עיון

דוד המלך והערבות לכלל ישראל

מאת מרדכי פרסוף

כהמשך לסיפורי דוד המלך והמקדש, ניגע הפעם באופיו המיוחד של שבט יהודה בכלל, ודוד המלך בפרט. שבט זה תמיד צועד בראש וסולל את הדרך. החל מראש השבט יהודה ועד ימי הבית השני.

הסגנון הפעם יהיה מעט שונה מהרגיל שכן חשוב לראות את לקט המקורות בצורה מוסדרת. הפעם אין כאן 'סיפור', אלא הרחבה של הסיפור המקראי בדברי ימי שבט יהודה.

יהודה ובנימין:

הערבות מופיעה בתורה בפעם הראשונה בדו-שיח בין יעקב לבניו:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה: וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (בראשית מ"ב)

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מ"ג)

מה ההבדל בין מה 'ששאל ' ראובן לבין מה 'ששאל' יהודה? מדוע יהודה 'דיבר כהוגן' ואילו ראובן - 'דיבר שלא כהוגן'? לכאורה, שניהם הסכימו לעשות הכל כדי להשיב את בנימין הביתה. ניתן אף להקשות ולומר שראובן אף היה נחרץ יותר מיהודה להשיב את הנער הביתה?

אלא שיהודה השתמש בצמד המילים 'אנכי אערבנו'. כפי שמתבאר בפרשה הבאה:

"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (בראשית מ"ד)

בפסוקים אלו חוזר יהודה על דבריו 'עבדך ערב את הנער', 'חטאתי לאבי כל הימים', מושגים אותם נברר בע"ה בהמשך. אך יש גם תוספת המתחילה לבאר, מתוך הכתובים, מהי ערבות: 'ישב נא עבדך תחת הנער'.

כאן מקבלת ה'ערבות' את הכלל הראשון שלה. עיקר הערבות זה לשים את עצמך, 'תחת הנער', בִמקום האחר. ולא ל'נדב' אחרים למשימה (אפילו הם בניך). לאור הנ"ל נבין את הבסיס לדיון ההלכתי בדיני 'ערב' המופיע בגמרא (ב"ב קע"ג.) – האם ניתן 'לפרוע מערב תחילה' , שהרי הוא הסכים לכרוע תחת הנטל במקום הלווה. או את המושג 'ערב משתעבד'. ערבות אינה רק אחריות אישית להחזרת החוב (או הנער), אלא היכולת להעמיד את עצמך, אף במקום סכנה, במקום האחר. כפי שהטיב לדייק הנצי"ב:

"אנכי אערבנו. אין הפי' ערב להעמידו חי לאביו, דזה אינו ערבות אלא השבת מלוה או שאלה.  אלא כמש"כ לעיל הנני ערב על עוונותיו לקבל דין שמים בעת הסכנה תחתיו.

 מידי תבקשנו. להצילו מבני אדם. והיינו דאיכה רבה 'בני אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו, תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו'. הרי דשני דברים הן ערבות על חוב עוונותיו. תקיעת כף על שמירה מעולה" (העמק דבר על בראשית מ"ג, ט')  

הנצי"ב מחלק בין 'אנכי אערבנו' לבין 'מידי תבקשנו', ומלמד אותנו מה הערבות כוללת. לא רק ייסורים וסכנות מבני אדם, אלא אף 'לקבל דין שמים בעת הסכנה, תחתיו' ,במקומו. זאת כביאורו של רש"י [1]'וחטאתי לך כל הימים – לעולם הבא'. בניגוד להבנה שאנו רגילים להבין ברש"י שיהודה הצהיר שאם לא יחזיר את אחיו הוא 'מוותר על עולם הבא שלו' [2] כאן יהודה מלמדנו שהדרך היחידה לזכות בעולם הבא, היא  מסירות נפש על  התורה ועל אחיו.  מתוך כך נבין את דברי הגמרא (שבועות ל"ט.) :' וכשלו איש באחיו, איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה'.  אין ההבנה כפשוטו שהאחד רשע והאחד צדיק והקב"ה בוחן את סך המצוות והחובות של עם ישראל. עיון בהמשך דברי הגמרא - הדנה ב'צדיקים שהיה בידם למחות' – מלמד אותנו, שחלק מתפקידינו אינו לבחון רק את עצמנו, אלא 'איש באחיו'. אם איננו דואגים 'איש לאחיו' אין לנו זכות לא 'בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי'.

אם כן, יהודה מלמד אותנו שלערבות אמיתית צריך מסירות נפש. כשיהודה עמד בפני יוסף הוא הסכים למסור את נפשו, כפשוטו, למען בנימין. אך אין זאת הבטחה חד פעמית, אלא הבטחה לדורות. 'מעשה אבות- סימן לבנים'. שיעבוד כל הימים.

דוד ושאול:

המפגש הזה וחידוד נקודת הערבות מופיע במיוחד בין שבט יהודה לבין שבט בנימין. כפי שמתאר המדרש את תיאור הדברים לפני הקרב מול גוליית. בנביא כתוב כך: "וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה  נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים:" (שמואל א, יז)

מהם ה'ערובות' שדוד מתבקש לקחת? את ההסבר הרגיל אנו מכירים:

"א"ר שמואל בר נחמני: כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת ערובתם תקח דברים המעורבבים בינו לבינה"

כלומר ה'ערובה' היא גט על תנאי, שמא לא יחזור החייל מן המערכה ולא תמצא גופתו. בכך תמנע בעיית העגונות. אך המדרש מביא הסבר נוסף, המבאר את העניין שלנו:

"אמר רבי יודא בר ר' סימון: למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאלו שנאמר אנכי אערבנו. אמר ישי לדוד בנו: הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימין מיד אביו שנאמר: "אנכי אערבנו". לך והוצא אותו מן ערבתו. מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב"ה: "חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימין כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימין, ולמה? ששני שבטים אלו האמינו בי וקדשו שמי בים, שנאמר: "שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם"(ילקוט שמעוני  שמואל קכו)

מדרש זה מלמד אותנו פרק נוסף ב'הלכות ערבות', ובהמשך אף נלמד מכאן את ההבדל בין יהודה ובנימין ביחסם אל 'הערבות'. המדרש מזכיר לנו שדוד הוא משבט יהודה שהבטיח לדורות למסור את הנפש עבור שבט בנימין, ממנו בא שאול המלך. דוד, (שכאן עדיין איננו מלך ואף טרם נמשח) עומד תחת שאול המלך במערכה מול גוליית. בזכות שדוד 'נתן נפשו תחת שאול שהוא משבטו של בנימין' זכה בבניין בית המקדש. אך כאן נשאלות שתי שאלות על המדרש:

  • מה הקשר בין המקדש לבין הערבות של דוד?
  • מדוע על פי המדרש זכה אף בנימין שיהיה 'אושפיזכין לשכינה'?

תחילה לשאלתנו הראשונה. המדרש[3] מבאר שה'משכן' נקרא בשם זה מלשון 'משכון וערבון'. ובהרחבה בדברי ה'שפת אמת':

 "וזה שאמר אנכי אערבנו, כי וודאי השכינה שנקראת אנכי הוא ערב לישראל, וזה ענין המשכן שנקרא משכון כו' עמו אנכי בצרה כו', והנה כל הדברים הי' עד עתה בצער עד ויגש אליו יהודה שיהודא ניגש בפיוסים כו' והי' תיקון היחוד" (שפת אמת פרשת ויגש, ליקוטים ועיין שם בהרחבה, כיצד הקב"ה עימו אנכי בצרה בגלות)

למעשה, ה'שפת אמת' מלמדנו מדוע נענה יעקב אבינו ליהודה. יעקב [4]  שמע בדברי יהודה שכאשר אנחנו ערבים זה לזה, אף הקב"ה עימנו, 'ושכנתי בתוכם'. אך המקדש 'ממושכן', וכאשר יש ביננו שנאה ופירוד, שנאת חינם, אנו מאבדים את המשכן והמקדש. לכן ברור שמי שעוסק בערבות יזכה להחזיר את ה'ערבון'. (בכל זאת יש כאן נחמה שאף בגלות 'עימו אנכי בצרה'. גם הקב"ה מקיים את ההבטחה 'אנכי אערבנו') .

אך מדוע זכה בכך בנימין, שבטו של שאול המלך?

כאן מתגלה סוד הערבות. כאשר אנחנו בערבות, אנו לא רק 'נושאים בעול חברנו', אלא גם מזכים את אחינו. מעבר לכך גם 'בנימין' יודע לעשות מעשה כשצריך. המדרש מביא שכשבני ישראל היו בצרה, שני השבטים 'קפצו למים' במסירות נפש למען עם ישראל.

אמנם בכל זאת ישנם מאפיינים שונים בין 'הודה' ו'בנימין'. שבט יהודה למד מראש השבט 'ויגש אליו יהודה'. לעומת בנימין המתאפיין ב'שב ואל תעשה' (מפני מה זכה בנימין? מפני שלא נולד בחוץ לארץ, לא השתחווה לעשו, לא היה במכירת יוסף, עפ"י ילקוט שמעוני דברים תתקנ"ז) יהודה ושבטו תמיד עושים. לכן זכה שבט יהודה במלכות. כפי שמבאר האדמו"ר מראדומסק בעל ה'תפארת שלמה':

"הנה יש לשום לב מדוע אך במקום הזה אצל יהודה ובנימין התחיל דין הערבות ולא נזכר זה במקום אחר. וחכז"ל אמרו כבר (שבועות לט, א) כל ישראל ערבים זה בזה. ...אמנם הנה נודע כי בחי' יהודה הוא בחי' המלכות וממנו הוא המלכות בית דוד כו' הנה בחי' המלכות שלמעלה שם הוא עיקר הערבות כמבואר ענין הזה בכתבי האריז"ל בסדר תיקון חצות שבחי' המלכות יורדת בסתר המדריגה כדי לברר האורות והנשמות העשוקות להעלותם מן הקליפה שנפלו ר"ל וזה הוא ענין בחי' הגלות של השכינה שמקבלת עצמה לירד בשפל המדריגה כביכול אך כדי להטיב לישראל ולהעלותם מעומק הקליפות" (תפארת שלמה פרשת מקץ)

אם כן זוהי מעלה אחת בערבות. שגם 'המלך יורד בסתר המדרגה'  פועל באהבה בתוך עם ישראל[5]. ומתוך אהבה וערבות זאת 'מעלים את ישראל מעומק הקליפות'. זאת מעלת המלך מבית דוד ומעל הכל מלך מלכי המלכים שערב לנו.

אך ה'תפארת שלמה' מלמד אותנו שהערבות בין יהודה ובנימין החלה עוד טרם נולדו:

 "וזהו בסוד מסירת רחל הסימנים ללאה והיא שכבה תחת המטה ע"ש. כי שורש ענין הערבות לקבל על עצמו חוב זולתו ולסבול עבור חבירו... ועניין רחל מבכה על בניה... הנה יש להבין מה זה שנצחה רחל בטענותי' הזאת יותר מכל שאר האבות שכולם לא נענו והיא נחמה הקב"ה מיד בכמה תנחומין וקולה ברמה נשמע ונתבשרה על הישועה מיד? מה זה הדבר הגדול שמסרה סימנים ללאה נגד כל הנסיונות של אברהם אבינו שלא הועיל בצדקתו להגן עליהם כנ"ל. אך זה הדבר שדברנו כי ענין מסירת הסימנים וסודם הוא מורה על בחי' הערבות הנעלה שמקבל על עצמו חובין וצרת ישראל כמו שמאז קבלה על עצמה צער ויגון עבור טובת אחותה כנ"ל. וכ"ז מרומז ג"כ בשכינתא עלאה... כי מי ערב יותר בעד בניה כי אם הקב"ה והוא סובל וארך רוח" (תפארת שלמה, שם)

רחל, אמם של יוסף ובנימין לימדה אותנו שלפעמים ערבות היא ב'שב ואל תעשה'. דווקא בזה אתה מראה את אהבתך אל השני. גם היא, למדה זאת מהקב"ה ש'ערב לנו' ומי ערב יותר מהקב"ה שהוא סובל וארך רוח למען בניו'.

ואם בערבות בספר בראשית עסקינן אולי הלימוד הראשון על ה'ערבות' נלמד כבר מן 'העורב':

"העורב שבא מיהודה, שנקרא עורב, שנאמר, אנכי אערבנו, הערב כתיב, בלא וא"ו. א"ר פנחס, למה נקרא שמו עורב, שהיה הולך בהרים כעורב" (מדרש הנעלם, פרשת נח)

לפעמים אדם העוסק בערבות הוא כמו העורב. הוא 'שחור' הוא לא יפה כמו 'יונה' , הוא מרגיש שהוא 'צועק והולך בהרים' וקולו לא נשמע. אך הקב"ה שומע תפילה ובוחן כליות לב. 'בני , אם ערבת – לרעיך', ואם תקעת – לזר כפיך'. (משלי ו' על פי פירוש המלבי"ם). אם אתה ערב לאחר, הוא רעך. אך ברגע שתקעת (סכין בגב...) – הוא כבר נהיה לך זר.

כמה ראוי בדור שלנו – דור המיצוי העצמי והשאיפות – ללמוד מיהודה ובנימין כיצד לנהוג 'כל הימים'. כל אחד בדרכו יערוב למען עם ישראל ולמען כל אחד מעם ישראל.

כל מעשה הן הגלוי והפעיל, כפי שלמדנו מערבותם של יהודה ודוד, שחרפו נפשם למען האחר. והן הערבות הנלמדת מבנימין ורחל, הנסתרת, 'בסתר המדרגה', בתוך בית המדרש, 'רחל מבכה על בניה'. בנימין שאינו משתחווה לעשו. כולם! כל המעשים! אם הם נעשים לשם שמים, באהבה, בסבלנות ולימוד ממידותיו של הקב"ה יחזירו את 'משכון - ערבון', את המשכן שנלקח מאיתנו באופן זמני, עד שנזכה לימים בהם תתקיים תפילת רחל אימנו 'ושבו בנים לגבולם' ו'שכנתי בתוכם'. במהרה בימינו.

שבט יהודה תמיד צועד ובראש ובונה את המקדש:

  • לשבט יהודה יש היסטוריה ארוכה של שייכות למקדש. החל ביהודה עצמו והערבות שדיברנו עליה. בנחשון בן עמינדב, שאמנם לא בנה את המקדש, אך סלל את הדרך וזיכה את כל שבטו, כפי שראינו במדרש לעיל.
  • כך גם בונה המשכן הוא בצלאל בן אורי למטה יהודה. איתו אמנם מצטרף אהליאב בן אחיסמך למטה דן, אך סגולת שניהם: "יבוא אריה, יהודה שנקרא גור אריה ודן גור אריה ויבנו המקדש שדומה לארי ומשול לאריה, שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד".
  • חז"ל דורשים את הפסוקים על רות המואביה - "עיניך בשדה אשר יקצורון", את הסיבה שבחר בועז את רות: "בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין... (=בועז ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת מרות מלך עליון וחזק) "בשדה", מאן שדה, דא ציון וירושלם, דכתיב ציון שדה תחרש, וכתיב כריח שדה אשר ברכו ה' דא ירושלם, (=כן ראה בועז שעינייך השדה, מהו שדה? זהו ציון וירושלים, שכתוב "ציון שדה תחרש" וכתיב: "כריח שדה אשר ברכו ה"- שהיא ירושלים) מלכין עלאין שליטין... דזמינין למיפק מינה, לא יהון שליטין אלא בשדה. (=אמר לה: המלכים והשופטים שיצאו ממך, לא ישלטו אלא בשדה, במקדש!)  (זוהר ויקהל רי"ח)
  • מרות ובועז יצא דוד גדול דורשי (ובוני) המקדש "יפה עיניים" (מלשון עינייך בשדה), שבורח משאול אל המקדש. וכן בונה המקדש בבית שני, זרובבל בן שאלתיאל משבט יהודה.

[1] ד"ה אנכי אערבו. המתבסס על דברי הזוהר (ח"א, ר"ו) ' וחטאתי לך כל הימים, בהאי עלמא ובעלמא דאתי'

[2] ואם זו ההבנה, אין זה שונה מהותית מדברי ראובן 'את שני בני תמית'

[3] שמות רבה נ"ג, ג'. ועוד.

[4] שאף תיקן את תפילת 'המעריב ערבים'. ראה תפארת שלמה על התורה מקץ: 'כי יעקב הוא תיקון תפלת ערבית המעריב ערבים שהוא לשון ערבות שיהיו בנ"י ערבים זה בזה'. ואכמ"ל.

[5] יתכן שנקודת המחלוקת בין מיכל בת שאול לבין דוד המלך, 'מה נגלה מלך ישראל אשר נגלה כאחד הריקים', היא עד כמה צריך 'לרדת אל העם'  אל עומק הקליפות, למען הערבות. מיכל מייצגת את שבט בנימין, ודוד המלך את יהודה. ואלו ואלו דברי אמת והכל לפי הדור וצורך השעה והמנהיג.

 

לגרסת הדפסה לחץ