עיון

בניין הורדוס - חלק ג'

מאת מרדכי פרסוף

לאחר שלמדנו בפרק הקודם מה הניע את הורדוס לבנות ולפאר את המקדש, ניגע בכמה נקודות העולות מתוך הסיפור. תקופת הורדוס חותמת את תקופת בית המקדש השני:

"תניא ר' יוסי אומר מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה, מלכות יון בפני הבית ק"פ שנה, מלכות בית חשמונאי ק"ג שנה, מלכות בית הורדוס ק"ג שנה הרי ת"ך שנים שעמד בית שני"

במשך מאה שנה אלו עמד בית המקדש השני בשיא תפארתו עד שחרב על ידי הרומאים. זוהי כוונת הכתוב: 'גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת', הן בכך שבית שני עמד יותר זמן מבית ראשון, ויש המדייקים שכוונת הנביא במיוחד על סוף ימי הבית. דווקא בסוף בית המקדש היה יפה מאי פעם. 'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר'. למדנו בעבר שהקב"ה סייע בידי בוני מקדש הורדוס, אך אנו נראה שהורדוס לא בנה בלב שלם את הבית, ופגם בקדושתו.

  • מי היה הורדוס?

הגמרא מתארת ש'הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה'. עבד של ישראלי חייב במצוות, ויש אומרים שאף אביו היה עבד לחשמונאים והורדוס נולד כעבד ליהודי. אם כן מדוע הרג את חכמי התורה והרי הוא יהודי? מתרץ התוספות:

"מאן דריש מקרב אחיך רבנן - דפשטי' דקרא לא משמע למעוטי עבד שהוא אחיך במצות אלא עובד כוכבים ורבנן דרשו (ב"ק פח.) ממובחר שבאחיך" (תוספות בבא בתרא ג)

  • הגמרא ממשיכה לתאר שהורדוס הרג תחילה את החשמונאים אדוניו, עד ש'כל מי שאומר הוא צאצא של החשמונאים שקרן'. שכן הוא הרג בהם עד האחרון. מדוע נענשו בני חשמונאי, הזכורים לטוב מסיפור החנוכה, שלא נשאר להם זכר?

 'וכן בבית שני שלקחו החשמונאים המלכות, וחטאו בזה כמו שכתב הרמב"ן בפרשת ויחי בפסוק (בראשית מט, ג) לא יסור שבט מיהודה, על כן נענשו ונהרגו כולם על ידי הורדוס עבדו, ורגזה הארץ תחת עבד כי ימלוך שנחרב הבית'

מתרצים חז"ל שהמלכות שייכת לשבט יהודה, ולא לכהנים - החשמונאים. הפרשנים מסבירים שהבעיה אינה בעצם כך שבני חשמונאי שלטו, אלא שהם 'לקחו זאת בכח ובערמה'. השררה כידוע יכולה להשחית וזה היה עיקר חטאם.

  • הורדוס 'קם קטלינהו לכולהו רבנן' - כלומר הרג את כל חכמי ישראל. זאת, כפי שראינו כיוון שידע את דרשת חז"ל שמלך צריך לבוא מ'מובחר באחיך'. מכאן גם אפשר ללמוד, שאפילו עבדים ובני עבדים מלומדים היו. כפי שניתן ללמוד גם מהמשך הסיפור והמשא ומתן ההלכתי בין הורדוס לבבא בן בוטא.
  • על פי תוספות: 'לאו דוקא לכולהו. דהא הוו בני בתירא שהיו נשיאים כשעלה הלל מבבל כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (דף סו.) והלל היה בפני הבית מאה שנה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טז.) ומלכות הורדוס היה בפני הבית ק"ג שנה כדאמרינן בפרק קמא דע"ז (דף ט)

התוספות מוכיחים שהלל הזקן היה אף הוא בפני הבית, במאה השנים האחרונות. ואם כן הכוונה בעיקר לחכמי הסנהדרין.

ומדוע דווקא בבא בן בוטא ניצל? מבאר ה'בן יהוידע' שבבא בן בוטא היה ידוע כאדם שנח לסלוח וקשה לכעוס. כפי שמוכר מסיפור אחר:

"ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל נסיב איתתא... אמר לה זילי אייתי לי תרי בוציני אזלת ואייתי ליה תרי שרגי אמר לה זילי תברי יתהון על רישא דבבא.  הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא אזלת ותברת יתהון על רישיה אמר לה מה הדין דעבדת אמרה ליה כך ציוני בעלי אמר את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא" (נדרים ס"ו: )

תרגום - היה אחד שעלה מבבל לארץ ישראל, ונשא שם אשה. (וככל הנראה שפת ארץ ישראל ובבל היתה שונה במקצת). ביקש שתביא לו שני בוצני (והוא התכוון אבטיחים), הביאה לו שני נרות חרס (כפי שהבינה). כעס הבעל ואמרה לשוברם על ה'בבא'. הוא התכוון ה'פתח', אך היא הלכה ושברה אותם על ראשו של בבא בן בוטא. שאל אותה בבא בן בוטא: ולמה עשית זאת? ענתה: כך ציווני בעלי. ענה לה: את עשית רצון בעלך, יהי רצון שיוולדו לך שני בנים צדיקים כבבא בן בוטא'.

  • כל המעשה התחיל מכך שהורדוס שמע בת קול האומרת, שכל עבד שימרוד יצליח. מהי אותה בת קול? תחילה נזכור שבבית שני לא היתה נבואה רגילה:

"תניא: משמתו נביאים אחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקדש מישראל, ועדין היו משתמשין בבת קול" (יומא ט.)

  • מהי 'בת קול'?
  • על פי הרמב"ם הכוונה לנבואה במדרגה מאד נמוכה. המיוחד בבת קול שהוא נגלית גם לאדם שאינו ראוי לנבואה, או ש'לא הזמין עצמו לכך':

"וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשתוף שם 'מלאך' תדע ש'הגר המצרית' אינה נביאה, ולא 'מנוח ואשתו' נביאים - כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות 'בת קול' אשר יזכרוה ה'חכמים' תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שיתוף השם; והוא העיקר הדוחה רוב הספקות אשר ב'תורה' " (מורה נבוכים ב', מ"ב)

  • על פי ה'בן איש חי', אין זו נבואה כלל: 'אין הדבר קול מן השמים. אלא דבר זה יצא מפי כלדאים החוזים בכוכבים ונשמע לאחרים, והם הוציאו קול זה בעולם והגיע לאוזני הורדוס.' ('בן יהוידע בבא בתרא)

ניתן לבאר את דבריו, לאו דווקא כנבואה מפי חוזים. אלא 'בת קול' היא שמועה, או הערכה פוליטית.

  • ב'ספר הברית' מובא הסבר אחר: והנסיון מעיד על זאת כמאה עדים מה שאנו רואים כי לא יטוש ה' את עמו גם בדורות האחרונים מאנשי קודש אשר הופיע רוח הקודש עליהם כאשר ידענו מהאר"י לוריא ז"ל והרבה בדורו כאשר העיד תלמידו הגדול ר' חיים וויטאל ז"ל מכ"ש בשנים קדמוניות בימי התנאים מוסדי הדת מעתיקי השמועה כאשר ספרו בתלמוד וביוסיפון מעשים רבים מה שיארך זכרם הנה, ואיך מנחם חברו של שמאי והלל התנבא ברוח קדשו להורדוס בנערותו שהוא עתיד למלוך על ישראל וכדומה לזה מן העתידות אשר ידעו לאחר שמתו נביאים האחרונים... וזהו שאמרו (במועד קטן) ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו, כלומר ראוי היה שתשרה רוה"ק עליו תמיד ולא יסור ממנו בשום זמן כי איש קדוש כזה ראוי הוא להיות לצור מעון לבא תמיד עליו רוה"ק אלא שבבל גרמה לו שאינו חופף עליו כל היום כי אם יבא לעתים מזומנות ולפרקים"

לפי דבריו, בכל דור ישנם נביאים. רק שבזמן המקדש וארץ ישראל, הנבואה היא דבר תמידי ונפוץ. ועתה ישנם יחידים המתנבאים לעתים רחוקות. 'בת הקול' של הורדוס, היתה נבואה שניבא אחד התנאים והוא מסרה להורדוס.

  • שיגעונותיו של הורדוס:

כפי שראינו הורדוס היה משוגע. הוא מרד באדוניו, הרג את חכמי ישראל ואף שימר את אשתו המתה בדבש. סיפור המראה את שגעון הגדלות שלו, מלמד על היונים הקרויות על שמו: יוני הדרסיאות.

"וְכֵן יוֹנֵי הַרְדִיסִאוֹת פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ. רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, (בר רבי) חַד תָּנִי, "הֹרְדֻסִיאוֹת". וְחַד תָּנִי "הַדְרִסִיאוֹת". מָאן דְּתָנִי "הֹרְדֻסִיאוֹת" - עַל שֵׁם הוֹרְדוּס. וּמָאן דְּתָנִי "הַדְרִסִיאוֹת" - עַל שֵׁם מְקוֹמָן. אָמַר רַב כָּהֲנָא, לְדִידִי חַזְיָין, וְקַיְימָן שִׁיתְּסָר דָּרֵי, כִּפְתֵי מִילָא. וַהֲוָה קַרְיָא, "קִירִי", "קִירִי", הֲוָה חַד מִנַיְיהוּ דְּלָא הֲוָה קַרְיָא "קִירִי", "קִירִי". אָמְרָה לָה חֲבֶרְתָּהּ, סוּמָא, אִמְרִי, "קִירִי", "קִירִי". אָמְרָה, סוּמָא, אִמְרִי "קִירִי - כִּירִי", אַתְּיוּהָ וְשַׁחְטוּהָ."

הסבר: להורדוס היתה שדרה של יונים שהיו מקרקרות 'קירי קירי', כלומר 'אדונינו אדונינו', בכל פעם שהיה מהלך שם. יום אחד יונה אחת העזה לקרוא 'כירי' (=עבד) במקום 'קירי'. ענתה לה חברתא האם את עוורת (מטומטמת)? אמרי קירי ולא יהרגו אותך! ואכן הגיעו עבדי המלך הורדוס ושחטוה.

להורדוס היה חשוב מה שיגידו עליו. אפילו ציפורים. לכן שימר את אשתו 'כדי שיאמרו בת מלך נשא לאשה'. זאת הסיבה שהוא רצה לצפות את המקדש מזהב. אך רק מבחוץ. חז"ל אמרו לו שישאיר כמו שזה. כיוון שזה מזכיר את גלי הים. 'תכלת דומה לים, ים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד'. הם רמזו לו, שכל כבוד הבית הזה, אינו רק המראה בחיצוני, אלא הפנימיות שבו. כפי שמתאר הספורנו, שלמרות מיעוט הזהב שהיה במשכן, היתה בו שכינה יותר משני בתי המקדש גם יחד:

"כל הזהב. העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר מלכים ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם" (ספורנו, שמות, ל"ח, כ"ד)

  • אורו של עולם/עינו של עולם

בבא בן בוטא ממשיל את המקדש הן ל'אורו של עולם' והן 'לעינו של עולם'. זאת בהקבלה לתורה שאף היא מאירה לנו את הדרך. המהר"ל במקומות רבים מקביל בין התורה והמקדש, והוא ממשיל את שני אלו אל הלב והמוח של העולם:

"ולפיכך בית המקדש והתורה צמודים יחדיו, מפני כי בית המקדש קדושת העולם הזה והתורה מתעלה עד למעלה. ועל ידי בית המקדש שהוא בארץ ישראל ועל ידי התורה שמגיע עד עולם העליון יש לעולם סולם עומד בארץ ומגיע למעלה מן השמים, לכך אמר כאשר ישראל מתעסקים במקדש ובתורה ינצלו מן הגיהנם. ודבר זה תוכל להבין מן הדברים שביארנו לך כי כאשר הוא מתעסק באלו שתים הוא מתעסק בדבר שהוא עיקר, כי בית המקדש והתורה הם כנגד הלב ומוח שהם עיקר האדם כך אלו שנים עיקר בעולם, ובשביל זה ניצול מן הגיהנם שאין הגיהנם רק ששם נאבד האדם ואינו בכלל מציאות כי הוא חשך ואבדון. ויותר מזה דאמרינן בבבא בתרא בפ"ק (ד', א') על הורדוס שכבה אורו של עולם שהרג את החכמים וכבה אורה של תורה ילך ויתעסק באורו של עולם הוא בית המקדש שנקרא אורו של עולם כדאיתא התם, ולמה נקראו אלו שנים אורו של עולם כי אלו שניהם הם עיקר מציאות העולם, כמו שהחושך הוא העדר המציאות כמו שביארנו פעמים הרבה דבר זה למעלה שנקרא חושך מלשון ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי ולא חשכת את בנך את יחידך שהוא לשון העדר, ולפיכך אלו שנים דהיינו בית המקדש והתורה ענין אחד שתי מדריגות זו על זו. ולפיכך כאשר האדם מתעסק באורו של עולם הוא בית המקדש והתורה נצול מחושך של גיהנם כמו שאמרו במדרש, כי המתעסק בעיקר מציאות העולם נצול מן העדר המציאות הוא הגיהנם... והבן הדברים האלו מאד" ( ספר דרך חיים - פרק ה משנה כ)

 

לגרסת הדפסה לחץ