עיון

הכהן הגדול ושמעיה ואבטליון

מאת מרדכי פרסוף

סיפורים רבים בגמרא ובמדרש מתארים את מעשיהם של הכהנים הגדולים בבית המקדש. דרכם ניתן ללמוד על רק על פועלם, אלא על הסובבים אותם ועל המתרחש במקדש באותה עת. הכהן הגדול שיקף את הדור, לטוב ומוטב, ולכך אנו מוצאים סיפורים על כהנים גדולים צדיקים ששמם נזכר לטובה, לצד לא מעט סיפורים המתארים כהנים גדולים שנתגלו בקלונם. כך הוא הסיפור שלפנינו.

הסיפור של הכהן הגדול ושמעיה ואבטליון:

"תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד, שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲווּ קָא אָזְלֵי כוּלֵּי עָלְמָא בַתְרֵיהּ, כַּד חָזְיוּהּ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן דְּהֲווּ קָא אַתּוּ, שָׁבְקוּהוּ לְדִידֵיהּ וַאֲזַלוּ לְבָתַר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. לְסוֹף אַתּוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן לְאִפְּטוּרֵי מִנֵּיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל, אֲמַר לְהוֹן, יֵיתוּן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם. אָמְרוּ לֵיהּ, יֵיתוּן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם - דְּעָבְדֵי עוּבָדָא דְאַהֲרֹן, וְלָא לֵיתוּ בְנֵי אַהֲרֹן לִשְׁלָם - דְּלָא עָבְדֵי עוּבָדָא דְאַהֲרֹן " (יומא ע"א:)

תרגום: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש. היו הולכים כל העם אחריהם. כאשר ראו (העם) את שמעיה ואבטליון שבאו, עזבו אותו והלכו אחר שמעיה ואבטליון. לבסוף, באו שמעיה ואבטליון להפרד מן הכהן הגדול, אמר להם: ילכו בני גרים לשלום. אמרו לו: ילכו בני גרים לשלום – העושים מעשה אהרן, ואל ילכו 'בני אהרן' לשלום – שאינם עושים מעשה אהרן.

רש"י שם:

לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה - ליטול רשות ממנו, ולפרוש לצד ביתן:

ייתון בני עממין לשלם - לשון גנאי הוא, לפי שבאו מבני בניו של סנחריב, כדאמרינן במסכת גיטין (נז, ב):

דעבדי עובדא דאהרן - רודפי שלום:

דלא עבד עובדא דאהרן - שהוניתנו אונאת דברים, ואמר מר (בבא מציעא נח, ב) לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה) באונאת דברים הכתוב מדבר, אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך:

אז מה למדנו:

הסיפור שלנו מתרחש ככל הנראה במוצאי יום הכיפורים. לאחר עבודת הכהן הגדול היה מנהג ללוות את הכהן אל ביתו, ואף לנשק את ידו. פעמים שהכהן הגדול לא הגיע לביתו, אלא לאחר שעות רבות. תיאור מעניין מופיע בספר 'שבט יהודה' שנכתב בספרד לפני כ - 500 שנה. שם הוא מצטט מתוך כתב עתיק שמצא ברומא שכתב אחד מעבדי טיטוס שתיאר את המקדש, 'והיה זה לבקשת הרומיים, כי רצו לבנות בית באותו ציור':

"אבל בצאתו היה הכבוד כפלים, כי כל העם אשר בירושלם היו עוברים לפניו, ורובם באבוקות של שעוה לבנה דולקות, וכולם לובשים בגדי לבן, וכל החלונות מעוטרים ברקמה ומלאים נרות, וספרו לי הכוהנים, כי הרבה מהשנים לא היה כהן גדול יכול להגיע לביתו קודם חצות הלילה מפני דוחק העם העובר וריבוי הגדול, שאף על פי שהיו כלם מתענים לא היו הולכים לבתיהם עד יראו אם יוכלו להגיע לנשק ידי הכהן הגדול" (ספר שבט יהודה עמוד ע"ב)

דבר זה אף רמוז בקיצור במשנה: 'וּמְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ. וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ'. שמו של הכהן הגדול אינו נזכר, אולי לשבח למד שכהן הגדול אינו אדם פרטי, וככל הנראה לגנאי, ללמד שמעשהו אינו ראוי ואיננו רוצים לזוכרו.

כאשר פגש הכהן הגדול את שמעיה ואבטליון הוא הטיח בהם: 'ייתון בני עממיא לשלם'. על פי פירושו של רש"י 'בני עממיא' הוא כינוי לבני שאר העמים, כלומר בני גרים. וכפי שמופיע בגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון" (סנהדרין צ"ו:). יתכן שהעקיצה כאן כפולה, לא רק שאתם צאצאי גרים, אלא שמוצאכם מסנחריב, שביקש להחריב את ירושלים ולהחריב כל דבר שבקדושה. זאת בניגוד אלי, אומר הכהן הגדול, שזה עתה יצאתי בשלום מקודש הקדשים.

שמעיה ואבטליון עונים לו: 'מוטב להיות בני עממיא ההולכים בדרכו של אהרן, מבן אהרן שאינו הולך בדרכו'. בכך הם רמזו למידתו של אהרן, כפי שלימדנו תלמידם של שמעיה ואבטליון, הלל הזקן: "הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א', י"ב). 'בן אהרן' אינו רק זה שעובד בבית המקדש. הכהן הוא גם זה שאוהב את הבריות ומקרבן לתורה. במעשיך, אומרים שמעיה ואבטליון, לא רק שלא נהגת בשלום ורעות, אלא גם הרחקת את העם מן התורה, במקום לקרבן.

השאלות:

  • האם הכהן הגדול באמת התכוון להעליבם לפני כל העם?

תשובה א: כך ראינו ברש"י, שהוא רמז שהם בני גרים. ובגר אסור להונות ולהזכיר לו את עוונות אבותיו:

"לשון גנאי הוא, לפי שבאו מבני בניו של סנחריב... הוניתנו אונאת דברים, שאם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך" (רש"י על יומא ע"א:)

תשובה ב: על פי הריטב"א, הוא לא נתכוון לכך, אך לא הקפיד בלשונו.

ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדא דאהרן פי' קשה בעיניהם שקראם בני עממיא לפי שהיו גרים,  "והוא לא נתכוין לכך שאף ישראל נקראו עממים כדכתיב (בשירת דבורה) 'אחריך בנימין בעממיך'.  אלא שלא ספר בלשון כבוד, במקום דאיכא חשדא"

אולי לכך התכוון אבטליון באומרו: "אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם... וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל" (מסכת אבות, פרק א')

  • זה שהכהן הגדול לא עשה 'מעשה אהרן', ניתן להבין. אך איזה 'מעשה אהרן' עשו שמעיה ואבטליון שהם ענו לו - שעדיפים בני גרים העושים מעשה אהרן - וכי מה עשו?

"אבל יובן במה שדרשו במדרש [ילק"ש פרשת בא רמז רי"ג] ובא הגר והלוי, גר שנתגייר הרי הוא ככהן ולוי, ולהבין הטעם, כבר נודע [שבת קלט ע"ב] מה טעם זכה אהרן לכהונה, בשביל וראך ושמח בלבו, זכה לחושן המשפט שבו... והנה כל ענין הגרים הוא, שמתדבקים בנו בהיותינו בשפלות בזה העולם, והם מניחים גיאות ושרי האומות שהם בגדר המעלות, ולהם בזה העולם משפט הבכורה ורוממות הנסיכות, ובכל זה שש ושמח לרצון קונו ולהשפיל עצמו ולהתדבק בישראל, הרי זה ממדות של אהרן, ולכך אמרו גר שנתגייר הרי הוא ככהן ולוי, כי בשביל כך זכה אהרן לכהונה, ולכך אמרו [יבמות מה ע"ב] כל משימות שאתה משים לא יהיה רק מקרב אחיך, ואין ממנין גר לשום מינוי בישראל, והטעם כי אילו היה מגיע לשום מינוי, אפשר שגירותו לא לשם שמים רק להשתרר, והרבה משום שררה מחליפין דתם, ולכך אמרו מבלי לתת לו מינוי כלל, ואם בכל זאת יתגייר, הרי בחון שכונתו לשם שמים ועוזב כל השררה ומסתמא לשם שמים עשה, וזהו לאות כי רוח טהרה והכנעה ויראתו ביראת ה' נוססה בלבו, ויהיו ברוכים לה': וזהו מאמר המדרש בפנחס [במ"ר פכ"א, ג] שהיו שבטים מבזים אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אביו עגלים לעבודה זרה וכו', לפיכך הכתוב מיחסו פנחס בן וכו' בן אהרן הכהן והיינו כמ"ש, שהם חושבים לגנאי היותו בן גרים, ואדרבה הגר תופס מעשה אהרן כמו יתרו שהיה ראש מדין, ובישראל היה רק שפל ולא נתקרב לשום מינוי, וא"כ ראוי לכהן כמו אהרן, ולכך הכתוב מיחסו שהיה כהן, וזהו ענין כהן גדול הנ"ל" (יערות דבש, חלק א', דרוש י"ד)

הרב אייבשיץ ביערות דבש מבאר ביאור נפלא: כל הסיבה שבה זכה אהרן לכהונה גדולה זהו בגלל 'וראך ושמח בליבו'. כלומר שאהרן לא נתקנא במשה רבינו, למרות שהיה ראוי אף יותר ממנו לנבואה וגדלות. דבר זה מקביל לגר צדק. גר שמתגייר אין ממנים אותו לתפקיד כלשהו של שררה, כדי שלא יהיה חשש שהוא התגייר לשם כך. ואם הגר בכל זאת עזב את כל הכבוד שהיה לו, כשהיה גוי, והסכים להשפיל את עצמו תחת כנפי השכינה, זה הסימן הטוב ביותר שאין בו גאוה. והא ראוי להיות במעלת הכהן הגדול.

זה הקשר של 'עושי מעשה אהרן'. לא כפי שביאר רש"י שהם 'רודפי שלום', שהרי לא מצינו שרדפו שלום באופן מיוחד. ההקבלה ל'עושה מעשה אהרן' היא במידת הענווה שהיתה בהם', כיוון שהיו גרים.

 

הסבר נוסף מובא בספר עבודת ישראל (המגיד המקוזניץ שחי לפני כ- 300 שנה בפולין). על פי הסברו, 'עבדו עובדא דאהרן', הוא שהם סייעו לכהן הגדול להגיע למעלה המתאימה להיות ראוי להכנס אל קודש הקדשים ולצאת בשלום. את זאת מקביל לשליח ציבור שמצליח להיות שולחם של הציבור ולהעלות את תפילתם בזכות הצדיקים. כך שלמעשה הם היו שם איתו בקודש הקדשים ואין לו במה להתגאות בזה.

"ונראה לבאר על פי דברי מורנו הגאון מהד"ב זלה"ה על רבי ישמעאל בן אלישע שנכנס להקטיר קטורת וראה אכתריאל י"ה ה' צבאות ואמר לו ישמעאל בני ברכני וכו' (ברכות ז). שרבי ישמעאל הגם שהיה גדול החכמים, לא בזכותו לבד זכה להמראה נפלאה, כי אם על ידי הקנה התנא שהיה בימיו והוא הרימו ונשאו בקדושתו כדרך הצדיקים להרים הש"ץ בקדושתם, ועל ידו זכה לכל אלה ע"כ. אכן על פי דבריו ועל פי שכלנו נראה לומר כי מסתמא הכהן שהיה בימי שמעיה ואבטליון בבית שני ולא היה כל כך כהוגן, מסתמא לא זכה לעלות לקדש קדשים ביום הכיפורים כי אם על ידי שמעיה ואבטליון שהיו אז ראשי הדור והם הרימוהו ונשאוהו לזאת המדרגה. ולכן השיבו לכהן גדול שלא יתגאה עליהם, כי הם עבדו עובדא דאהרן, פירוש שעיקר העבודה היום היה על ידיהם והבן" (עבודת ישראל ליום הכיפורים)

לסיכום:

הכהן הגדול בסיפורנו זכה להכנס ולצאת בשלום מן הקודש. אך נפילתו היתה כפי שמתחיל הסיפור, מעשה בכהן שיצא מבית המקדש'. כל עוד היה במקדש הצליח. אך כיוון שלא 'לקח איתו את המקדש', נכשל בגאווה. עבודת הכהן הגדול אינה לגודל מעלתו והוא תלוי בעם שהולך מאחוריו ובתלמידי החכמים שבדור.

מעלת הכהנים אינה רק בעבודתם במקדש, אלא בכך שהם 'אוהבי שלום ורודפי שלום', דבר המביא בהכרח למידת הענווה. כהן המתמלא גאווה - הוא אולי כהן, אך אינו 'בן אהרן'.

 

לגרסת הדפסה לחץ