מזההמאמרים

"וַתִּהְיֶין מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה" מול "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'" (בראשית כ"ו)

leilshabat

 

 

על הפסוק בפתיחה אומר רש"י, מדוע היו נשות עשיו מכעיסות את יצחק ורבקה? שהיו עובדות עבודה זרה. אך המדרש מרחיב ואומר:

"אל תשכח חטאת עשו שעשה לאביו שלקח נשים נכריות מזבחות ומקטרות לעבודה זרה, למרר שני חיי אבותיו שנא' ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה" (פרקי דרבי אליעזר פרק מח).

כיצד למד המדרש שהן הכעיסו את יצחק ורבקה דווקא על ידי הקטרת קטורת לעבודה זרה?

יש המסבירים שהמדרש למד זאת מן המילים 'מורות רוח'. בצמד מילים זה רמוז הרוח או הריח, ריח הקטורת וכן 'המור', אחד מסממני הקטורת. מכאן שהיו משתמשות במור לעבודה זרה.

למעשה, אף רש"י כיוון לאותו מדרש. שכן בהמשך מביא רש"י את הסיבה לכהות עיניו של יצחק:

"ותכהין עיניו מראות: בעשנן של אלו - שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים" (רש"י בראשית כ"ז, א')

גם כאן במילה 'מראות' רמוז ה'מור'. למרות כל זאת, רצה יצחק לברך את עשיו. זאת כיוון ש'כהו עיניו', כפשוטו, והוא לא ראה את מעשיו הרעים של בנו. זאת במיוחד לאור העובדה שעשו היה 'צד את אביו בפיו' ומראה כלפי חוץ שהוא צדיק. וכך גם נשותיו: 'יהודית'- יהודיה כשרה כלפי חוץ, ו'בשמת' – כולה ריח ניחוח לה', כלפי חוץ, כמובן.

מכאן נבין, את הפליאה הגדולה של יצחק, כאשר נכנס יעקב לקבל את הברכות. "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'". לפתע הריח יעקב את ריח גן עדן, את ריח הניחוח, העושה נחת רוח לקב"ה. כאן הריח יצחק את 'ריח בגדיו'- 'אל תקרא בגדיו, אלא בוגדיו' (סנהדרין ל"ז.), כאן הבין יצחק שעד עכשיו כהו עיניו מראות, ועכשיו סוף סוף הוא זוכה ל'נחת רוח' במקום מורת רוח.

ריח השדה אשר הריח יצחק, מקורו בגן עדן. ריח זה חזר שוב בבית המקדש בהקטרת ה'מור' ושאר הסממנים על גבי המזבח. כפי שמביא התרגום יהונתן.

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת ... הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים" 

"באו ענני השמים הלכו לגן עדן והביאו משם את בושם הבחירה ואת שמן הזית למאור ואת האפרסמון לשמן המשחה ולקטורת הסמים"

(תרגום יונתן על הפסוק)

LESEUDATSHABAT

לאחר שהזכרנו את ה'מור' כאחד מסממני הקטורת, ננסה לעמוד על זיהויו:

המור מוגדר בחז"ל כ'ראש לבשמים', כלומר החשוב מכל הבשמים. בנוסף לקטורת, שימש המור גם כאחד ממרכיבי 'שמן המשחה' – שם הוא נקרא 'מור דרור' (מור נקי ומזוכך).

"ושמו מרדכי  - מה מור ראש לכל הבשמים אף מרדכי ראש לצדיקים בדורו" (מדרש רבה אסתר ו, ג)

אף הר המוריה נקרא על שם המור. על פי מסורת אחת משום ששם גידלו את המור, ולדעה נוספת ששם מקטירים את הקטורת, שהסממן החשוב ביותר בה הוא המור. כפי שמסכם הרמב"ן:

"המוריה - לשון רש"י, היא ירושלים, וכן בדברי הימים (ב ג א) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה ורבותינו פירשו (תענית טז) שמשם יצאה הוראה לעולם ואונקלוס תרגמו על שם הקטורת שיש בו מור .. ואם כן יהיה פירושו אל הארץ אשר תהיה מוריה, או שנקראת כן מעולם על שם העתיד:  ובבראשית רבה (נה ז) כך אמרו רבנין אמרין למקום שהקטורת קרבה, כמה דתימר אלך לי אל הר המור (שה"ש ד ו), .....

 והנכון על דרך הפשט שהוא כמו אל הר המור ואל גבעת הלבונה, כי ימצאון שם בהר ההוא מור ואהלים וקנמון, כענין שאמרו (ירושלמי פאה ז ג) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו או שנקרא כן לשבח ישראל" (רמב"ן על בראשית פרק כב פסוק ב)

זיהוי המור

שיטה א. יש המזהים את המור עם 'אייל המושק'- בעל חיים המפריש חומר ריחני לסימון נחלתו. לפי שיטה זאת, הבשמים הנקראים בלשון חז"ל 'מוסק' הם ה'מור' . עד היום, חומר זה משמש לייצור בושם ה- Musk.

כך ברמב"ם:

"המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום" (רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א')

שיטה ב. הדחייה המרכזית לשיטה הקודמת היא שהיא מן החי ועוד מחיה טמאה. בנוסף זיהוי זה לא מסתדר עם המושגים  'צרור המור', 'מור עובר' ומור נוטף'. המלמדים על חומר צמיגי.

מתוך כך, הזיהוי המוכר יותר הוא שרף ה'מור'. המור גדל כשיח או כעץ, ומן השרף מפיקים בנוסף לבושם, גם תמרוקים שונים ומיני סיכה.

(למי שמתעניין, ניתן לקבל סיכום נחמד לשתי השיטות ברמב"ן על שמות ל, כג )

"צרור המור דודי לי. אין ערב בכל הבשמים כמור, אף הקב"ה ראש לכל באי עולם. ולמה מדמה הקב"ה בצרור? לפי שאין כל העולם כולו כדאי לפניו ומצמצם שכינתו בין שני בדי הארון דכתיב בין שדי ילין. את מוצא שחבב הקב"ה את ישראל יותר ממלאכי השרת שאלו אין מתקרבין אלא ברחוק חמש עשרה אמה שנאמר שרפים עומדים ממעל לו, וישראל עומדים במשכן ואין אחד מהם ניזוק" (ילקוט שמעוני שיר השירים א, תתקפג)

אם כן לפי רוב הפירושים, המילה שתיה היא תשתית או יסוד. אך היכן נמצאת "האבן" הזאת, ביחס למקדש?

מצד אחד: "משנטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים, ושתיה היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן" (משנה יומא פרק ה'), כלומר, בקודש הקדשים.

מצד שני: "ויטעהו שורק: זה בית המקדש, ויבן מגדל בתוכו: זה מזבח, וגם יקב חצב בו: אלו השיתין" (סוכה מט.), ומכן משמע שמדובר באזור המזבח.

פתרון אפשרי ניתן למצוא בדברי רבי צדוק מלובלין:

"שיש במקום אבן שתיה שממנו הושתת העולם והוא שורש כל העולם. וכך בנפש יש נפש אחת שכוללת כל הדור והוא פרנס הדור כידוע וכן הכוללת כל הדורות כנודע. וכן בזמן יש זמן שכולל כל הימים והוא יום השבת [וכל אחד מאלו חלוק לשנים. במקום יש מזבח וקודש קדשים, ובזמן שבת ויום טוב, ובנפשות מלך וכהן גדול. קדושת כהן גדול קביעא וקיימא שנבדל אהרן להקדישו וגו' וקדושת מלך על ידי ישראל שנאמר (דברים י"ז ט"ז) תשים עליך וגו' וכל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתיחד וכו' (בבא בתרא קכ"א ע"ב)]. והמתקת כל דבר הוא בשורשו ובשבת יכול להמתיק כל ימי השבוע להתהפך לטוב כי בשורש נקל להמתיק כידוע בכל דבר. והמתקת המקומות הוא על ידי (מלכים - א ח' מ"ח) והתפללו אליך דרך ארצם ודרך בית המקדש ועל ידי זה אין מתדבקים בו גם כן מאויר ארץ העמים המטמא חס ושלום:" (צדקת הצדיק אות קעב)

רבי צדוק מחדש לנו כמה דברים:

ישנם שלושה מימדים של קדושה: מקום קדוש – כדוגמת אבן השתיה (ובחסידות "עולם"), זמן קדוש – כדוגמת השבת ("שנה"), ואדם קדוש – כדוגמת הכהן הגדול.

לכל מימד כזה, יש שני חלקים: חלק "קבוע" שקדוש תמידית, וחלק שאנו מקדשים. קודש הקדשים מול המזבח, שבת מול יום טוב, כהן גדול מול מלך.

לעצם שאלתינו: לאבן השתיה יש שני מימדים – מימד קודש הקדשים, המקביל לקדושת גן עדן, "רוח אלוקים מרחפת בגן", ומנגד קדושת המזבח, שקדושתו נובעת מעבודת ה' שלנו.

כך גם מביא הרב טוקצינסקי: "אבן היתה מימות נביאים ראשונים, אין הכוונה שאז הובאה האבן, אלא שמאז היתה נגלת ובולטת ממעבה האדמה, ויתכן... שנמשכת עוד הלאה למזרח עד למטה המזבח, ולפי זה גם שם 'שית' ו'שיתין' שתחת המזבח על שם  - 'שית'" (עיר הקודש והמקדש חלק ד' עמוד י')

LESEUDASHLISHIT

"מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" (מלאכי א')

השבת, לא נקרא את הפטרת תולדות, אלא את הפטרת 'מחר חודש'. שכן ביום ראשון חל ר"ח כסלו. למרות זאת, נביא רעיון קצר מהפטרת תולדות בשנה רגילה.

הקשר לפרשה ברור, מתוך פסוקי הפתיחה לנבואתו של מלאכי.  בהמשך מלמד אותנו הנביא כיצד ראוי להקריב קרבנות.

"וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת:"

מתוך פסוקים אלו לומדים חז"ל, שכל דבר שלא היית נותן ל'פחה', למנהיג, או שאתה בעצמך לא היית אוכל- אסור להקריב על גבי המזבח.  ובאופן כללי- לא עצם פעולת ההקרבה עיקר, אלא הכוונה! שהרי 'אִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי?!.'

וכהמשך לרעיון שלנו. ניתן להשתמש באותם הסממנים הן להקטיר קטורת לעבודה זרה, והן לעבודת ה' על גבי המזבח. לא הצמח עיקר, אלא הכוונה בעבודת ה'.

ונסיים בפסוק החותם את שיר השירים ובפירושו, תפילתו של רש"י על הפסוק:

"בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים"

רש"י

ברח דודי - מן הגולה הזאת ופדנו מביניהם. ודמה לך לצבי - למהר הגאולה והשרה שכינתך על הרי בשמים הוא הר המוריה ובית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.

שבת שלום!

גרסת הדפסה