עיון

הכהן הגדול שהאריך בתפילתו - חלק א'

מאת מרדכי פרסוף

השבת נקרא את פרשת אחרי מות, המתארת בתחילתה את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, וכניסתו אל הקודש. בצל הפרשה עדיין מהדהדת פרשת מותם של נדב ואביהו בהקריבם אש זרה ובגישתם אל הקודש שלא כהוגן.

בשבועות הקרובים, אנו נלמד מספר סיפורים סביב כניסת הכהן הגדול אל קודש הקדשים - ומה ניתן ללמוד מהם.

יומא נ"ג:

"תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: 'מפני מה הארכת בתפלתך?' אמר להם: 'קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב?!' אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן. שהרי שנינו לא היה מאריך בתפלתו כדי שלא להבעית את ישראל"

אז מה למדנו?

שיא השיאים של עבודת הכהן הגדול היתה כניסתו אל קודש הקדשים. הכניסה היתה מלווה בחששות רבות, הן מצד הכהן הגדול - האם יצליח בשליחותו ויצא בשלום (וכבר סיפרנו בעבר ש'יום טוב היה עושה לאוהביו כשיצא בשלום מן הקודש'), והן מצד העם - שהרי הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים מתוקף תפקידו כנציג כל עם ישראל.

בהזדמנות זו, מעבר למצוות המוטלות עליו לעשות בקודש הקדשים (הקטרת הקטורת והזאות הדם), הכהן הגדול ניצל את המעמד על מנת להתפלל על עם ישראל. שהרי אם בכל תפילה 'יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶש הַקֳּדָשִׁים', מה יותר מתאים מלהתפלל על עם ישראל בתוך קדש הקדשים.

 

אך הכהן בסיפור שלנו האריך יתר על המידה, עד שדאגו הכהנים והעם שמא קרה לו משהו, ולכן אינו יוצא. כפי שמתאר הרמב"ם:

"שלא להבעית את ישראל - כלומר שלא להפחיד, לפי שאילו היה מתאחר היו מפחדין, שמא אירעו מיתה. כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקודש הקדשים, אם לא היו ראויין או אם ישנה דבר במעשה הקטרת" (פירוש המשניות, יומא ה', א')

אכן, משלא יצא הכהן הגדול, החליטו הכהנים שאין ברירה, אלא להכנס ולהוציאו. הם 'נמנו ביניהם', והחליטו מיהו זה אשר יצטרך לבצע את המשימה. אך כשבאו להוציאו, נתקלו בגבו והחלו כועסים עליו. הוא בתגובה ענה (אף הוא במעט כעס) שהוא התפלל על הצלת עם ישראל והמקדש. למרות זאת מסכמת הגמרא, יש להתפלל בחוץ ולא בפנים, ותפילה קצרה ולא ארוכה, על מנת שלא להפחיד את העם.

השאלות:

  • מדוע היו צריכים להכנס ולהוציאו? הרי יכלו פשוט למשוך את החבל הקשור לרגלו?

סיפור זה מוכיח שלא בכל עת, אם בכלל, היתה קשורה לרגלו של הכהן הגדול שרשרת. שאם כן, פשוט היו מושכים אותו החוצה.

תחילה נבאר את המקור לגישה שקשרו משהו לרגל הכהן. להבנה זו אין מקור במשנה ובגמרא, בברייתות או תוספתא, ודבר זה אף לא נפסק להלכה באף אחד מספרי הראשונים. המקור היחיד לכך הוא הזוהר בשני מקורות שונים:

מקור א: "א"ר יצחק: קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר. ובמה ידעי? בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה. ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א"ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי" (זוהר חלק ג דף קב)

תרגום: אמר רבי יצחק: שרשרת אחת קשרו ברגלו של הכהן בשעה שהיה נכנס, שאם ימות שם, יוציאוהו החוצה. ובמה היו יודעים (אם הוא חי או מת)? באותה לשון זהורית נודע וניכר שיהפך הגוון (ללבן). באותה שעה נודע שהכהן נמצא בפנים בחטא. ואם יצא בשלום, בזהורית יוודע ויוכר כשיהפך הגוון ללבן. ותהיה שמחה בעליונים ובתחתונים. ואם לא, כולם נמצאו בצער והיו יודעים כולם שלא התקבלה תפילתם.

מקור ב: "ג' שורין סחרין ליה כהני אחוי. וליואי ומכל שאר עמא כלהו (ברכאן קמיה) וזקפין ידין עליה בצלותא. וקטרא דדהבא זקפא ברגליה, נטיל ג' פסיען וכלהו קיימין בקיומייהו ולא נטלין בתריה נטיל ג' פסיען אחרן אסחר לדוכתיה. נטיל ג' פסיען אסתים עיינין ואתקשר לעילא. עאל לאתר דעאל שמע קול גדפי דכרובייא מזמרין ואקישן גדפין פרישאן לעילא הוה אקטיר קטורת משתככא קול גדפייהו ובלחישו אתדבקן. אי כהנא זכי דהא לעילא בחידו אשתכח. אוף הכא בההיא שעתא נפיק רעוא דנהורא מתבסמא מריחין דטורי אפרסמונא דכייא דלעילא ואזלא בכל ההוא אתר... פתח כהנא פומיה בצלותא ברעותא בחדוותא וצלי צלותיה. בתר דסיים זקפין כרובייא כמלקדמין גדפייהו ומזמרין כדין ידע כהנא דרעותא הוו ועידן חדוותא לכלא ועמא ידעין דאתקבל צלותיה... על ההיא שעתא כתיב אשרי העם שככה לו אשרי העם שי-י' אלקיו" (זוהר חלק ג', דף ס"ז)

תרגום: שלוש שורות היו מסובבים אותו אחיו הכהנים, לויים וכל שאר עם ישראל, כולם מברכים אותו וזוקפים ידיו עליו בתפילה. וקשר של זהב תלוי ברגלו. פסע שלוש פסיעות וכולם נעמדו במקומם, ולא הולכים לאחריו, הולך שלוש פסיעות אחרות מקיף את מקומו. מתקדם שלוש פסיעות, סותם את עיניו ונקשר למעלה. נכנס למקום שנכנס, שומע קול כנפי הכרובים שמזמרים ומקישים בכנפיים הפרושות למעלה. היה מקטיר את הקטורת, ושוכך קול כניפיהם ונדבקים בלחש. אם הכהן זוכה, שהרי בעליונים נמצאת שמחה, אף כאן, באותה השעה, יוצא רצון האור המתבשם מריח אפרסמון טהור שלמעלה, והולך בכל אותו המקום... פותח הכהן את פיו בתפילה לרצון, בשמחה ומתפלל תפילתו. לאחר שסיים זוקפים הכרובים את כנפיהם כמקודם ומזמרין, אז יודע הכהן שהיה רצון ועת רצון לכולם. והעם יודע שהתקבלה תפילתו... על אותה שעה נאמר: אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו.

איננו מבינים את כל מה שנאמר שבשני המקורות. אך נעמוד על כמה דגשים. שני המקורות מופיע משהו שקשור לרגל הכהן. במקור הראשון נאמר במפורש שנקשרה 'קפטרא' לרגלו, זאת על מנת שאם יארע משהו לכהן יוכלו למשוך אותו החוצה. במקור השני מופיע קשר של זהב לרגלו, אך לא מופיעה הסיבה.

בשני המקורות מתרחשים שני דברים בקודש הקדשים. האחד – תפילת הכהן הגדול, וכנגדו קול שירת הכרובים. שני המקורות בזוהר מתארים את האימה והחרדה מול המעמד שבו נמצא הכהן, ואת החשש שאכן יעבור את הכל בשלום. זאת כיוון שבאותה שעה ישנה התעוררות גדולה בעולמות העליונים, המשפיעה על המציאות כאן למטה.

לעומת המקור הראשון המתאר את העם בחוץ בסוף התהליך, בראותו את לשון הזהורית נהפכת מאדום ללבן (או שלא...), המקור השני, שאינו מזכיר כלל את החשש שמא ימות הכהן, מתאר את כל העם המלווה את הכהן בכניסתו, ודווקא הכהן הוא זה המחכה לראות אם התקבלה תפילתו לרצון.

  • אז היתה שרשרת או לא?

על פי הזוהר באופן פשוט היתה שרשרת. אך מתוך המקורות ניתן ללמוד שתפקידה אינה רק טכני, להוציא את הכהן, אלא שהיא מסמלת את ה'קשר' בין הכהן שנכנס פנימה, לבין העם שנמצא בחוץ. הכהן הגדול בכניסתו לפני ולפנים, נכנס למציאות שאינה חלק מן העולם הזה. ישנו חשש שהוא יישאב לשם ו'יאריך בתפילתו'. לכן הוא חייב ל'סתום את עיניו' וכן להיות כל הזמן מחובר וקשור למה שקורה בחוץ. לזכור שהיה שסמך ידיו על ראשו בכניסתו, הוא הסיבה שהכהן נמצא בפנים.

כך ניתן לבאר את דבריו של הכהן בסיפור שלנו. 'קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב?!'. הכהן הסביר לכהנים שלא יידאגו. למרות שהוא השתהה בפנים, מחשבתו היתה על המקדש ועל העם. על מה שנמצא מחוץ לקודש הקדשים.

  • מדוע בפוסקים לא הובאה דעת הזוהר?

חוץ מהזוהר אין אזכור בשום מקום למציאות השרשרת. ניתן לומר שאף הזוהר לא מתאר מציאות שהיתה, אלא את מה שהיה ראוי לעשות. זאת כיוון שהתיאור שבזוהר אינו זהה לתהליך עבודת הכהן הגדול שאנו מכירים. לדוגמא: לשון הזהורית שמתואר כאן כחלק מתהליך כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים, אמורה להפוך ללבן רק לאחר זריקת השעיר לעזאזל, הרבה אחרי שהכהן יצא כבר מקודש הקדשים.

בנוסף, בדעת הזוהר ישנם הרבה בעיות הלכתיות. זאת תוספת לבגדי הכהן. החבל - שרשרת מהווים חציצה. השרשרת היא דבר שיכול לקבל טומאה ולא ראוי שבדבר זה יקשרו הכהן שיש חשש שימות. וכן בעיות נוספות.

למרות כל זאת, אין צורך להרתע מדברי הזוהר. ישנם הלכות רבות המובאות בזוהר שלא נפסקו להלכה. ובפשטות – הזוהר חולק על דעת הגמרא. כפי שישנן מחלוקות רבות בתוך הגמרא עצמה.

הרב צבי שלוה, על פי הסבר בעל העבודת ישראל, במאמר בנושא זה (בכתב העת 'אל המקדש גליון 14) מבאר שהמחלוקת בין הזוהר לגמרא, תואמת למחלוקת היכן מתו בני אהרן וכיצד הוציאו אותם:

"וימותו לפני ה' (ויקרא י', ב) - רבי אליעזר אומר: לא מתו אלא בחוץ, מקום שהלווים מותרים ליכנס לשם, שנאמר: "ויקרבו וישאום בכותונתם". אם כן, למה נאמר: "וימותו לפני ה'"? נגפן מלאך והדפן לחוץ והוציאם. רבי עקיבא אומר: לא מתו אלא בפנים, שנאמר: "וימותו לפני ה' ", אם כן למה נאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם"? - מלמד שהטילו חכות של ברזל, וגררום והוציאום לחוץ" (ספרי, שמיני פרשה א', ד"ה ויהי ביום).

 

במדרש ישנה מחלוקת כיצד הוציאו את בני אהרן. רבי אליעזר מבאר שהוציאו אותם על ידי כניסה למקום שמותר להכנס. (אמנם הם מתו בקודש הקדשים, אך בא מלאך והוציא אותם לבחוץ). ואילו רבי עקיבא אומר, שהם מתו בפנים והטילו חכה ומשכו אותם. המחלוקת כאן, מקבילה למחלוקת בין הגמרא והזוהר. על פי הזוהר ישנה בעיה להכנס ולהוציא את הכהן הגדול, לכן כשראו שיש לכך חשש ממשי, עשו תקנה על מנת שיהיה אפשר למשוך אותו החוצה.

לעומת זאת, הגמרא שלנו מקבילה, לדעת רבי עקיבא, שאין בעיה להכנס אם צריך. (כפי שמופיע בסיפור שלנו). אך כשיש אפשרות תמיד טוב מלמעט להכנס אל קודש הקדשים שלא לצורך, ולכן הוציאו את בני אהרן על ידי חכה.

בשבוע הבא נלמד על כהן גדול נוסף, שנבעט מקודש הקדשים, ממש כמו בני אהרן.

 

לגרסת הדפסה לחץ