עיון

אמו אורגת הפרוכת של דוד המלך

מאת מרדכי פרסוף

אנחנו ממשיכים בסיפורים על דוד המלך והמקדש. לאחר שעסקנו בדוד המלך וחוסר היכולת שלו לבנות את המקדש, נלך אחורה בציר הזמן אל הולדתו של דוד ונבין מניין שאב דוד את כוחותיו.

(הערה: מאמר זה כבר פורסם בעבר בשינויים קלים במקדש בפרשה לפרשת כי תצא תשע"ד)

רות רבה ז', י"א:

"ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית... מסייעא לההיא דאמר רבי שמואל בר נחמן אילם היה מדברי תורה. אמר: 'הראשונים לא מתו אלא ע"י שנטלו אותן ואני הולך ליטלה חס לי ליטלה לית אנא מערבב זרעייתי איני מערב פסולת בבני'.  ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואב"

ילקוט המכירי תהילים קי"ח:

"אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה - הן בעוון חוללתי... כיצד ישי ראש לסנהדרין היה ולא היה יוצא ונכנס אלא באוכלוסא בס' רבוא, והיו לו ס' בנים גדולים, ופירש מאשתו ג' שנים. לאחר ג' שנים היתה לו שפחה נאה ונתאווה לה, אמר לה בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתכנסי אלי בגט שחרור, הלכה השפחה ואמרה לגברתה הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם, אמר לה מה טעם, שחה לה את הכל, אמרה לה, בתי מה אעשה שהיום ג' שנים לא נגע בי, אמרה לה אתן ליך עצה, לכי תקיני עצמך ואף אני כך, ולערב כשיאמר סגירי הדלת תכנסי את ואצא אני, וכך עשתה, לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת נכנסה גברתה ויצאה היא, עשתה עמו כל הלילה נתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו... לט' חדשים בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד כ"ח שנה... והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים, כיוון שאמר הקב"ה לשמואל (שמואל א' ט"ז, א) 'לך ואשלחך אל בית ישי הלחמי', אמר לו הקב"ה: קום משחהו כי זה הוא (דוד). וישי בניו היו עומדים ברתת ואימה. אמרו: לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול (ממזר) ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ"

אז מה למדנו?

היחס של התורה לעמוני ולמואבי הינו חד משמעי. "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם: לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם:" (דברים כ"ג)  על כן יש להבין כיצד נשא בועז את רות המואביה לאישה, ואיך מתוך נישואין אלו נולד דוד המלך – ראש המלכות בישראל.

  • לפנינו שני מדרשים. בראשון מובאת הסיבה ש'פלוני אלמוני' לא רצה לשאת את רות המואביה לאישה. הוא לא רצה לפגום בזרעו וחשב שאסור לשאת מואביה. אך 'אילם היה מדברי תורה' ולא ידע שכבר הותרו בנות מואב ועמון. 'עמוני אסור, אך לא עמוניה, מואבי ולא מואביה'.
  • המדרש השני מספר את סיפור הולדתו של דוד המלך. ישי שהיה גדול הסנהדרין וחשש שמא הוא נולד שלא כדין, והוא עדיין מואבי. ושמא הלימוד 'מואבי ולא מואביה' אינו לכתחילה. כיוון שכך פרש מאשתו. (כדי שלא יוולדו עוד בנים פסולים).
  • לאחר שלוש שנים נתאווה לשפחתו המואביה והתנה עימה. 'אם אני מואבי - הרי את משוחררת ומעתה את מואביה, ואם אני יהודי - את עדיין שפחה מואביה', המוגדרת כיהודיה.
  • באותו הלילה התחלפו אשת ישי והשפחה (ממש כמו סיפור רחל ולאה) ונולד דוד.
  • סיפור זה נשמר בסוד, למשך 28 שנים, וכולם חשבו שדוד הוא בן השפחה.
  • כאשר הודיע שמואל שהקב"ה רוצה למשוח את דוד למלך, התגלה הסיפור, אך שאר בני ישי עדיין כעסו. ועל זה נאמר 'אבן מאסו הבונים' – הבן שמאסו אותו הבנים האחרים, היה לראש. אך עד אז דוד חי בהרגשה 'הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי'. וכן 'מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי'. דוד הגדיר את עצמו 'אַנִי עַבְדְּךָ בֶּן אמתך'.

חלק א': דוד המלך ה'מוזר'

אם כן למדנו שאחי דוד לא ראו את הולדתו של דוד בעין יפה. חששו של ישי גדול הדור מפני ההיתר של 'מואבי ולא מואביה' גרמה צער גדול לדוד ולא פחות לאשתו נצבת בת עדיה, שפרשה מבעלה ללא גט שלוש שנים ועוד שמרה על סודה במשך עשרים ושמונה שנה נוספות. רק לאחר שנמשח דוד החלה אמו לשמוח. שמה של אימו של דוד מופיע בגמרא יחד עם שמות נשים נוספות ששמן נעדר מן התנ"ך:

"וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רַבָּא אָמַר רַב, אִימֵּיהּ דְּאַבְרָהָם - אַמְתְּלַאי בַת כַּרְנְבוֹ. אִימֵּיהּ דְּהָמָן - אַמְתְּלַאי בַת עוֹרַבְתָּא. וְסִימָנֵיךְ טָמֵא - טָמֵא, טָהוֹר - טָהוֹר. אִימֵּיהּ דְּדָוִד - נָצְבָת בַּת עֲדָאֵל שְׁמָהּ. אִימֵּיהּ דְּשִׁמְשׁוֹן - צְלָלְפוֹנִית" (בבא בתרא צ"א.)

מעבר לפסוקים מתהילים אותם ראינו מקודם, נוכל להבין את היחס לדוד בשני סיפורים נוספים. הראשון, הנסיון של שמואל לאתר את הבן של ישי המיועד למלכות, והשני, היחס של שאול המלך לדוד לאחר הקרב מול גוליית.

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ:  וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח: וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב: וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה': וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה': וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ :וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא:(יג) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה: וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה': יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ: וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ: וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן" (שמואל א', ט"ז)

עיון בפרק זה מגלה שדוד לא הוזמן בכלל אל הסעודה עם שמואל הנביא. ישי מעביר את 'שבעת בניו' לפני שמואל, ומשמע שישי הרגיש אלו כל בניו, ולא ספר בכלל את דוד שהיה 'עבד עם הצאן'. זאת עד ששמואל מזכיר לישי שיש עוד בן. אז קוראים לנער 'הקטן' שהיה באותה העת בן 28-29 שנה! נסו לדמיין כיצד הרגיש דוד כל אותם שנים. בסוף הפרק שורה על שאול רוח רעה והוא מזמין את דוד לנגן לפניו. (ושימו לב שזהו פרק ט"ז). אם כן כיצד נבין את שאלתו של שאול בפרק י"ז: 'בן מי הנער הזה'?

"וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ: וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם: וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי" (שמואל א', י"ז)

פסוקים אלו מתארים את המתרחש לאחר הקרב מול גוליית. תחילה נשים לב לפרט המעניין ביותר. דוד המלך עורף את ראשו של גוליית ומניח אותו בירושלים. לאחר הקרב שואל שאול המלך את אבנר 'מי זה הנער?'. והרי רק כמה פסוקים קודם לכן למדנו שאותו נער היה המנגן האישי של שאול?! אלא שהמדרש שם בפי שאול שאלה אחרת. שאול מבין שאם ל'נער' הזה יש יכולת להאבק מול גוליית ואף להציב את מטרת הניצחון בסימון היעד בירושלים, אז אין כאן סתם 'בן אמה' אלא בן של מישהו מיוחד. 'בן מי הנער'. מהיכן יש לו את העוצמות הללו? 

"וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער וגו'. וכי לא היה מכירו? אתמול הוא משלח ואומר לישי, יעמוד נא דוד לפני כי מצא חן בעיני, והכא הוא שואל עליו. אלא, כיון שראה ראש הפלשתי בידו, אמר לאבנר, צא ובדוק מאיזו משפחה הוא. אם מפרץ הוא, מלך הוא. ואם מזרח הוא, שופט הוא. והיה שם דואג האדומי. אמר, אפילו מפרץ הוא, פסול, לא בן רות המואביה הוא. אמר לו אבנר, כבר נתחדשה הלכה, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. אמר לו, אם כן, מצרי ולא מצרית, אדומי ולא אדומית. האנשים הללו למה נתרחקו, לא על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ובמים, היה להם לנשים להוציא. נתעלמה הלכה מאבנר לשעה. אמר לו, אבנר, הלכה נתעלמה ממך, צא ולמד משמואל ובית דינו" (מדרש שמואל כ"ב)

שאול המלך מבין שבייחוס של דוד המלך ישנו סוד מיוחד. דואג מנסה לקטרג עליו שהוא 'מואבי', אך שאול המלך כבר מבין שדוד המלך הוא משהו מיוחד. כיצד היו לדוד המלך את כוחות ותעצומות כאלו, לאחר שנות נידוי כה רבות. הסוד נמצא אצל אמו - ניצבת וסבתא רבה רבה - רות.

חלק ב': נצבת ורות מחכנכות את דוד המלך

אם נעקוב אחר קורות דוד המלך נגלה שמאז לידתו הוא נתקל לא פעם ופעמיים בחומה ובהתנגדות למימוש שאיפותיו. זאת גם ברצון למשש את ה'אחת שאלתי' שלו, לבנות את המקדש. למרות זאת דוד המלך תמיד מתקדם קדימה וחותר אל המטרה. הראשונה ממנה למד היא רות. החל מרצונה להתחבר לעם היהודי - למרות הפצרותיה וטענותיה ההגיוניות של חמותה - שובי אל עמך ואל אלוהיך – וכלה בשאיפות הגדולות שרואה רות בעיניה: 

"עיניך בשדה אשר יקצרון, בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין, דאינון עיינין דכלא, כמה דהות תמר, דכתיב בה (בראשית לח) ותשב בפתח עינים, אתישבת בפתחא דנפקין מינה מלכין שליטין עלאין, דאקרון עיינין, כמה דאת אמר (במדבר טו כד) אם מעיני העדה... ובגין כך אמר לה עיניך, אלין מלכין ושליטין דזמינין למיפק מינה. בשדה, מאן שדה, דא ציון וירושלם, דכתיב (מיכה ג יב) ציון שדה תחרש, וכתיב (בראשית כז כז) כריח שדה אשר ברכו ה', דא ירושלם, ועל דא כתיב עיניך בשדה, דאינון עיינין דילה דזמינין למיפק מינה, לא יהון שליטין אלא בשדה. אשר יקצרון, דהא מההוא שדה הוו נקטין כל בני עלמא תורה ונהורא דנהיר, דכתיב (ישעיה ב ג) כי מציון תצא תורה." (זוהר חלק ב', רי"ח)

תרגום – 'עיניך בשדה'. בועז ראה ברוח הקודש שעתידין לצאת ממנה מלכים גדולים וקדושים, שהם העיניים לכל, כמה שהיתה תמר שהיתה יושבת 'בפתח עיניים'. התיישבה בפתח שבו עתידים לצאת מלכים שליטים עליונים, שנקראים 'עיניים', כמו שנאמר 'אם מעיני העדה'. ומתוך כך אמר בועז לרות, עתידין לצאת ממך מלכים ושליטים. ומהו 'שדה' זאת ירושלים שנאמר 'ציון שדה תחרש', 'כריח שדה אשר ברכו ה', ואמר לה שאותם מלכים לא יצאו אלא מאותו שדה. ומאותו שדה יקחו כל בני העולם תורה ואור זוהר,  שנאמר כי מציון תצא תורה. 

אם כן בועז ראה שרות צופה למרחוק. היא כבר צופה אל ה'שדה שממנו יצאו מלכים'. אין שדה אלא ירושלים. את זה היא הנחילה לדוד, שהיה בעצמו בעל עיניים. 'עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי'. רות לא זכתה לראות את מימוש החזון, אך זה לא מנע ממנה לחלום. זהו הסוד של משפחת דוד. לשאוף לדבר כבר אם לא תזכה לראות את המטרה הסופית. כך גם אימו נצבת שהיתה אורגת פרוכות למקדש. דוד המלך מתואר בספר דברי הימים בשם 'אלחנן' וכך מתואר הקרב מול גוליית:

"וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יָעִור {יָעִיר} אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים:" [דברי הימים א', כ')

עץ חניתו כמנור אורגים - כאותו עץ עגול שכורכין בו הבגד בשעת האריגה ויונתן תרגם אותו פסוק בשמואל וקטל דוד בן ישי מחי פרוכת בית מקדשא דמבית לחם, ופתרון יעיר כמו יער הלבנון מדה כנגד מדה יבא דוד שאמו אורגת פרוכת לבית המקדש במנור אורגים" (רש"י שם)

אם כן מהו 'מנור האורגים'? כלי שמשתמשים בו לאריגת הפרוכת. רש"י מלמד אותנו שאימו של דוד היתה אורגת פרוכת לבית המקדש. זאת לא רק מימי דוד או אימו, אלא אף מתקופת בני שלה בן יהודה. הם היו 'בני עבודת הבוּץ'. בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ'. מבאר המדרש:

"רבי שמואל בר נחמני פתר בדוד, בני שלה וגו' בית עבודת הבוץ זה דוד שהיה עסוק בפרוכת, הדא הוא דכתיב ויך אלחנן בן יערי אורגים זה דוד" (ילקוט שמעוני על דברי הימים, תתרע"ה)

מה מיוחד באריגת פרוכת? מלאכת האריגה הינה תהליך ארוך. טוויה, צביעה ומעל הכל האריגה. כאשר אורגים דבר קטן אין זאת בעיה. אך כאשר אורגים פרוכת הדבר יכול לקחת כמה שנים טובות. יתכן מאוד שהאישה תתחיל, אך לא תסיים. (זאת במיוחד לאור העובדה שעדיף לקחת בנות צעירות טרם ימי נידתן או נשים זקנות, למלאכת האריגה). ניצבת לא רק שהיתה אורגת, אלא 'אורגת פרוכת לבית המקדש'. והרי בית המקדש כלל לא היה קיים בתקופתה? אך דבר זה לא מנע ממנה לעשות את כל ההכנות לקראת בואו. ממנה ללמד דוד: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'. ואם לא אזכה, אין זה מונע ממני לעשות כל מה שאני יכול לעשות. מנדים אותי (אחיו), רודפים אחרי (שאול), צוחקים עלי ומזלזלים בי (אשתו מיכל) - אין זה מונע מדוד לסמן את היעד – המקדש!

 

לגרסת הדפסה לחץ