענין הוא כמו שביארנו .. דבמצות סיפור יציאת מצרים יש נפקותא (=הבדל) בין זמן שבהמ"ק קיים, לבין הזמן הזה (שאין מקדש). דבזמן שבהמ"ק היה קיים היה מצות הסיפור בענין הפסיחה על הפתחים שעל זה היה מורה אכילת הפסח. והיו חוקרים ודורשים בזה הרבה. אבל בענין מצות אכילת מצה לא דרשו. ולא בא אלא לשם תודה על הגאולה כמו לחמי תודה. מה שאין כן בזמן הזה מצות הסיפור בענין חפזון שעל זה מורה מצות אכילת מצה. על זה עונין דברים הרבה וכדכתיב אחר מצות אכילת לחם עוני כי בחפזון וגו'." (העמק דבר שמות י"ב)

הנצי"ב מבאר שיש הבדל בין 'תפקיד' המצה בליל הסדר בגלות, לבין ליל הסדר בזמן המקדש:

- בגלות: המצה מקבלת חשיבות יתרה והיא הופכת להיות (בלית ברירה) עיקר הסדר. אז היא נקרא 'לחם עוני- לחם שעונים עליו דברים הרבה'. ומרבים לספר בעיקר בסיפור יציאת מצרים (ובאיזשהו מקום, גם המצה מזכירה קצת את השיעבוד...).

- בזמן המקדש: לא דיברו כל כך על המצה. היא באה רק כתוספת לקרבן הפסח. כפי שבכל קרבן תודה, באות חלות ומצות. בזמן המקדש הרבו לספר בעניין 'הפסח- הפסיחה על הבתים'. כלומר הרבו לספר בגאולת מצרים.

סיכום ביניים:

כשאנו לא סועדים בבית המקדש, אי אפשר לדבר בלב שלם על הגאולה. 'אשר גאלנו...'

אמנם במצרים המצה, כפי שראינו, היתה חשובה בפני עצמה. כיוון שהיא רמזה גם לתקופת הגלות העתידית:

"והנה בפסח מצרים הי' התחלה לשני הזמנים. גם לזמן שאכלו ישראל פסח גם לזמן גלות. משום הכי (=משום כך) היתה המצוה שיהא נדבר בשני הענינים. ומשום הכי כתיבי כל אחד בפני עצמו."

 

כורך - זה העיקר!

האם יש מצווה לכרוך? בכך נחלקו בגמרא:

"תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן חולקין עליו חביריו על הלל ... והכי קתני (וכך למדו) יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן (=ומה עכשיו שלא נאמר כמי ההלכה) מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל" (פסחים קט"ו.)

קיצור הגמרא:

הלל כורך הכל יחד, כמשמעות הפסוק. חבריו חולקים ואומרים: אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ושואלת הגמרא, אז מה ההלכה, כהלל או כחבריו שחולקים עליו? מסקנת הגמרא: מברך על המצה לחוד, מרור לחוד, ואח"כ יחד זכר למקדש כהלל.

אם כן, לפי הלל, חייבים לכרוך הכל יחד. להלכה שלא בזמן המקדש, אנו עושים גם וגם. קודם מצה ומרור בנפרד, ואח"כ הכל יחד.

אך מה קורה בזמן המקדש?

"בשמות כתיב: 'צלי אש ומצות על מרורים'. בפרשת בהעלתך באכילת פסח דורות כתיב 'על מצות ומררים יאכלהו'. למדנו דהפסח היא עיקר המצוה ומצות ומררים טפלים לו. ומשום הכי מצוה בכריכה כדעת הלל הזקן. ואפילו רבנן דפליגי בזה מודי דמצוה לעשות כן. מה שאין כן כאן כתיב צלי אש ומצות. מבואר דשניהם שוין במצוה ורק המרור טפל להם. ומכאן למדנו שלדורות גם כן כשר בדיעבד בלי כריכה." (העמק דבר, שמות יב)

סיכום דברי הנצי"ב:

במצרים - המצה חשובה בפני עצמה, כמו הפסח. והמרור טפל, ונכרך עם הפסח. זאת כיוון שהמצה מסמלת את ההודאה על היציאה ממצרים.

לדורות (כשיש מקדש) - חייבים לכרוך הכל יחד. בדיעבד מותר כל מצווה בפני עצמה.

ולמה?

בזמן בית המקדש, כולם סוברים שצריך כריכה, גם חכמים. כי העיקר בזמן בית המקדש זה הפסח, להראות שאנחנו כבר בגאולה השלמה, ואפילו המצות טפלות. ורק שלא בזמן בית המקדש (=בזמן הזה) אז מותר לאכול כל אחד בפני עצמו (כמובן בלי קרבן פסח, כי אין).

ואז המצה מקבלת חשיבות- להראות שאנחנו רק בתחילת הגאולה ולא בסופה (איזה באסה...).

ולסיכום כללי:

בראש ובראשונה אנו רואים שעיקר המצווה בליל הסדר, היא אכילת קרבן פסח. כשאין פסח אין לנו חיוב על אכילת המרור. אמנם גם את המצות, המסמלות את יציאת מצרים, אנו מצווים לאכול רק בליל הסדר, אך נפגש איתן כל ימי החג.

הלל הזקן רצה לכרוך את כל המצוות יחד. לכרוך את המרור המסמל את הקושי יחד עם הפסח המסמל את השמחה והגאולה. בתחילה חכמים חלקו עליו. לדעתם יש לזכור את המרור בפני עצמו, את החיפזון בפני עצמו, ואת הגאולה על ידי הקב"ה בפני עצמה.

הלל רצה להראות לחכמים שצריך אחרת! "כורכם יחד". ובסוף גם חכמים הודו שכך עדיף. אך כל זה רק בזמן שבית המקדש קיים. אז הכל מתחבר יחד.

"אמר רבי חייא כזיתא פיסחא והלילא פקע איגרא" (= כזית מן הפסח והלל, והיו הגגות נבקעים. פסחים פה:). שמחת אכילת קרבן הפסח, הייתה משתלבת יחד עם המרור. כיום, נשארה רק מצוות המצה, ומתוך כך ליל הסדר סובב סביבה: "שעל זה מורה מצות אכילת מצה ... וכדכתיב לחם עוני שעונין דברים הרבה" (העמק דבר).

כיום המצה אף משמשת בליל הסדר ב'שני כובעים'. אחת במצוות המצה ועוד פעם כ'תחליף' לקרבן הפסח (גם באפיקומן ובכורך).

ועוד מקור אחד לסיום (בכל זאת, כל המרבה הרי זה משובח...)

"שמור את חודש האביב. הדרש ידוע. ולפי הפשט כינה לזה החודש כאן האביב לפי הענין שיבואר לפנינו שכאן דיברה תורה בזמן גלות. ויש לנו לדעת ולהתבונן כי כמו חודש האביב מסוגל להפוך כל זרע לצומח מחדש להחליף כח, כך חודש הזה אות לישראל אשר עוד נחליף כח ובניסן עתידן ליגאל. ומי שמתבונן יותר רואה כי ישראל בעולם כמו השתות בכל פרי שהוא הגרעין. שאין אדם מחבב כל כך הגרעין לאכילה ואינו נשמר כמו גוף הפרי שמוכשר להנאת האדם. אך מכל מקום הגרעין הוא שומר את קיום המין. ובשעה שמגיע לריח האביב הוא היקר מכל הפרי. וכל הפרי נרקב והגרעין שח לארץ ומגיע למשוש דרכו ולעשות פרי. כך ישראל בעולם בהליכות הטבע אינם נראים לעיקר בעולם אבל המה המקיימים את העולם. וכאשר יגיע מועדם אז יהיה משוש דרכם להיות גדל והולך ומעלים מן האדם בכלל. ועל זה נקרא חודש האביב. ומפרש דמשום הכי בחדש האביב הוציאך וגו'. להודיעך את כל זה." (העמק דבר, דברים, ט"ז)

תמצית דבריו:

הנצי"ב מבאר מדוע לשמור את חודש האביב. גם כאן מרמז הפסוק כיצד תבוא הגאולה! באביב עדיין אין פירות, רק גרעינים. באופן טבעי, אנו לא אוהבים את הגרעינים אלא את הפרי. אך 'שמור', תזכור את חודש האביב. אם ראית את תחילת הפריחה, דע לך שבסוף יגיע גם הפרי, הגאולה.

עם ישראל משול לאותו גרעין. כלפי חוץ הוא נרקב ונעלם, אך מתוכו יוצא העץ ואף הפרי. אז גם אם הכל נראה כלפי חוץ רקוב, אל דאגה- הגאולה תגיע!

חג שמח!

גרסת הדפסה