עיון

מרים בת בלגא - חלק א'

מאת מרדכי פרסוף

אף שעבר חנוכה, נביא סיפור מן התקופה שהיוונים שלטו בארץ ו'נכנסו להיכל'. סיפור זה מאפיין את הניגוד בין יוון וישראל - וניתן ללמוד ממנו רבות על חשיבות עבודת המקדש בכלל ועבודת הקרבנות בפרט.

סוכה נ"ו:

"מַעֲשֶׂה בְמִרְיָם בַּת בִּילְגָה, שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְיוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְוָנִים, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל, הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאָמְרָה, "לוּקוּס, לוּקוּס, עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל? וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק?" וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ, וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא, וְנִכְנָס יְשֵׁבָב אָחִיו עִמּוֹ, וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁשְׁכֵנֵי הָרָעִים לֹא נִשְׂתַּכְּרוּ, שְׁכֵנֵי בִילְגָה נִשְׂתַּכְּרוּ, שֶׁבִּילְגָה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וִישֵׁבָב אָחִיו בַּצָּפוֹן. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאָמַר, מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא, הַיְנוּ דְּקַנְסִינָן (לה) לְכוּלָהּ מִשְׁמָרָה. אֶלָּא לְמַאן דַּאָמַר, מִרְיָם בַּת בִּילְגָה שֶׁהֵמִירָה דָּתָה. (איהי חטאה, ואנן קניסנן לכולה משמרה?) [מִשּׁוּם בְּרַתָּא קַנְסִינָן לֵיהּ לְדֵידֵיהּ?] אָמַר אַבַּיֵי, אִין, כִּדְאָמְרֵי אִינְשֵׁי, שׁוּתָּא דִּינוּקָא בְשׁוּקָא, אוֹ דַּאֲבוּהָ אוֹ דְּאִימֵיהּ. וּמִשּׁוּם אֲבוּהָ וְאִימֵיהּ קַנְסִינָן לְכוּלָהּ מִשְׁמָרָה? אָמַר אַבַּיֵי, אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ, טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ג) "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ"

אז מה למדנו?

הגמרא מספרת לנו על מרים ממשמר בילגה, אחד מ - 24 המשמרות, שהתייוונה והתחתנה עם קצין יווני. היא נכנסה עם היוונים למקדש ובעטה בזלזול במזבח העולה, תוך הטחה כלפי מעלה - 'לוקוס לוקוס', כלומר 'זאב זאב'. עבודת הקרבנות מיותרת וכל שהם עושים זה לכלות את ממון עם ישראל לשווא.

לאחר ניצחון המכבים, הענישו את משפחתה בכמה עונשים. קבעו את טבעתה - הטבעת המשמשת לשחיטת הקרבן, סתמו את חלונה - יש אומרים חלון סכיני השחיטה, ויש אומרים חלון בגדי הכהונה המצוי בלשכת פנחס המלביש ובנוסף 'בלגה לעולם חולקת את לחם הפנים בדרום'. חילופי המשמרות היו נעשים בשבת. משמר המתחיל את משמרתו מתייצב בצפון העזרה - במקום בו מתחילה עבודת התמיד, ומשמר המסיים את שבוע עבודתו נעמד בדרום ליד פתח היציאה מן המקדש. בניגוד לשאר המשמרות, בלגה לעולם נעמדים בדרום, כדי לסמן שגם בבואם, מראים להם את הדרך החוצה.

הגמרא מקשה - מדוע להעניש את כל המשפחה? - ומתרצת שני תירוצים: כל המשמר היה מאחר לעבודתו, ובנוסף 'מה שתינוק אומר בשוק - הוא שמע או מאמא או מאבא'.

 

השאלות:

  • מדוע נאמר 'נכנסו יוונים להיכל', הרי המזבח נמצא בעזרה ולא בהיכל?

נקודה זו כבר ראינו בשבוע שעבר, בה מבאר המהר"ל שכוחם של היוונים הצליח להתגבר על 'היכל' אך לא על קודש הקדשים שנמצא מעבר. נחזור על הדברים בקצרה. המהר"ל מביא שהגימטריה של 'יון' עולה ל-66, ואילו של 'היכל' רק 65. כלומר ל'יון' היה כח להתגבר על ה'היכל' (כיוון שהם אחד יותר):

"ודווקא נס זה נעשה, כי עיקר רשעת היונים שטימאו את ההיכל... וכן בכמה מקומות. והשם יתברך ראה רשעתם שטימאו היכל שלו, וגם כן גזרו שמד לבטל התורה ומצוותיה, ונתן כוח ביד חשמונאי שהם כוהנים עובדי השם בהיכלו, ואלו ניצחום דווקא ולא אחרים, כאשר ניצחום טיהרו את המקדש... כי היונים היו מטמאים את ההיכל שכך כוח יון מיוחד להתגבר על ההיכל יותר מכל האומות. וסימן לדבר, היכל עולה למספרו ס"ה ו-יון מספרו ס"ו, להורות כי יש למלכות יון כוח גובר על ההיכל... ולא נשאר רק פך אחר קטון שהיה מונח בחותם של כהן גדול. כי כהן גדול יש לו קדושה על קדושה, כי כהן גדול נכנס לפני ולפנים הקודשים, וזה קדושה על קדושה, ומצד זה אין ליונים כוח על ההיכל. ובשביל מעלה זאת, שהיא קודש הקודשים, לא היו יכולים לשלוט יון באותו פך קטון שהיה בחותמו ובהסתר של כהן גדול." (מהר"ל נר מצווה)

  • לפי זה ברור מדוע טימאו היוונים את ההיכל, אך מדוע בעטה מרים במזבח העולה?

"בחמישה עשר יום לחודש כסליו בשנת מאה ארבעים וחמש, הקימו שיקוץ משומם על המזבח, וביום חמישה ועשרים לחודש היו מקריבים על הבמה אשר על המזבח". ב-ט"ו בכסלו, העמידו פקידי אנטיוכוס את פסל זאוס, אלילם של היוונים, על המזבח בבית המקדש, וב-כ"ה בו: "הקריבו היוונים לפניו קורבנות והנהיגו בבית המקדש את כל מנהגי פולחנם המתועבים... בכי וזעקה נשמעו בכל מקום, והארץ כולה התעטפה באבל" (מגילת חנוכה, פרק ב').

על פי מגילת חשמונאים לא מוזכר כלל נס פך השמן. המאבק התחולל סביב המזבח והקרבנות. הקרבנות מסמלים יותר מכל עבודת המקדש את הקשר שלנו עם הקב"ה ואת השגחתו עלינו. ולכן 'אע"פ שיורדת אש מן השמים מצווה להביא אש מן ההדיוט'. כפי שמיטיב לבאר ספר החינוך את הצורך בהבאת עצים למרות שיש אש שמיימית:

"משרשי המצוה, הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול לעולם יעשם דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם 'ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים', והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל" (ספר החינוך מצוה קל"ב)

בעל ספר החינוך מבאר שגם בניסים גלויים לכאורה, זה נעשה בשילוב דרך הטבע להראות שבכל דבר מצויה ידו של הקב"ה. השפת אמת מוסיף שהיוונים ניסו לעקור גם התשוקה שלנו לקדושה המצויה בעבודת הקרבנות:

"על כל פשעים תכסה אהבה כו'... ועל זה נאמר אש תמיד תוקד שהוא הבטחה גם כן שלעולם לא יוכל לכבות התלהבות התקוע בלב איש ישראל לה' אחד... וזה שכתוב אעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ובכח זה נמצא הקרבנות לכפר על כל חטא. שאם הי' ניטל לגמרי הדביקות לא הי' נתקן ע"י הקרבן. אבל ע"י שהאהבה נמצא לעולם בבני ישראל" (שפת אמת ,צו, תר"ן)

זהו גם עניין גזרת 'שימו לכם על קרן השור - אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל'. מעבר לכך שהשור מסמל את הכח מחד - כוחם של יוון, ואת היכולת שלנו להקריב ולזבוח את השור ואת רצוננו לה' מאידך, השור מרמז על הפסוק: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ". המזבח מסמל את הניגוד ליוון. עם ישראל מאמין שיש מנהיג לבירה, ובניגוד ליוונים שרצו 'להעבירם מחוקי רצונך'. אנו יודעים שככל שכח הרצון הפנימי שלנו, גם אם הוא חבוי, ירצה דברים גדולים, נוכל להצית שוב את האש מן השמים ולהגאל במהרה.

 

בשבוע הבא נבין מדוע נענשו משמר בלגא דווקא בעונשים הללו.

 

לגרסת הדפסה לחץ