עיון

על נהרות בבל - חלק א'

מאת מרדכי פרסוף

הסיפור שלנו הפעם שונה משאר הסיפורים שראינו עד כה, כיוון שמקורו מתוך פרק בתהילים. כל שעושה המדרש הוא להרחיב את הסיפור ולדייק בפרטיו. פרק זה והסיפור שבתוכו הנם 'נבואה שנצרכה לדורות', והוא מקפל בתוכו את כיסופי כל הדורות אל ירושלים והמקדש.

תהילים מזמור קל"ז:

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:"

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. כיון שהגיע ירמיהו לנהר פרת, ענה נבוזראדן ואמר ליה, אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל. חשב ירמיהו בלבו, אם הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם. נטלו הגליות את עיניהם וראו את ירמיהו שפירש מהם, געו כלם בבכיה וצווחו, רבינו ירמיהו, הרי אתה מניחנו שם בכו, שנאמר, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. ענה ירמיה ואמר להם, מעיד אני עלי שמים וארץ, אלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. שם ישבנו גם בכינו. מלמד, שלא היה להם ישיבה משיצאו מירושלים עד שהגיעו לפרת. אמרו, אלההון של אלו רחמן הוא וכיון שמסבירין לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם, שמא ישובו ויתחברו כלם ויקראו לאלהיהם ויעזרם ולא הועלנו כלום, לפיכך היו דוחקים אותם ומריצין אותם בעל כרחם, שנאמר (איכה ה, ה) על צוארנו נרדפנו וגו'. (שם ד, יט) קלים היו רודפנו. מהו גם בכינו, שהיו בוכים ומבכים עמהם הקב"ה.

על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר. אמר להם נבוכדנצר, מה אתם יושבים ובוכים, הכינו עצמכם, עד שאנו אוכלין ושותין אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודה זרה בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישין לפני אלהיכם. מסתכלים אלו באלו ואומרים, לא דיינו שהחרבנו את מקדשו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני העבודה זרה הזה. ר' יצחק בר טבלא אומר, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנשא בת מלכים, אמר לה, עמדי והשקיני כוס אחד ולא רצתה להשקותו, כעס עליה והוציאה מתוך ביתו, והלכה ונשאת למוכה שחין. אמר לה, עמדי והשקיני כוס אחד, ואמרה לו, ריקה, בת מלכים הייתי ונשאתי למלך, ועל שאמר לי השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו, שאלו השקיתיו הייתי מוסיף על כבודי כבוד עכשיו אתה אומר לי עמדי והשקיני. עמדו כלם ושלטו בעצמם, ונטלו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים אותם. שירו לנו משיר ציון. לא נשיר לא נאמר, אלא איך נשיר. מראים אצבעותיהם, ואומרים, היינו כפותים ונתקטעו אצבעותינו. וכן הוא אומר, (עזרא ח, טו) אקבצם אל הנהר הבא אל אהוא וגו'. (שם) מבני לוי לא מצאתי שם. שם היו, אלא שלא היו יכולים להקיש בכנורות. ומנין שחזרו אותן הלוים שגלו מתוכם, שנאמר (שם ג, יב) ורבים מראשי האבות והלוים אשר ראו את הבית הראשון. כיון שידע כן נבוכדנאצר, עמד והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים. אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה, שנאמר, ותוללינו שמחה. באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל, אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם. אף אני, (איכה ב, ג) השיב אחור ימינו מפני אויב. ואינה חוזרת אלא (אפילו) אזכיר אתכם, שנאמר, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (מדרש תהילים קל"ז)

אז מה למדנו:      

בחורבן בית המקדש הראשון גלה העם לבבל. ירמיהו נענה לבקשת העם ומצטרף לשיירת הגולים. המדרש מדייק. מה הכוונה 'שם ישבנו'? האם עד אז לא ישבו? ומתרץ שבכל הדרך הריצו אותם הבבליים בכדי שלא תהיה להם שהות לבכות ולהתפלל לה'. רק כשהגיעו לבבל - אז, בפעם הראשונה, בכינו. ירמיהו מלין על העם ואומר, שלוּ היה העם בוכה כשהיה צריך, לא היה  מגיע למצב הזה. 'עכשיו אתם נזכרים לבכות, ולהצטער על ציון והמקדש?'. לוּ בכיתם על המקדש, לפני שהגיעו הצרות, לא הייתם גולים! למרות זאת הבכי עזר. 'גם בכינו'. גם הקב"ה בכה עימנו.

 

המדרש ממשיך ומבאר את המזמור. 'על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו...'. נבוכדנצר מבקש מבני לוי לשיר ולנגן לפניו ולפני עבודה זרה, כשם שעשו במקדש. בתגובה עונים הלויים תשובה נחרצת וקשה. 'וכי לא די שהחרבנו את מקדשו, עכשיו נקיש לפני הננס הזה?'. ראוי לציין שהעם הבין שהוא החריב את בית המקדש במעשיו, ולא תלה את האשמה במלכות בבל. במשל שמובא במדרש אף מודגש הרהור התשובה של הגולים. 'אילו שרנו אז - היינו מוסיפים כבוד לכבודו. ועתה, לאחר שגירש אותנו נמשיך להשפילו?'.

במזמור נאמר 'איך נשיר?', שואל המדרש מדוע לא כתוב 'לא נשיר'. ומבאר שפיזית הם לא יכלו לשיר, כיוון שהם נשכו-כרתו את פרקי אצבעות ידיהם. (בגרסאות אחרות כתוב 'בהונות ידיהם', וכאן ניתן לנסות לשחזר כיצד מנגנים בכינור המקדשי, האם פורטים בו באגודל או באצבעות).

המדרש מסיים בשאלה מתיאור שיבת ציון כשבעים שנה אח"כ. במקור אחד אומר עזרא 'וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם: וָאֶשְׁלְחָה... וַאֲצַוֶּה... לְהָבִיא לָנוּ מְשָׁרְתִים לְבֵית אֱלֹהֵינוּ', מאידך כמה פרקים קודם לכן נאמר במפורש ש'רַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל: וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק: אם כן, היו לויים? מתרץ המדרש, אכן היו לויים, אך לווים פסולים לעבודה, כיוון שקצצו את בהונות ידיהם. לכן מצווה עזרא להביא משרתים כשרים לבית אלוקינו. המדרש אף מדגיש שבמיוחד אלו שנשבעו 'אם אשכחך ירושלים' ועשו מעשה להוכיח את נאמנותם למקדש, זכו לראות בבניין בית המקדש מחדש.

 

השאלות:

  • כידוע, את ספר תהילים כתב דוד המלך. אם כן, כיצד מוזכר בו מעשה שעתיד להתרחש שנים אח"כ?

תשובה א: אכן דוד כתב, אך הוא ראה את כל המעשה ברוח הקודש.

" אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון? מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני חורבן בית ראשון. שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בית שני דכתיב זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה" (גיטין נ"ז:)

תשובה ב: ספר תהילים נכתב על ידי כמה מחברים, אך דוד המלך נטל את העטרה, כמחבר המרכזי.

"דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים - על ידי אדם הראשון, ועל ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם ועל ידי משה, ועל ידי הימן, ועל ידי ידותון, ועל ידי אסף, ועל ידי שלשה בני קרח" (בבא בתרא י"ד)

 

  • האם נבוכדנצר היה ננס או גמד?

"ושפל אנשים יקום עלה. אמר אביטל ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה לקיים מה שנאמר ושפל אנשים יקום עלה. דבר אחר זה נבוכדנאצר ננסא קטיעא פושכא" (ילקוט שמעוני דניאל, פרק ד')

על פי המדרש הנ"ל, וכפי שמופיע אצלנו בסיפור, אכן נבוכדנצר היה ננס. בגובה 'פשוכא' כעשרה ס"מ. פרעה היה גבוה מעט יותר - אמה אחת. כחצי מטר. זאת כנבואת דניאל בתיאור המלכויות ש'שְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲלַיהּ'. אם הדברים כפשוטם?

"אמת לכאורה המאמר הזה תמוה ואינו אומר אלא דרשני. ולעניות דעתי רומז למה שכפר בשלשה הנ"ל. אמר הוא אמה, רומז על בחינת היה, שהכוונה בו שהש"י ברוך הוא בלתי תכלית אין לו מדה וגבול, כי הוא היה קודם הכל המשך שאין לו סוף, ופרעה כפר זה. וידוע שהאדם נברא בצלמו של השם יתברך, לכך אמר דרך כינוי וכבוד כלפי מעלה שהוא אמה, כי אמה רומז למדה וגבול, שהאמה היא כלי המדה, ומכנה בעל המאמר כפירתו שנתן להש"י מדה וגבול, כינה זה בתיבת הוא, והכינוי בזה כולל זה, משום שהאדם בצלם אלהים כדפירשתי. פרמשתו אמה וזרת, זה רומז לבחינת הוה, דהיינו ההשגחה פרטית שכפר בה פרעה... זקנו אמה, רומז על בחינת יהיה, כי לאחר כל המלחמות שיהיו לעתיד שיגלה הש"י אלהותו ויסיר לב האבן וידעו כולם כי ה' אחד ושמו אחד, יתגלה כזקן מלא רחמים, וכמו שפירש רש"י (שמות כ, ב), בפסוק אנכי ה' אלהיך ע"ש. וגם כי אז יגלה הקב"ה שהוא עתיק יומין תחילת כל תחלה, והשרים אלהי העמים ברא הוא יתברך, וברצונו בראם וברצונו מבטלם. אבל פרעה ימח שמו כפר בזה ואמר שאינו בלי סוף ותכלית, וזהו וזקנו אמה. כן נלע"ד לפרש המאמר התמוה הזה" (השל"ה - מסכת פסחים - דרוש ששי)

השל"ה מבאר שהכל דרך משל. 'כיוון שפרעה כפר בכך שהקב"ה 'היה הווה ויהיה' הוא משול בכך שהוא 'קטן' בשלוש מידות אלו. כנגד זה שהקב"ה 'היה' ואינו נמדד בזמן ומידה - 'הוא אמה'. פרעה כל ה'ההוא' שלו, כל הוויתו 'אמה'. מידה מוגבלת. כנגד זה שהקב"ה 'הווה' ומשגיח על הבריאה. 'פרמשתו אמה'. ו'זקנו אמה' - כנגד זה שלעתיד לבוא הקב"ה 'יהיה' ויתגלה בעולם כ'עתיק יומין' כזקן שהיה כאן מאז ומעולם ומשגיח עלינו. וכפי שמבאר המהר"ל:

"...פרעה שהי' בימי משה הוא אמה וזקנו אמה... ודבר זה צחוק והתול בעיניהם שיהי' אדם אחד בענין זה. אמנם למי שידע דברי חז"ל אין זה קשיא כלל, כי כל מה שאמרו לא אמרו רק על הצורה העצמית שלו הפרטית. כאשר כל האדם יש בו שני דברים האחד הצורה הטבעית הכוללת המין כולו, כמו זה שתאמר שכל אדם הוא בעל ידים ורגלים וכיוצא בזה, ולא תמצא שאין בו דבר זה מצד הצורה הטבעית המינית. אמנם יש לכל אדם צורה פרטית ג"כ במה שהוא אדם פרטי זה, כי אין אדם אחד כמו אחר. ולפיכך אמרו פרעה שהי' בימי משה הוא אמה וכו', כי מצד הצורה הפרטית שהוא מיוחד בה ראוי שיהי' בצורה זאת, ואם שיש לה מבטל מצד הצורה המינית הכוללת שהוא מבטל הפרטי. ולפעמים יש בהפך, שאמרו כי פלוני זה כך וכך גדול ונתנו לו שעור גדול, וזה ג"כ מצד הצורה הפרטית שלו, ואם שיש מבטל לזה מצד הצורה הכוללת, שכל אדם נברא בטבע והטבע מחייב שא"א להיות שעור אדם כ"כ קטון וא"א שיהי' כ"כ גדול" (באר הגולה הבאר החמישי)

המהר"ל מבאר שהכינוי 'גדול' ו'קטן' אינו בא לתאר את המידות הפיזיות, את 'הצורה הטבעית', אלא את 'הצורה העצמית'. אדם יכול להיות קטן ממדים - אך להיות איש 'גדול'. וכאן הכינוי ננס בא ללמד על כך במעשיו גרמו לו להיות 'קטן', כמעט אפסי. זאת במיוחד כשהוא מנסה להתרומם ולהתנשא מול הקב"ה 'הגדול הגיבור והנורא'.

סיכום ביניים:

הסיפור שלנו מדגיש מאוד את הבכי מול השיר והשמחה, וכיצד לכל זמן, ויותר מזה: מקום. בניגוד להבנה הפשוטה שאנו רגילים להבין במזמור שהלויים הרגישו שלא ראוי לשיר את שיר ה' על אדמת נכר, המדרש מדגיש במיוחד את העובדה שהם הבינו שהם פספסו. שעכשיו מאוחר מדי. 'כשיכולתם לשיר לה', לא עשיתם זאת'. אך הנחמה בצידה. מי שמבין שפספס, נשבע שלא ישכח, ומוכן לעשות מעשה - אף שהדבר כואב - יזכה לראות בבניין ירושלים. מי שזוכר את ירושלים הוא 'ענק'. מי שמחריב - 'ננס'.

 

לגרסת הדפסה לחץ