מזההמאמרים

ביטול קרבן התמיד חלק ב' 

מאת מרדכי פרסוף

בפעם הקודמת למדנו על הדרך שבה הצליחו הנצורים בתוך העיר להשיג כבשים לקרבן התמיד. זאת עד שהועלה חזיר, ובטל התמיד בי"ז בתמוז.

בעיון שלנו היום נראה שיתכן שאף לאחר ביטול התמיד, המשיכו להקריב קרבנות.

ערכין דף י"א:

"תַּא שְׁמַע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְגַלְגְלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב. אָמְרוּ כְּשֶׁחָרַב בַּיִת רִאשׁוֹן, אוֹתוֹ הַיוֹם תִּשְׁעָה בְאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה. וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה. וְהָיוּ [כֹּהֲנִים וּ]לְוִיִם עוֹמְדִים עַד דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה וּמַה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? (תהלים צד) "וַיָשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם" וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר יַצְמִיתֶּם ה' אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וּכְּבָשׁוּם וְכֵן בַּשְׁנִיָה.

הַאי שִׁירָה מַאי עַבִידְתֵּיה? אִילֵימָא דְּעוֹלַת חוֹבָה מִי הֲוָאי, בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַּמוּז בְּטָל הַתָּמִיד. אֶלָּא לָאו דְּעוֹלַת נְדָבָה .וְתִּסְבְרָא מַאי שְׁמַע דְּעוֹלַת חוֹבָה דְּלָא הֲוַאי וּמַאי שְׁנָא דְּעוֹלַת נְדָבָה דְּהַוָאי? לָא קַשְׁיָא בֶן בָּקָר אַקְרָאי בְעַלְמָא הוּא דְּאִיתְרָמִי לְהוּ. אָמַר רָבָא וְאִי תֵימָא רַב אַשִׁי וְתִּסְבְּרָא שִׁירָה דְּיוֹמֵיה, (שם כּד) "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה וַיָשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם" בְּשִׁירָה דְּאַרְבָּעָה בְשַׁבָּת הוּא, אֶלָּא אִילְיָא בְּעַלְמָא הוּא דִּנְפָל לְהוּ בְפּוּמַיְיהוּ"

אז מה למדנו?

הגמרא שלפנינו מתארת את השתלשלות המאורעות שארעו בט' באב. וכיוון שהוא 'יום חייב' קרה הדבר גם ב'ראשונה' - בבית ראשון, וכן 'בשניה' - בבית שני. הגמרא מתארת שחורבן הבית אירע ביום ראשון (או מוצאי שבת), בשנה שלאחר שנת השמיטה (השנה השמינית) ובעת שמשמר יהויריב היה מופקד על עבודת המקדש. (בשם המשמר רמוזה העובדה שה' יריב את ריב עמו. אך לא בכך נתעסק).

בהמשך מובא תיאור שהחורבן חל בדיוק בזמן שהלויים עמדו על הדוכן ושוררו. האם זה יתכן? והרי השירה באה בזמן הקרבת קרבן עולה, כפי שנאמר 'עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם', והרי עבודת הקרבנות בטלה שלושה שבועות קודם לכך, בי"ז בתמוז?

הסבר אחד מביאה הגמרא, שאמנם כבשים לא היו, אך עדיין מצאו 'בן בקר' שראוי לקרבן, אך לא לעולת התמיד. לפי הסבר זה הקריבו קרבנות בבית המקדש עד הרגע האחרון ממש! כל עוד היתה תקווה ויכולת לא הפסיקו אף לא לרגע. לא את עבודת הקרבנות ולא את השירה על גבי הדוכן.  

הסבר נוסף, מבאר שאכן עבודת התמיד בטלה ומתוך כך גם השירה הבאה יחד עם הקרבנות. אך 'איליא בעלמא נפל להוא בפומייה'. קינה סתמית בקעה מתוך פיהם. הלויים לא שוררו את 'שיר של יום' (שהיה אמור להיות לה' הארץ ומלואה - המזמור של יום ראשון), אלא שוררו קינה, בתוך המקדש. שהרי הם שרו את המזמור של יום רביעי המתאר שה' אל נקמות. דבר המתאים גם לשמו של המשמר שעבד במקדש: יהו-יריב.

מעבר לכך, הלויים הכינו אותנו לימים שבהם אין מקדש. למעשה הם לימדו אותנו שיש לעשות 'זכר למקדש'. אמנם אי אפשר לשיר את השיר כמו שצריך על הקרבן, אך עדיין יש לשיר את 'השיר שהלויים היו שרים על הדוכן/בבית המקדש'. שלא נשכח.

שתי הדעות, אינם רק מחלוקת הלכתית. הן מבטאות את היחס לימי החורבן שאיימו על המקדש. בניגוד להסבר הראשון, בו ראינו שהכהנים והלויים המשיכו בעבודתם, כפי יכולתם עד לרגע האחרון. לפי ההסבר השני, בתוך המקדש שרר אבל כבד, והכרה שהכל אבוד.

מחלוקת זו, והסיפור שמאחוריה מזכירה לנו את מזמור התהילים המפורסם. (עיון בסיפור ופרק זה כבר הבאנו בעבר – חפשו אותו באתר)

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע" (תהילים קל"ז)

גם כאן מבינים גולי בבל, ובעיקר הלויים שאי אפשר להמשיך להתנהג כאילו לא השתנה דבר. מעבר לכך 'איך נשיר?' הלא השיר מקומו במקדש, יחד עם הקרבנות, ולא על אדמת ניכר. אך בבד יש כאן גם את התקווה. אנחנו לא מפסיקים לשמוח. רק שיחד עם השמחה צריך גם לזכור. 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'. במזמור גם מופיעה תפילה ובקשה הדומה לקינת הלויים שראינו לעיל. 'זכור ה' לבני אדום' - בדומה ל:'אל נקמות ה' ששוררו הלויים במקדש.

"א"ר ישמעאל מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אלא שאין ב"ד גוזרין על הצבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן.

משחרב בית [האחרון] רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין. נטפל להם ר' יהושע אמר להם מפני מה אין אתם אוכלים בשר אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל .אמר להם לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותים יין אמרו לו יין נשתה שבכל יום היה מתנסך ע"ג המזבח ועכשיו בטל. אמר להם לא נשתה. אמר להם א"כ לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים? מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג? תאנים וענבים לא נאכל שמהן מביאין בכורים בעצרת? שתקו. אמר להם בני להתאבל יותר מדאי אי אפשר ושלא להתאבל כלל אי אפשר. אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים" (תוספתא סוטה, פרק ט"ו)

כאן מופיע האיזון בין שתי הקצוות. "להתאבל יותר מדאי -  אי אפשר. ושלא להתאבל כלל - אי אפשר". החכמה היא לראות את בכל מעשינו את זכרון ירושלים. אך לא להגיע מתוך כך לחידול, אלא לתקווה ועשייה. ימים אלו נועדו לזכור את החורבן, אך לא רק מתוך בכי, אלא מתוך רצון לחזור לראות את ירושלים בבניינה.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה. שנאמר שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה"

 

לגרסת הדפסה לחץ