עיון

על נהרות בבל - חלק ב'

מאת מרדכי פרסוף

אנחנו ממשיכים לעיין בסיפור 'על נהרות בבל'. בחלק הראשון למדנו על המסגרת הכללית של המעשה, על דמותו של נבוכדנצר מחריב המקדש ועל התובנות אליהן הגיעו הלווים המשוררים והנגנים, בזכותם אף זכו לחזור לראות את המקדש השני בבנינו.

הפעם ננסה להבין פרטים נוספים בסיפור - מהם 'ערבים בתוכה', ומה משמעות השבועה 'אם אשכחך ירושלים'.

תהילים מזמור קל"ז:

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:"

אז מה למדנו?

עיון במזמור בכללותו פותח במעשה שנעשה 'על נהרות בבל', לאחר שעם ישראל גלה בחורבן בית ראשון. ממשיך בשבועה 'אם אשכחך ירושלים', ומסתיים בתפילה לנפילת בבל מחריבי הבית הראשון. אך גם מופיע 'זכור ה' לבני אדום', מחריבי בית המקדש השני. מכאן ניתן להבין שפרק זה אינו רק תיאור סיפור שקרה, אלא הוא 'נבואה שנצטרכה לדורות' המלמדת אותנו שיש לדרוש את ירושלים ואת החזרה אל בניין המקדש בכל דור ודור.

 

השאלות:

  • מה משמעות 'על ערבים בתוכה'? מדוע חשוב לדעת היכן נתלו הכינורות?

"וערבי נחל הם הרשעים שאין בהם טעם וריח, ואחר כך רמז שנית, ואי תימא למה ימותו צדיקים עם רשעים, על ערבים בתוכה כו', כי כל ישראל ערבים זה בזה"

 "אי נמי רומז להא דאיתא במדרש תהלים (שוח"ט ח'), בני אם ערבת לרעך... ובכו הרבה על הערבות אשר נתפס בעונם"

 "אי נמי 'על הערבים' ערב רב, תלינו כנורותינו רצה לומר כשהיינו טובים אז היה נשכח פקודת העגל" (השל"ה הקדוש - מסכת תענית - דרוש מטות מסעי)

השל"ה מבין אחרת את ה'ערבים'. אין כאן תיאור מיקום בו נתלו הכינורות, אלא הסיבה שבגללה נתלו הכינורות. כאילו כתוב: 'למה תלינו כינורותינו'? בגלל 'ערבים'. כאן מביא השל"ה כמה הסברים לסיבת הגלות: א. בגלל שנמצאו בנו אנשים ריקים ממצות כערבה שאין בה טעם וריח, ואף שיש ביננו צדיקים - כל ישראל ערבים זה לזה.

הסבר נוסף: כיוון שלא היתה בינינו ערבות, זוהי עצמה סיבת הגלות. הסבר אחרון: זכותינו להשאר בארץ תלוי בתיקון חטא העגל, שנגרם על ידי הערב רב. כאשר אין בידינו זכויות - חוזר ומתעורר הקטרוג הנושן.

ניתן לחבר בין רעיונות אלו לבין הנבל והכינור בפרט והשירה והשמחה בכלל. בנבל ישנם מיתרים בעלי אורכים שונים, המקבילים אף הם לגוונים השונים שיש בעם ישראל. לרוב 'תרי קלא לא משתמעי' - שני קולות לא מתחברים יחד. אך בשיר ובניגון דווקא תוספת הקולות והצלילים משבחים את היצרה הסופית. עם ישראל יצא לגלות, כיוון שכל אחד חשב שרק ה'קול' שלו הוא הצליל הנכון, ויתכן שעל אדמת ניכר אכן צריך לשמר יותר את הייחודיות. אך שיר שיהיה שיר ה', הוא רק בריבוי הגוונים וקולות הבאים מתוך העם.

  • מדוע נאמר 'אם אשכחך ירושלים', ולא אשכחך המקדש?

כאשר נאמר בתורה ותנ"ך בכלל 'ירושלים' הכוונה לרוב אל המקדש. המציאות הפשוטה היא של ירושלים עם מקדש. כך בברכת המזון כשאנו מבקשים 'ובנה ירושלים', הכוונה ל"יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה... שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ... שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד". לגולים היה ברור, שלחזור לירושלים, הכוונה לחזור אל המקדש! ואם תתאבלו על 'ירושלים' תזכו לראות בבניינה: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". ואז שוב: 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם'.

  • מהי בדיוק כוונת השבועה 'אם אשכחך תשכח ימיני... תדבק לשוני...'?

לשבועה זו פירושים רבים, אנו נביא שני הסברים המשלימים האחד את השני.

הסבר א: כיוון שאת כל העניין אומרים הלויים והנגנים בבית המקדש, הם נשבעים שהם לא ישתמשו בידיהם לנגן ובפיהם לשיר את שיר ה' על אדמת ניכר. ואם ישכחו: 'תשכח ימיני' - כיצד לנגן, ו'תדבק לשוני' ולא אוכל לשיר. הדבר אף רומז שכאשר עם ישראל בגלות, אף 'שכינה בגלות עימהם', והשירה בירושלים של מעלה בטלה גם היא:

"כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (ישעיה ו) "שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לָאֶחָד", וּכְתִיב, (יחזקאל א) "וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לָאַחַת לָהֶם"? לָא קַשְׁיָא - כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמָן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּים - כִּבְיָכוֹל שֶׁנִתְמַעֲטוּ כַּנְפֵי הַחַיּוֹת. הַי מִינַיְיהוּ אִימְעוּט? אָמַר רַבִּי חֲנַנְאֵל, אָמַר רַבִּי, אוֹתָם שֶׁאוֹמְרוֹת בָּהֶן שִׁירָה" (חגיגה י"ג.)

בזמן הגלות גם למלאכים 'תשכח ימיני', ואותם 'כנפיים האומרות שירה' התמעטו. כשאין שירה בירושלים של מטה, גם בירושלים של מעלה, מעלים את ירושלים על ראש שמחתם, וממעטים בשירה.

 

הסבר נוסף: המהר"ל מבאר אחרת מהי ה'ימין':

"אלא שכך צריך להיות שלא ישכח ירושלים כלל, כמו שאמר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר - אין שכחה בדבר שהוא עיקר. ולכך אמר "תשכח ימיני", שאי אפשר לשכוח באדם דבר שהוא עיקר, כמו הימין. כי דבר שאינו עיקר, אין האדם משגיח עליו, ויש בו השכחה, לא דבר שהוא עיקר, וירושלים הוא עיקר העולם. ולפיכך אין ראוי לשכוח ולעשות כל צרכיו בשלימות כאילו היה בית המקדש קיים, שאם כן עושה עצמו שלם אחר שהוא באמת חסר" (נצח ישראל , כ"ג)

המקדש אינו רק העיקר של ירושלים, אלא עיקר העולם. ה'ימין' מבטא דבר שהוא חלק בלתי נפרד מן המציאות שלך. לפי זה אין כאן שבועה, אלא קביעה. אי אשפר לשכוח את ירושלים, אי אפשר לשכוח את בית המקדש. זה חלק עיקרי מן העולם.

"וירושלים הוא עיקר העולם. ולפיכך אין ראוי לשכוח ולעשות כל צרכיו בשלימות כאילו היה בית המקדש קיים, שאם כן עושה עצמו שלם אחר שהוא באמת חסר"

 

לגרסת הדפסה לחץ