עיון

דמא בן נתינה

סיפורו של דמא בן נתינה, הובא בגמרא ללמדנו על מצוות כיבוד הורים. בסיפור, מחפשים הכהנים אבן לבגדי כהן הגדול. יש אומרים אבני השוהם, ויש אומרים אבנו של בנימין - ישפה. מתוך הסיפור נלמדים דברים נוספים על המקדש, ועל היחס בין עם ישראל ואומות העולם, דיון המתאים לפרשתנו: פרשת נח.

הסיפור של דמא בן נתינה:

"שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם ולי אתם שואלין לכו ושאלו את דמה בן נתינה. דמה בן נתינה... גוי אשקלוני היה וראש פטרבולי היה... פעם אחת אבדה ישפה של בנימין אמרו מאן דאית ליה טבא דכוותה אמרו אית ליה לדמה בן נתינה. (= מי יש לו יפה אבן יפה כזו) אזלון לגביה ופסקו עמיה במאה דינר סליק (הלכו והתנו לשלם לו מאה דינר). ובעי מייתו להו ואשכח אבוה דמיך אית דאמרין מפתח דתיבותא הוה יתיב גו אצבעתיה דאבוי ואית דאמרין ריגלויה דאבוה הוות פשיטא על תיבותא (הלך ומצא את אביו ישן. יש אומרים שהמפתח היה בין אצבעותיו, ויש אומרים שרגליו נשענו על התיבה). נחת לגבון אמר לון לא יכילית מייתותי' לכון אמרי דילמא דו בעי פריטן טובא אסקוני' למאתים אסקוני' לאלף כיון דאיתער אבוה מן שינתיה סליק ואייתותי' לון בעון מיתן ליה בסיפקולא אחרייא ולא קביל עלוי אמר מה אנן מזבין לכון איקרא דאבהתי בפריטין איני נהנה מכבוד אבותי כלום מה פרע ליה הקב"ה שכר. (=הלך ואמר להם שאינו יכול. אמרו לו שמא רוצה אתה יותר כסף, מאתיים, אלף... כיוון שהתעורר אביו נתן להם ואמר: איני לוקח יותר ממה שביקשתי בהתחלה, איני מוכר את כבוד אבי בפרוטות ואיני נהנה מכיבוד אבי, וממה שפרע לי הקב"ה).  א"ר יוסי בי רבי בון בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב" (ירושלמי פאה ג.)

"עד היכן כבוד אב ואם? אמר להם, צאו וראו מה עשה נכרי אחד (לאביו) באשקלון, ודמא בן נתינה שמו. אמרו, פעם אחת בקשו חכמים פרגמטיא בששים רבוא שכר, והיה מפתח מנח תחת מראשותיו של אביו, ולא צערו. אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כבוד אב ואם? אמר להם, צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון לאביו, ודמא בן נתינה שמו, (אמרו, פעם אחת) בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים רבוא שכר, ורב כהנא מתני, בשמונים רבוא, והיה מפתח מנח תחת מראשותיו של אביו, ולא צערו, לשנה האחרת נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו - שנולדה לו פרה אדמה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמר להם, יודע אני בכם, שאם מבקש אני מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנים לי, אלא אין אני מבקש מכם, אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. (וכששמעו חכמים בדבר אמרו,) [ואמר רבי חנינא], ומה מי שאינו מצוה - כך, מצוה ועושה - על אחת כמה וכמה?! דאמר רבי חנינא, גדול מצוה ועושה, ממי שאינו מצוה ועושה" (קידושין ל.)

אז מה למדנו?

הסיפור שלנו מתרחש בתקופת בית המקדש השני. את זאת מדייקים חז"ל מכך שבני ישראל רכשו מדמא גם פרה אדומה. זו נצרכה רק במקדש השני, כיוון שבבית המקדש הראשון השתמשו רק באפר הפרה האדומה שהכין משה רבינו.

בגרסה אחת בסיפור חיפשו החכמים את אבני השוהם. אלו ממוקמים על כתפי הכהן הגדול, ועליהם חרוטים שמות כל שנים עשר השבטים. לשיטה אחרת מדובר באבן הישפה של בנימין – אחת משתים עשרה אבני המילואים. הגמרא אף מנסה לברר כמה שילמו על האבן. מצאנו שלוש שיטות - 60 ריבוא דינר, 80 ריבוא או מאה ריבוא דינרים. מה משמעות ההבדל?

שכרו של דמא בן נתינא היה פרה אדומה. אין זה במקרה. כך גם שאר הפרטים בסיפור מלמדים אותנו דברים נוספים מעבר לרעיון הראשוני והברור.

השאלות:

  • אבני שוהם או ישפה? לכאורה יש כאן מחלוקת טכנית, איזו אבן נעלמה. אך כל אבן מסמלת דבר אחר:

"ודע דכל השבטים צערו לאביהם במכירת יוסף ויוסף עצמו לא הודיע לאביו רק יוסף היה ירא מפני החרם, אבל בנימין כבד לאביו ולכן שרתה שכינה בחלקו ולכן כשאבד ישפה מבנימין הראה להם השי"ת גודל מצות כבוד אב אצל דמא בן נתינה" (משך חכמה על שמות כ"ח, ט')

על פי המשך חכמה, האבן שאבדה היתה בדווקא של בנימין. בנימין, יותר מכל אחיו, כיבד את אביו. הן בכך שלא היה שותף במכירת יוסף, דבר שגרם ליעקב צער כל ימי חייו. והן בכך שהיה צעיר הבנים ושימש את יעקב בזקנותו. בזכות כך אומרת הגמרא ש'זכה בנימין להיות אושפיזכין לשכינה'. שהמקדש יבנה בחלקו. לשיטה האומרת שאלו היו אבני השוהם, המסר שונה. כאן ישנה חשיבות להדגיש את המכנה המשותף של כל עם ישראל. זאת מול אומות העולם, שהמייצג אותם הוא דמא בן נתינה, 'עכו"ם אחד'.

"ונתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו גם כן שנולד לו פרה אדומה בעדרו, וידוע כי פרה אדומה הוא חוק לגמרי ואין השכל יכול להשיג המצוה ואילו כבוד אב ואם השכל מחייב אותו לגמרי, ומפני שהיה מקיים מצות כבוד אב ואם שהשכל מחייב לגמרי נולד לו פרה אדומה בעדרו שאלו שניהם הם חוק ומשפט, כבוד אב ואם הוא משפט כי כך ראוי במשפט ופרה אדומה הוא חוק והם מתחייבים זה מזה ונתלים זה בזה כאשר ידוע לחכימין" (תפארת ישראל למהר"ל פרק מ"א)

המהר"ל מבאר שאמנם דמה בן נתינה הידר במצוות כיבוד אב ואם, כיוון שזוהי מצווה שכלית. כך גם ניתן ללמוד משמו. 'דמה'=שראוי, 'נתינה'= לתת. ברור שצריך לתת. אך הפרה האדומה שנולדה לו, מלמדת שגם החוק וגם המשפט כולם באים מהקב"ה.

  • כמה עלתה האבן? וכי מה זה באמת חשוב? מבאר המהר"ל:

"כי מה שהיו מבקשים פרקמטיא בס' רבוא אין זה בטול שכר רק שהוא משא ומתן גדול אבל אין הריוח ששים רבוא, שהוא הפסד היותר גדול כמו שאמרנו.... ומה שאמר רב כהנא בשמונים רבוא שכר סבר כי האפוד הוא לכהן אשר הוא משמש בשמונה בגדים ולכן שייך לאפוד מספר שמונים"

המספר שישים מתייחס אל המספר 6. כמו ששת ימי השבוע. זוהי השלמות של העולם הזה. צד שבו אנו דומים במקצת אל אומות העולם. זה מסמל את מקסימום הרווח בששת ימי המעשה. לעומתם המספר שמונים - הבא מתוך 8, מסמל את שמונת בגדי הכהן הגדול. זוהי כבר מעלה המיוחדת לעם ישראל בפרט. המחלוקת כאן היא האם להעצים את מעשהו של דמא - וללמד היכן יכולים גם אומות העולם להתקרב אל ה' (וכידוע כיבוד אב ואם מותר לגוי, אך שמירת שבת, המעבר אל ה- 7 וכלשכן אל ה- 8 אסור לו), או שכל הלימוד בא ללמד את עם ישראל, לשאוף שגם מצוות כיבוד אב ואם תיעשה מתוך הבנה שזהו חוק, מעבר לטבע.

לסיכום: משפט הסיכום של הגמרא הוא, 'גדול המצווה ועושה, מאשר איננו מצווה ועושה'. לאומות העולם יש יכולת להתקרב לה', אך עד גבול מסוים. הגוי עושה את המוטל עליו לפי ראות עיניו, אך לא מעבר. אנו מצווים לעשות גם כשאיננו מבינים. בזכות זה נזכה כבנימין להיות אושפיזכין לשכינה. ה'שם משמואל' מבאר על פי רעיון זה מדוע גוי יכול לעבוד את ה' בבמה, אך לא יכול לעלות אל המקדש. יש דברים שרק עם ישראל ראוי להם:

"ולפי האמור שבמה היא להתקרבות השכל, יובן מה שנכרים [אף בזמה"ז] רשאים להקריב בבמה ומותר להורותם איך יקריבו כדאיתא בפרק בתרא דזבחים (קט"ז ע"ב) עפימ"ש מהר"ל (בס' התפארת פרק מ"א) שכל ענין טוב הנמצא באומות העולם הוא רק מצד השכל, וביאר בזה את מאמר הש"ס (קידושין ל"א.) דמה בן נתינה שמו, היינו מה שהשכל מחייבו אבל לא מצד הנפש, וע"כ הם שייכים רק לבמה:

והנה בשבת נאמר כי אות היא ביני וביניכם ונכרי ששבת חייב מיתה, כי שבת היא שלימות הכל אפי' לגוף ונפש, ולכן אפי' ע"ה אימת שבת עליו אף שאין לו הכח השכלי, והוא משום שהנפש בעצמה אף בלעדי הוראת השכל מרגשת בקדושת שבת, והוא משום חיבור הנפשות בשרשם, וכמו שבאברי האדם שכולם מרגישים זה מזה, כ"כ נפש הישראלי מרגשת מהרגשת נפש זולתו, ואולי מטעם זה יחיד ששב מוחלין לכל עולם כולו כבש"ס יומא (פ"ו ע"ב):

מעתה יובנו דברי קדשו של כ"ק אאמו"ר זצללה"ה הנצבים פתח דברינו, שמאחר שע"י המשכן נאסרו הבמות, היינו שההתקרבות לא תהי' מצד השכל לבד רק גם בנפש, ע"כ הוצרך לאחד מקודם את כל נפשות ישראל ואמר להם את השבת קודם למעשה המשכן. ולפי האמור דהתקרבות הנפש אינה נמצאת בנכרים כלל יובן מה שאין נמצאת אכילת קדשים באומות העולם וכאמרם ז"ל (זבחים קט"ז.) לא הקריבו בני נח שלמים, ואמרם ז"ל (שבת פ"ז ע"ב) ראשון לאכילת קדשים, כי אכילה מתיחסת לנפש, וצום נקרא עינוי נפש, ועינוי שיש בה אבידת הנפש הוא הצום, ובאכילת קדשים נתעלה ונתקרבה גם הנפש, מה שאין זה שייך כלל באומות העולם" (שם משמואל פרשת ויקהל - שנת תר"ע)

ה'שם משמואל' מבאר שמעלת במה היא התקרבות לה' דרך השכל. בבמה מקריבים קרבן עולה, אך לא שלמים. כיוון שהגוי יכול להבין בשכלו את הרצון לתת ולהיטיב. הן לאדם אחר והן להודות לאלוקים. לעומת זה, בית המקדש והקרבנות שבו, ובמיוחד קרבן שלמים, מבטאים קשר עמוק יותר. רק בני ישראל יכולים לאכול 'קדשים', לראות את המציאות של 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. לכן בני נח הקריבו עולות אך לא שלמים.

לסיכום כל העניין: הסיפור מתרחש בבית שני, שחרב לבסוף בכל שנאת חינם. נאבדו אבני החושן. איבדנו אפילו את הבסיס שאומות העולם מבינים. הקב"ה שלח אותנו ללמוד מאומות העולם, שלא מוכרים אידיאלים עבור כמה פרוטות. אך לא מספיק להשאר ברמה זו. כדי להכנס כראוי אל המקדש, יש להטהר. הטהרה מסמלת את התהליך שמעבר לטבע. שבעה ימי התקדשות ואז 'וביום השמיני יטהר', וכן את החוק, את מה שמעבר להבנתינו.

כאן מקבל סיום הסיפור משמעות עמוקה ביותר. 'גדול המצווה - ועושה'. אנו מצווים 'ועשו לי מקדש'. רק אם נעשה את המצווה עלינו נזכה למעלה שאומות העולם אינם יכולים לראות 'ושכנתי בתוכם'.

 

לגרסת הדפסה לחץ